מעלת התפילה על הכלל - בתורתו של רבי משה לייב מסאסוב זיע"א

"מפני מה זכה משה למאור פנים... מפני שעשה רצונו של הקב"ה,

ומתאנח על כבודו של הקב"ה ושל ישראל...

וכן כל חכם וחכם מישראל שיש בו דברי תורה לאמיתו

ומתאנח על כבודו של הקב"ה ועל כבודן של ישראל כל ימיו...

ועל הישועה שתצמח בקרוב בימינו, ועל כינוס גלויות,

מיד שורה רוח הקודש בקרבו"

(תנא דבי אליהו ד)

מעלה נפלאה היא להתפלל על כלל ישראל, כמו שמובא בשם אליהו הנביא ז"ל  (לעיל). מי שחושב על כלל ישראל, וקל וחומר מי שמתאנח ומרגיש את הצער הזה בעמקות, זוהי מעלה נפלאה, שהשכר שלה הוא עצם התחושה הנפלאה של השייכות לכלל ישראל.

כל אדם נולד עם פרטיות, אנוכיות, איגואיזם. מי שחושב על כלל ישראל וזה בוער לו, הוא כבר פרץ את הגבול הפרטיות שלו[1]. הוא התעלה לחשוב על מי שהוא הכי יקר לקב"ה, בני בכורי ישראל. אולי זה מסביר לנו מעט מדוע הוא זוכה לרוח הקודש, רוח של קדושה שמתבטאת בזה שמחשבות נעלות וקדושות מעסיקות אותו.

ממעלה גדולה לחובת כל אדם

גדולי החסידות עסקו בכך שזו חובת כל אדם ולא רק מעלה של צדיקים. ספרי החסידות רבים מלאים בשאיפה ובדחיפה של כל אדם למעלה זו. וכך כותב רבי משה לייב בהנהגותיו:

"ראה גם ראה לעורר רחמי ה' על ישראל בכל עת ובכל שעה".[2]

באופן תמידי, "בכל עת ובכל שעה".

במקום אחר כותב הרמ"ל שזהו אחד משלושת העיקרים בעבודת ה'. כך מבאר את המדרש (תנחומא פקודי אות י) "כמה צריך לתקן תקון מפני דרכי שלום? ראשון כהן ואחריו לוי ואחריו ישראל". דרכי שלום היינו להשפיע שלום וברכה בעולם. כמה צריך האדם לתקן ולהכין את עצמו, כדי שע"י עבודתו יושפע שלום, שפע רב בעולמות כולם? (מפני מתיקות לשונו מובאים הדברים בהרחבה, למרות שרק סוף דבריו שייכים לענייננו):

"אך במה יוכל לבוא לזה הדרך (דרכי שלום)? כשיש לאדם שלושה מידות, שהוא:

·        פרישות ממותרות, ממותר אכילה ושתיה ושינה... זה נקרא סור מרע (וזה מידת כהן הפרוש מתענוגי העולם).

·        ואח"כ ועשה טוב, מצוות ומעשים טובים, ותפילות וזמירות בכוונה וחדוה (וזה מידת לוי).

·        ואח"כ צריך להתפלל על כלל ישראל, שתהיה עיקר תפילתו על כלל ישראל, ועל הפרט, להשפיע חסדים ופרנסה ורפואה... (וזה מידת ישראל) שיהיה עיקר מעשה האדם ותפילתו בשביל ישראל." [3]  

שלושה יסודות ישנם בעבודת ה' שהאחרון שהוא מה שנותן את השלמות בעבודת ה' הוא לכוון במעשיו לטובת הכלל.

אפשר לומר כך:

·        הכנת כלי- סור מרע ופרישה מתענוגים מיותרים, הם הכנה, שאהיה כלי ראוי להתקרב לה', שהרי איך אפשר להתרומם אם אני מחובר כלפי מטה.

·        האור- עשה טוב (כלל המעשים הטובים, שכוללים גם שירה וזמרה לה' יתברך, בעת התפילה ובסעודות שבת קודש) הוא החלק של האור שמאיר את הכלי. הוא מה שמאיר את החיים ומקרבם אל ה' בדבקות נפלאה. (שני אלו הם בעצם אהבה ויראה).

·        השראת השכינה- כל הנ"ל הוא ברמה הפרטית, הכלי שלי והאור שלי. מה מעיד על זה שהכל הוא לשם שמים, לא בשבילי אלא בשבילו? בזכות מה זוכה שהקב"ה (ששמו שלום) שורה עליו? אם אני מתפלל על מה שה' רוצה, על כלל ישראל ועל הפרט, אפילו עד לפרטי פרטים של צרכיהם הגשמיים.

ביטול גזרות

עוד מבאר הרמ"ל על דרכם של צדיקים שמתפללים על ביטול גזרות מעל עמ"י[4]. נשאלת השאלה, איך מעיזים הצדיקים לבקש מה' שיבטל גזירות מעל עם ישראל, הרי אלו גזרות שה' גזר בעצמו. על כך אומר רבינו שהקב"ה בעצמו לימד אותנו דרך זו. אלו דבריו:

"אשרי הגבר אשר תיסרנו יה, ומתורתך תלמדנו. כי הצדיק הוא מוכיח ומיסר את הקב"ה (ואומר:) וכי זה יפה שישראל נתונים בצרה חס ושלום. ומבטל את הגזירה... והוא מוכיח לה' יתברך ברוך הוא וברוך שמו. ומתורתך תלמדנו (דבר זה), כי אתה מגלה לנו זאת באומרך "ותגזר אומר ויקם לך, מי מושל בי, צדיק".[5]

הקב"ה גוזר גזירות אך יחד עם זאת הוא מחכה שנתפלל על ביטולם ועל טובתם של עמ"י. כעין דברי חז"ל על הטעם שהאמהות הקדושות היו עקרות מפני שנתאווה לתפילתן. המציאות הקיימת (המצב הלא טוב) היא לא רצון ה' השלם. אדרבה ה' חפץ שיבוא מישהו וישים לב מהו רצון ה' האמיתי, שיבוא הצדיק ויתפלל על כך ו'ימשול בו', 'יבטל גזרותיו'. הקב"ה הוא כולו רק טוב, והוא מחכה שנתאמץ בתפילה ונשנה את המציאות, ולא שנשלים איתה.

מנין למדנו דבר זה? "מתורתך תלמדנו". אפשר להרחיב ולומר שעצם מהותה של התורה לימדה אותנו דבר זה. כל עיקרה של התורה היא להורות דרך איך לקדש ולהעלות את העולם הזה. לא לקבל את המציאות הגשמית כפי שהיא אלא לשנות אותה, לרומם אותה, לעשות אותה מקום קדושה. זה בדיוק גם מה שה' מצפה מהאדם בתפילותיו- שימרוד במציאות העכשווית, יתאנח על כבודם של ישראל ויבקש בכל מאודו, בכל פעולותיו ותפילותיו, את טובתם, הצלחתם ועילויים של ישראל.  

יהי רצון שנזכה לחזות בעילוי כבודם של ישראל, במהרה.