" 'לא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ' (יְהוֹשֻׁעַ א), כִּי הַתּוֹרָה הִיא רוּחָנִיּוּת... וְזֶהוּ: ''לא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה''... כְּלוֹמַר הִזָּהֵר שֶׁלּא תִּהְיֶה מַמָּשׁוּת וְגַשְׁמִיּוּת בְּדִבְרֵי הַתּוֹרָה... כִּי דָּבָר רוּחָנִי אֵינוֹ תּוֹפֵס מָקוֹם".

(ליקוטי מוהר"ן, חלק א, קי)

רבי נחמן מזהיר אותנו לבל נטעה ונהפוך את התורה למַמָּשׁוּת. בלימוד התורה קיימת סכנה בפיתוי של "השגה", בתחושה שהבנו, שאנחנו שולטים בחומר הלימוד. הדרך אל הטעות הזו טמונה בניסיון "לתפוס בשכלנו" את התורה, בדומה לחומר לימודים - להפוך את התורה מרוח לחומר.

על האדם שבא ללמוד ולחוות את חווית לימוד התורה, להבין שאין כאן חומר לימודים שאמורים להשתלט עליו או לכבוש אותו. התורה היא אין סופית, וחוויית הלימוד בה הופכת מניסיון לשלוט ולחלוש על ידע (חומרי), לטיול בין חדרי תורה (ליקוטי מוהר"ן, חלק א, רמה):

"דַּע שֶׁיֵּשׁ חַדְרֵי תּוֹרָה. וּמִי שֶׁזּוֹכֶה לָהֶם כְּשֶׁמַּתְחִיל לְחַדֵּשׁ בַּתּוֹרָה הוּא נִכְנָס בְּהַחֲדָרִים וְנִכְנָס מֵחֶדֶר לְחֶדֶר וּמֵחֶדֶר לְחֶדֶר. כִּי בְּכָל חֶדֶר וָחֶדֶר יֵשׁ כַּמָּה וְכַמָּה פְּתָחִים לַחֲדָרִים אֲחֵרִים. וְכֵן מֵאוֹתָן הַחֲדָרִים לַחֲדָרִים אֲחֵרִים. וְהוּא נִכְנָס וּמְטַיֵּל בְּכֻלָּם וּמְלַקֵּט מִשָּׁם אוֹצָרוֹת וּסְגֻלּוֹת יְקָרוֹת וַחֲמוּדוֹת מְאד – אַשְׁרֵי חֶלְקוֹ... וְהַצַּדִּיק הַגָּדוֹל מְאד... הוּא מִשְׁתַּדֵּל וּמִתְחַזֵּק בְּכָל פַּעַם שֶׁיַּתְחִיל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ לְהַרְאוֹת לוֹ אוֹר הַתּוֹרָה, כְּאִלּוּ לא הִתְחִיל לְהַשִּׂיג כְּלָל מִיָּמָיו".

התורה נדמית למערכת סבוכה של חדרים: "כִּי בְּכָל חֶדֶר וָחֶדֶר יֵשׁ כַּמָּה וְכַמָּה פְּתָחִים לַחֲדָרִים אֲחֵרִים". חוויית הלימוד מתוארת כטיול מתמשך, שיש בו הזדמנות לליקוט "אוֹצָרוֹת וּסְגֻלּוֹת יְקָרוֹת וַחֲמוּדוֹת מְאד", והצדיק הגדול מאוד, אף שהתחיל וזכה לראות את אור התורה, מבין שהוא "לא הִתְחִיל לְהַשִּׂיג כְּלָל מִיָּמָיו".

במקום אחר (ליקוטי מוהר"ן, חלק ב, לז) רבי נחמן מזכיר לנו מהי התכלית, ומזהיר את לומדי התורה לבל ייפלו ללימוד תורה שבא כדי לזכות לעולם הבא:

"הַכְּלָל שֶׁעִקָּר הַתַּכְלִית הוּא רַק לַעֲבד וְלֵילֵך בְּדַרְכֵי ה' לִשְׁמוֹ יִתְבָּרַך... שֶׁזֶּהוּ עִקָּר הַתַּכְלִית וְזֶהוּ רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַך, שֶׁאֲנַחְנוּ נַכִּיר אוֹתוֹ יִתְבָּרַך, וְאֵין רָאוּי לָאָדָם שֶׁיִּהְיֶה לוֹ כַּוָּנָה אַחֶרֶת בַּעֲבוֹדָתוֹ יִתְבָּרַך... כִּי יֵשׁ מִי שֶׁעוֹבֵד כָּל יָמָיו וְרוֹדֵף אַחַר תַּאֲווֹת עוֹלָם הַזֶּה כְּדֵי לְמַלְאוֹת בִּטְנוֹ וּכְרֵסוֹ בְּתַאֲוֹות עוֹלָם הַזֶּה, ויש מִי שֶׁעוֹבֵד וּמִשְׁתַּדֵּל כְּדֵי לִזְכוֹת לָעוֹלָם הַבָּא, וְגַם זֶהוּ נִקְרָא מִלּוּי בֶּטֶן שֶׁרוֹצֶה לְמַלְאוֹת בִּטְנוֹ וְתַאֲוָתוֹ עִם עוֹלָם הַבָּא".

הרב דב זינגר, מתוך האתר – "ישיבת מקור חיים": http://makor-c.org/default.asp?lang=he