לקט מדברי גדולי הדורות על הפטרת השבוע

ספרדים:[1] ישעיהו ו' (כל הפרק א'-י"ג) בִּשְׁנַת־מוֹת֙ הַמֶּ֣לֶךְ עֻזִּיָּ֔הוּ וָאֶרְאֶ֧ה אֶת־אֲדֹנָ֛י יֹשֵׁ֥ב עַל־כִּסֵּ֖א רָ֣ם וְנִשָּׂ֑א וְשׁוּלָ֖יו מְלֵאִ֥ים אֶת־ הַהֵיכָֽל.

אשכנזים: ישעיהו ו' ממשיכים ז' (א'-ו')  וַיְהִ֡י בִּימֵ֣י אָ֠חָז ... עָלָ֣ה רְצִ֣ין מֶֽלֶךְ־אֲ֠רָם... מדלגים לפרק ט' (ה'-ו') כִּי־יֶ֣לֶד יֻלַּד־לָ֗נוּ בֵּ֚ן נִתַּן־לָ֔נוּ וַתְּהִ֥י הַמִּשְׂרָ֖ה עַל־שִׁכְמ֑וֹ וַיִּקְרָ֨א שְׁמ֜וֹ פֶּ֠לֶא יוֹעֵץ֙ אֵ֣ל גִּבּ֔וֹר אֲבִיעַ֖ד שַׂר־שָׁלֽוֹם...

תימנים: ישעיהו ו' מדלגים פרק ז' וממשיכים לפרק ט' כמנהג האשכנזים.

קישרה של ההפטרה לפרשתנו

עיקרה של ההפטרה, הוא מעשה מרכבה המתואר ע"י ישעיהו (לעומת זאת בשבועות זמן מתן תורה, נקראת ההפטרה של מעשה מרכבה המתואר ביחזקאל פרק א'). בילקוט מעם לועז בפרקנו מביא כמה טעמים לקריאת הפטרה זו, ביניהם:

במתן תורה נתעלו ישראל יותר ממלאכי השרת, שישראל מזכירים את שם ה' אחרי שתי תיבות (שמע ישראל ה'...) ואילו המלאכים רק לאחר שלש תיבות: שְׂרָפִ֨ים עֹמְדִ֤ים׀ מִמַּ֙עַל֙ ל֔וֹ שֵׁ֧שׁ כְּנָפַ֛יִם שֵׁ֥שׁ כְּנָפַ֖יִם לְאֶחָ֑ד ...[עפ"י חולין צ"א ע"ב] וְקָרָ֨א זֶ֤ה אֶל־זֶה֙ וְאָמַ֔ר קָד֧וֹשׁ׀ קָד֛וֹשׁ קָד֖וֹשׁ ה' צְבָא֑וֹת...

טעם נוסף, משה היה כבד פה בגלל הגחלת שנגע בפיו[2], ונתרפא כשדיבר טוב על ישראל במעמד הר סיני, ובישעיהו היה ההיפך, שהמלאך נגע ברצפה לפיו של הנביא לכפר לו על מה שדיבר על ישראל. [וַיָּ֣עָף אֵלַ֗י אֶחָד֙ מִן־הַשְּׂרָפִ֔ים וּבְיָד֖וֹ רִצְפָּ֑ה בְּמֶ֨לְקַחַ֔יִם לָקַ֖ח מֵעַ֥ל הַמִּזְבֵּֽחַ. אמר רב שמואל רצפה, רוץ פה רצוץ פה למי שאמר דלטוריא על בני (שיר השירים רבה א' ו' על הכתוב: אל תראוני שאני שחרחורת) ומובא בשמירת הלשון שער ב' פרק ז'] וָאֹמַ֞ר אֽוֹי־לִ֣י כִֽי־נִדְמֵ֗יתִי [פירש המהר"י קרא, נאלמתי. רש"י, הריני מת, שלא הייתי כדאי שאראה פני השכינה] כִּ֣י אִ֤ישׁ טְמֵֽא־שְׂפָתַ֙יִם֙ אָנֹ֕כִי וּבְתוֹךְ֙ עַם־טְמֵ֣א שְׂפָתַ֔יִם אָנֹכִ֖י יוֹשֵׁ֑ב כִּ֗י אֶת־הַמֶּ֛לֶךְ ה' צְבָא֖וֹת רָא֥וּ עֵינָֽי.

טעם לקריאת מראה ישעיהו ביתרו, לעומת מראה יחזקאל בשבועות

בספר אמונת עתיך לרב משה וולפסון שליט"א מבאר עפ"י יסוד עבודת ה' בדרך החסידות, כי בד"כ יסוד גדול לקבלת ההארה והשפע הרוחניים הינם עפ"י הכנת האדם. כידוע ההכנה לשבועות, מתחילה למחרת יו"ט ראשון של פסח הבאה לידי ביטוי בספירת העומר, שמשמעותה עבודה רוחנית לקראת היום הגדול שבשבילו נבראו שמים וארץ. אמנם בשבת בה קוראים פרשת יתרו [כל שבת הפרשה מעוררת העניינים שבה] , ישנה הארה והתעוררות עליונה המושפעת על האדם בבחינה של 'קריאה המעוררת את הזמן'...וחיבה יתירה נודעת לפרשת יתרו שבו מתעוררים האורות של מתן תורה, שאין צריכים ההכנה של טהרה וספירת נקיים של חג השבועות... וכל התקונים הנעשים ע"י ישראל בימי הספירה, אשר ע"י הספירה נעשה חג השבועות...אלו התקונים נעשים ע"י השבת עצמו. ולכן קוראים פרשת יתרו שבא לקבל את התורה, כי שמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק (רש"י בפרשתנו. עיין זבחים קט"ז ע"א) והרי לא עשה שום הכנה לקבלת התורה [הכוונה בנוסף ל'עבודת הגיור' שעשה שנים לפני כן]. בפרשתנו הפטרת ישעיהו מתחילה מיד בתיאור ראיית הכסא ואראה את...יושב על כסא רם ונשא...אך יחזקאל ישנו תיאור ארוך מקדים ורק בפסוק כ"ו ישנו כעין תיאור של כסא הכבוד. בתחילת הפרק מתוארים רוח סערה וענן גדול ואש מתלקחת שהן בחינת 'קליפ' ויחזקאל צריך ל'שבר' אותם ה'הסתרים' שהם המרמזים על העבודה הנדרשת להגיע לקבלת התורה שבשבועות, לעומת הקבלה המיידית של ישעיהו אותה אנו קוראים כהפטרת הפרשה בשבת זו. ע"כ עפ"י אמונת עתיך.

[חכמת נשים בנתה ביתה, בזכות אשתי-ביתי מנב"ת, הגעתי לספר זה].

ביאור מחודש בענין הגחלת

ר' מנדל הירש (בנו של הרש"ר הירש) בסדר ההפטרות, מציב כאבן יסוד ענין של התורה (עליה למדנו בפרשה):

במתן תורה בסיני מראה לנו התורה הקדושה את סלילת הדרך לשכינה החוזרת אל חיק האנושות[3], וראשית כל אל ישראל. ישראל נועד להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש ע"י הגשמת [השתתת החיים עפ"י] התורה, בשבילה יקימו אח"כ מקדש, ממנו תצא ההשראה וההשפעה לכבוש את ישראל ליעודו האנושי-כהני, ולחנוכו להיות 'גוי קדוש' באמצעות עבודות הקודש הסמליות [משמעות העבודות הינה נושא רחב ועמוק ואכמ"ל] שיעשו אח"כ במקדש, כדי שה' יתברך ישכין לא במשכן אלא בתוך העם את שכינתו בברכתו[4] הנביא מראה לנו כבוד ה' המסתלק מן המקדש [בגלל מעשי העם, שלא השכילו לבנות חייהם עפ"י עבודת המקדש, ולכן התיאור שדוקא המלאכים הם אשר אומרים קדוש קדוש קדוש, בעוד שישראל צריכים לקיים ולחיות את הציווי (וההבטחה) קדושים תהיו, לכן אמות הספים מזדעזעות וַיָּנֻ֙עוּ֙ אַמּ֣וֹת הַסִּפִּ֔ים מִקּ֖וֹל הַקּוֹרֵ֑א וְהַבַּ֖יִת יִמָּלֵ֥א עָשָֽׁן. כעת מתאר את תחושת הנביא] ...אז נשבר לבו בקרבו, אוי לי כי נדמיתי, ואיני יכול לומר [כפירוש המהר"י קרא] לעם...מה שראיתי. חש אני קוצר יד, ועמי יתכן ולא יבין אותי...והנה שרף מושיט יד אל הרצפה – גחלת שנראית כבויה, שלוקחה מן המזבח, ונותן לו לחוש שעדיין טמון גרעין לוהט ברצפה, גרעין לוהט זה אך ממתין להבל פיו – לדברו, כדי שישתלהב שוב. בשעה שהבין את זה והחליט להעמיד עצמו מלא בטחון ואיתן בשירות קיום והחייאת ושמירת הקדושה הזאת, אז נעלמה אזלת ידו. עתה שמע קול ה'  אֶת־מִ֥י אֶשְׁלַ֖ח וּמִ֣י יֵֽלֶךְ־לָ֑נוּ?...ואז קם ולשון אברהם אבינו בפיו: וָאֹמַ֖ר הִנְנִ֥י שְׁלָחֵֽנִי...[ (בראשית כ"ב א') ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני]. ובשולי דבריו מוסיף המלקט עפ"י יסוד המובא ספרי חסידות: הגחלת מראה על הלהט הפנימי המקודש של ישראל שאינו כבה לעולם, אלא ע"י הפחה יעלה האור ותגדל שלהבת הקודש.

טעם להוספת הפסוקים למנהג האשכנזים

כִּי־יֶ֣לֶד יֻלַּד־לָ֗נוּ בֵּ֚ן נִתַּן־לָ֔נוּ וַתְּהִ֥י הַמִּשְׂרָ֖ה עַל־שִׁכְמ֑וֹ וַיִּקְרָ֨א שְׁמ֜וֹ פֶּ֠לֶא יוֹעֵץ֙ אֵ֣ל גִּבּ֔וֹר אֲבִיעַ֖ד שַׂר־שָׁלֽוֹם. לםרבה לְמַרְבֵּ֨ה הַמִּשְׂרָ֜ה וּלְשָׁל֣וֹם אֵֽין־קֵ֗ץ עַל־כִּסֵּ֤א דָוִד֙ וְעַל־מַמְלַכְתּ֔וֹ לְהָכִ֤ין אֹתָהּ֙ וּֽלְסַעֲדָ֔הּ בְּמִשְׁפָּ֖ט וּבִצְדָקָ֑ה מֵעַתָּה֙ וְעַד־עוֹלָ֔ם קִנְאַ֛ת ה' צְבָא֖וֹת תַּעֲשֶׂה־זֹּֽאת. (ישעיהו ט' ה'-ו'). רש"י (עפ"י סנהדרין צ"ד ע"א) מבאר שהבן הוא חזקיהו המלך, שהיו לו שמונה שמות פלא יועץ וכו'. ובספר מה שהיה הוא שיהיה (ראה סוף הערה 1) מבאר עפ"י הגמרא (סנהדרין שם) שדרשה את הפסוק 'למרבה המשרה ולשלום אין קץ': אמר רבי תנחום, דרש בר קפרא בציפורי: מפני מה כל מ"ם שבאמצע תיבה פתוח, וזה סתום? ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיהו משיח, וסנחריב גוג ומגוג. אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך - לא עשיתו משיח, חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך - תעשהו משיח? לכך נסתתם. מיד פתחה הארץ ואמרה לפניו: רבונו של עולם, אני אומרת לפניך שירה תחת צדיק זה, ועשהו משיח. פתחה ואמרה שירה לפניו שנאמר מכנף הארץ זמרת שמענו צבי לצדיק וגו'... תנא משום רבי פפייס: גנאי הוא לחזקיה וסייעתו שלא אמרו שירה, עד שפתחה הארץ ואמרה שירה שנאמר מכנף הארץ זמרת שמענו צבי לצדיק וגו', כיוצא בדבר אתה אומר, ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם. תנא משום רבי פפייס: גנאי הוא למשה וששים ריבוא שלא אמרו ברוך עד שבא יתרו ואמר ברוך ה'...[ע"כ הגמרא] ומדקאמר כיוצא בדבר, נראה דב' העניינים דומים ואתי שפיר דקורין פסוקים אלו להפטרתנו.

עניינים רבים נוספים בהפטרה. הגמרא (חגיגה י"ג ע"ב) מתארת ההבדלים בין ישעיהו ליחזקאל, העמקה במפרשים, ביניהם ראה כלי פז לרב שמואל לאנידו באריכות.

ימי זכרון לגרי"ד סולובייציק מאמר הברכות ביהדות, נוסח הקדושה. תו"ד: ישעיהו מתאר תקופה מוארת בה ישראל יושב בארצו ומקדשו, יחזקאל בתקופת יסורי הגלות, בשניהם השגחת ה' על עם ישראל שאינו עזבם לעולם.