רבי משה לייב מסאסוב - לכבוד ד שבט יום ההילולא

תולדותיו, רבותיו ותלמידיו

רבי משה יהודה לייב אֶרבליך מסאסוב (תק"ה, 1745 – ד' בשבט תקס"ז, 1807) היה אדמו"ר בדור השלישי והרביעי של תנועת החסידות, רבם של אלפי חסידים. ממפיצי החסידות הבולטים בחבל גליציה. התפרסם בדאגתו לזולת וב"אהבת ישראל" שהייתה בו.

למד אצל רבי שמואל שמעלקא הורוביץ מניקלשבורג במשך 13 שנים. כן למד אצל רבי אלימלך מליז'נסק. ישב בעיר אפטא ובהמשך עבר לעיר סאסוב (Sasów) בגליציה שהפכה למרכז חסידי חשוב. לפעולותיו של רמ"ל באפטא ולאחר מכן בסאסוב הייתה השפעה רבה על התפשטות תנועת החסידות בפולין ובעיקר בגליציה. עם תלמידיו הידועים נמנו: רבי צבי הירש מזידיטשוב, רבי מנחם מנדל מקוסוב, רבי יעקב יצחק מפשיסחא ("היהודי הקדוש") ורבי אברהם דוד מבוטשאטש.

סיפורים

(מלוקט מאתר בחדרי חרדים)

הסחורה של ר' משה לייב מאת הרב אריה הנדלר

חסידים מספרים כי בימי צעירותו חי ר' משה לייב מסאסוב עם אשתו ובניו בדחקות גדולה. אחד משכניו, איש אמיד, הציע לפניו סכום כסף כדי שייסע אל היריד ויקנה סחורה, ויעסוק אחר-כך במסחר בעירו. נסע ר' משה לייב עם שאר הסוחרים אל היריד. כשבאו לשם הלכו כולם לעסקיהם, ואילו הוא הלך לבית המדרש ושהה שם כמה ששהה, וכשבא לכיכר השוק כבר היו הסוחרים מכינים עצמם לחזור הביתה. כשאמר להם שיש בדעתו לקנות סחורה מילאו פיהם צחוק, וכך נסע עמהם הביתה. על פתח ביתו קיבלוהו ילדיו בקריאות: "אבא, מה הבאת לנו?" מיד נפל מתעלף. כששבה נפשו אליו, בא אותו שכן אמיד להיוודע על מעשהו. ראה אותו בשברון רוחו ושאל: "מה היה לו, רבי? אבד לו הכסף? אל ייפול לבו, ברצון אתן לו עוד פעם". נאנח ר' משה לייב: "אדם כי יבוא הביתה וישאלוהו מה הבאת לנו, מה יענה?" "אם כן", אמר השכן, "הרי מוטב לו שיעסוק בבית". מאותו יום ואילך נתגלתה לעולם צדיקותו של ר' משה לייב. *** התבנית שעל-פיה בנוי הסיפור שלנו היא תבנית ידועה. בדברי חז"ל נמצאות השוואות רבות בין מהלך חייו של אדם למהלך יומו. כך אמרו במסכת אבות: "היום קצר והמלאכה מרבה, והפועלים עצלים, והשכר הרבה, ובעל הבית דוחק". בסיפור שלפנינו מקבלת גישה זו גם גוון חסידי. הדבר ששבר את לבו של ר' משה לייב היה קריאתם של ילדיו: "אבא, מה הבאת לנו?" יסוד החסידות הוא ההכרה כי "לית אתר פנוי מיניה", כלומר שאין מקום פנוי מנוכחותו יתברך. נוכחותו של הבורא וממלאת את המציאות כולה ומעניקה משמעות אלוקית לכל המציאות. כל נברא, כל יצור, כל חי, כל מחשבה, כל הלך רוח, כל אמירה ? כולם מלאים את נוכחותו של הבורא. עלינו רק להקשיב. הבעל שם טוב נהג לומר כי הוא יכול לשבת במסיבת מרעים, הללו ידברו דברים בטלים ואילו הוא יעסוק באותה שעה בייחודים עליונים. השאלה היא לא מה נאמר, אלא מה האדם שומע. מי שמכיר את נוכחותו של הבורא, הממלאת את כל המציאות כולה, שומע את התביעה הרוחנית גם מצעקתם של ילדים. זה מה שקרה לר' משה לייב מסאסוב. כשעמד הוא על מפתן ביתו שמע את קול ה' הקורא אליו "מה הבאת לנו?" לאחר שעמדנו על הממד החסידי העמוק שבסיפור, נפנה אל הסיפור עצמו ונעמוד על משלו ונמשלו. ר' משה לייב הוא האדם המקבל הלוואה על מנת שילך ויעסוק בסחורה, ויביא פרנסה לביתו. כל אדם מקבל אשראי בטרם יצא לדרך חייו; אשראי מבורא עולם. אשראי של חיים, אשראי של יכולות. על האדם לצאת לדרך חייו כשהוא שם אל לבו את המטרה העיקרית של חייו ? לנצל את האשראי שניתן לו ולהביא את הרווחים הביתה. הוא צריך להגיע למצב שבו יוכל להשיב תשובה לשאלת "מה הבאת לנו". הסוחרים הנוסעים עם ר' משה לייב יודעים את מנהגו של יריד החיים: על האדם לנצל את הזמן. הסוחרים מגיעים ליריד ומיד מתחילים במסחרם. הם יודעים שזמנו של היריד קצוב, ועם רדת החשכה לא ניתן יהיה עוד לסחור. אך ר' משה לייב אינו פונה למסחר כשהוא מגיע ליריד. הוא פונה אל בית המדרש. לכאורה יש כאן מעשה של קדושה, אלא שבהקשר של המשל והנמשל, לפנינו התרשלות בעבודה. הסוחר בא ליריד כדי לעסוק במסחר. האדם בא לעולם כדי לעסוק בתורה ובמצוות. מה יענה מי שבא למקום בשל מטרה מסוימת, הזניח את המטרה ועסק בדבר אחר? את פניו של ר' משה לייב מקבלים ילדיו. בקריאתם "אבא, מה הבאת לנו?" כאמור, שומע ר' משה לייב בקולם את קול התביעה האלקית מן האדם "מה הבאת לנו". חז"ל מלמדים אותנו כי מיום שחרב בית המקדש ניטלה הנבואה וניתנה לקטנים. הפתגם העממי אומר: "שוטים וקטנים אומרים את האמת". הקטנים אינם מתחשבנים. הם עדיין מביעים בצורה טבעית את אשר על לבם, את הקול הטבעי המפעם בהם. זהו מנהגם של קטנים בשעה שאביהם חוזר מן היריד. יש כאן תביעה טבעית ופשוטה שכל-כך הרבה געגועים ואהבה מזוגים בה. כששומע ר' משה לייב את הקריאה הזו, מהדהדת באוזניו הקריאה הטבעית הקוראת בלבו של כל אדם, הקריאה אל השלמות, הקריאה לניצול הזמן, הקריאה לשימוש נכון באשראי שניתן לכל אחד ואחד. ר' משה לייב איננו נוסע עוד אל היריד. את חכמת היריד כבר למד. מכאן ואילך יקדיש את חייו למטרת מסחרו, ל'מסחר' שאליו נועד, להיות רבי לחסידים. זהו המסחר שהוטל עליו, וזוהי התשובה שאותה יצטרך להשיב כשישאלו אותו במרום "מה הבאת לנו". (מתוך בשבע)

חסידים מספרים כי ר' משה לייב מסאסוב היה מדקדק גדול בתיקון חצות. בכל לילה היה מתאבל על חורבן ירושלים, וחסידים היו נוהגים לומר כי הפסוק "קול דודי דופק" מוסב עליו, שכן בכל לילה היה קול השכינה דופק בקרבו ומעוררו לעבודת תיקון חצות. ר' צבי הירש מזידיטשוב, ששמע על עבודתו הנפלאה של הרבי מסאסוב בחצות הלילה, החליט להסתתר בחדרו של הרבי כדי לראות מה מעשהו בשעת התיקון. בחצות הלילה ראה את הרבי לובש בגדי איכרים, יוצא לחצר המכוסה שלג, מעלה גזרי עצים מתך המרתף, קושר אותם בחבילה ומעמיסם על גבו. אחר-כך עזב את הבית, ורבי הירש הלך אחריו, בקור העז של ליל החורף, עד לקצה העיר. שם, לפני צריף רעוע, עמד רבי משה לייב מלכת ופרק את העצים מעל שכמו. רבי הירש התגנב אל החלון שמאחורי הבית וראה חדר דל ושומם, תנור כבוי, ועל המיטה שוכבת אישה ולוחצת אל לבה את עוללה שנולד, כנראה זה לא מכבר. והנה עמד הרבי בחדר. רבי הירש ראה אותו שהוא ניגש אל האישה, ושמע שהוא פונה אליה בלשון רגילה: "יש לי למכור חבילה של עצים ואין את נפשי לישא אותה הלאה, האם רוצה את לקנותה מידי בדמים מועטים?" האשה השיבה: "אין לי פרוטה בבית". אבל הרבי לא הרפה ממנה: "אבוא בפעם אחרת לקבל את הכסף, קחי מידי את העצים". טענה האישה: "מה אעשה בעצים, הרי איני יכולה לבקע אותם לגזרים, וגם גרזן אין לי". אמר הרבי: "לזה אדאג אני". יצא מפתח הבית הוציא גרזן, ובקע את העצים לגזרים קטנים. בשעה שבקע את העצים שמע רבי הירש שהוא אומר 'תיקון רחל', ולאזניו הגיעו המילים "התנערי מעפר קומי שבי ירושלים". אחר-כך נשא הרבי את העצים והרכין עצמו כדי להיכנס בפתח הנמוך והסיק את התנור. ובשעה שהניח את גזרי העצים בתוך התנור, אמר בלחש את 'תיקון לאה', וסיים: "תקום תרחם ציון תבנה חומות ירושלים". יצא מן החדר וחזר בפסיעות מהירות הביתה. תיקון חצות, הנאמר בחצות הליל, עוסק במצבה העגום של ירושלים מאז החורבן. חסידים ואנשי מעשה היו מדקדקים באמירת תיקון חצות מתוך שותפות בצערו של בורא עולם שהגלה את בניו מעל שולחנו, מתוך שותפות בצערה של כנסת ישראל שגלתה ונתרחקה מעם דודה. כל פעולותיו של ר' משה לייב מסאסוב בלילה ההוא הן פעולות סמליות, הסובבות סביב עניינו של תיקון חצות. ראשית הוא הופך להיות שותף בסבל. הוא לובש בגדי איכרים, יוצא לקור שבחוץ, נושא על גבו חבילת עצים, מדבר עם היולדת בשפה רגילה, מרכין את עצמו אל הפתח על מנת להסיק את העצים בתנור. ר' משה לייב איננו אותו רבי היושב בכבודו של עולם מוקף בחסידים. ר' משה לייב הוא כעת אדם פשוט לחלוטין. הוא חש את המצב העגום של הקדושה בעולם. האישה החובקת בן שזה עתה נולד מעוררת אצלנו את המחשבות אודות כנסת ישראל, הזועקת בחבליה בעת הגאולה, המנסה להגיע לידי לידה, המנסה להביא לעולם תהליך של גאולה שיש לו קיום, שלא יהיה בן נפלים. תיקון החצות של ר' משה לייב משולב כעת בין קטעי תפילה וזעקה לבין עשייה מעשית וסמלית של תיקון, של עזרה, של מעורבות בצערה של אותה יולדת - כנסת ישראל. מסתבר כי הפתח אל הרגשת צערה של כנסת ישראל בגלות עובר דרך הרגשת הצער של אישה מישראל על מיטת לידתה. המצב שבו נמצאת האישה הוא בכי רע. אין בידה כסף לקנות את העצים, אין בידה גרזן לבקע את העצים והיא איננה יכולה להכניסם לתנור כדי להסיקם. גם כנסת ישראל שרויה במצב של חוסר אונים: תהליך הגאולה שהיא שרויה בתוכו מדלדל את כוחותיה, הילד שזה עתה נולד גבה ממנה את שארית כוחותיה, וכעת אין לה כוח אף להסיק את האש. זקוקה היא לעזרתם של אלו היודעים לשלב במעשיהם את עולם המעש עם עולם התפילה; לעזרתם של אלו היודעים להושיט יד תומכת ולב מתפלל מתוך שותפות בצערם של ישראל. זקוקה היא לאלו היודעים לבקע עצים ויחד עם זאת שפתותיהם לוחשות תפילה, תפילה של תיקון חצות. תוך כדי הכנת גזרי העצים להסקה שומע ר' הירש את ר' משה לייב מסאסוב אומר את שני חלקי תיקון חצות. בשעה שהוא מבקע את עצי ההסקה ומכין אותם לקראת הכנסתם לאח הוא שומע אותו אומר את תיקון רחל; תיקון זה עוסק במעמדה השפל של כנסת ישראל, בחורבן. בעת שהוא מכניס את העצים לאח, שומע ר' הירש את ר' משה לייב אומר תיקון לאה; תיקון זה עוסק בתקווה ובציפייה לגאולה. תיקון רחל הוא רק ההכנה - הוא הגלות, הקשיים המשברים. תיקון לאה הוא כבר ההליכה לקראת משהו חדש, משהו מתוקן. ----------------- מתוך המדור 'חסידים מספרים' שבעיתון 'בשבע'. (מתוך האתר ישיבה)

אפיקורסים בעבודת ה' מאת הרב אריה הנדלר

חסידים מספרים כי ר' משה לייב מסאסוב היה רגיל לומר שאין מידה ואין כוח באדם שנבראו לבטלה. גם המידות המגונות מתעלות לעבודת ה'. כך, למשל, הגאות, כשהיא מתעלה היא נהפכת לגאון הלב בדרכי ה'. אלא שכאן באה התמיהה, לשם מה נבראה האפיקורסות, שכן נראה שאין לה דרך התעלות כלל? על כך אמר ר' משה לייב כי גם האפיקורסות מוצאת את מקומה בפעולת העזרה. אם בא אליך אדם ומבקש ממך עזרה, אל תסתפק בדבר שפתיים, ואל תאמר לו: השלך על ה' יהבך, אלא עליך לפעול כאילו אין אלוקים, ובכל העולם אין מי שיוכל לעזור לאדם זה אלא אתה בלבד. הנחת היסוד שמניח ר' משה לייב ביחס לכל מידות הנפש וכוחותיה מעוגנת היטב בתפיסה החסידית. החסידות לא הורתה לאנשיה לשבור את מידותיהם ואת נטיות הנפש שלהם, אלא ללכת איתן. "כל פעל ה' למענהו" ? כל מה שעשה הקב"ה למענו עשה, למען גילוי כבוד מלכותו. לית אתר פנוי מיניה (אין מקום פנוי ממנו); גם המידות כולן, ואפילו אלו הנתפסות כלפי חוץ כמידות שליליות, אינן שליליות ביסודן. הכל בא מן המציאות האלוקית והכל אומר אלוקות, ומשום כך אין מידה ואין כוח בעולם שביסודם ובעצמותם הם שליליים. על האדם למצוא את נקודות הטוב שיש בכל כוח, ולהעלות את הנקודות הללו. על האדם לדעת לעשות בכל כוח את השימוש הנכון, וממילא להעניק לכל כוח את המשמעות הנכונה בחייו של אדם. כיוון שיסודה של התפיסה הזו נעוץ בהכרת הנוכחות של הבורא בכל המציאות, הדוגמה שמביא ר' משה לייב היא דוגמה נפלאה: הגאווה היא לכאורה כוח המכחיש את נוכחותו של בורא העולם בכל. כשאדם הוא בעל גאווה, הוא חושב רק על עצמו, וודאי שאינו מכיר בנוכחות האלוקית השורה בכל. למרות זאת מוצא ר' משה לייב למידה זו את התיקון. תיקון זה מופיע ברבים מספרי החסידות, על בסיס מה שנאמר על יהושפט: "ויכן ה' את הממלכה בידו ויתנו כל יהודה מנחה ליהושפט ויהי לו עשר וכבוד לרב. ויגבה לבו בדרכי ה'". לפנינו דמות של מלך התופס את המלוכה ביד רמה. לכאורה, יש כאן גבהות הלב, אלא שהפסוק מבהיר מיד: "ויגבה לבו בדרכי ה'" ? אין זו גאווה שיסודה בהתרכזות של האדם בעצמו, אלא גאווה שיסודה בהתבטלות של האדם כלפי המסר והדרך שהוא מייצג. אמנם "ויגבה לבו", אך "בדרכי ה'". במקום שבו אמורה להיות התכחשות לנוכחות האלוקית הממלאת את כל, מצויה הכרה של הנוכחות הזו, ומכוחה מגיעה העשייה והעמידה היציבה של "ויגבה לבו בדרכי ה'". מכאן פונה ר' משה לייב להתייחס אל מידת האפיקורסות. זוהי כבר מידה שאי אפשר להכשירה בשום אופן; האפיקורסות מסלקת את הנוכחות האלוקית מן המציאות לגמרי. האפיקורסות היא ההיפך הגמור מהמסר הבסיסי של החסידות, שאין מקום פנוי ממנו. כיצד ניתן יהיה להכשיר את האפיקורסות? את המענה לשאלה זו נותן ר' משה לייב מתוך הבנה עמוקה של יסודות הנפש שמהן נובעת האפיקורסות. האפיקורסות באה מהצורך הבסיסי של האדם לפעול, לחוש כי הוא אדון לגורלו, לחוש כי בידו לעשות. ואכן, בכל מה שנוגע לענייניו הפרטיים נוהג האדם להיות אדון לגורלו. הוא משתדל, טורח, עמל, עובד ומתייגע על מנת להשיג את הנחוץ לו לפי הבנתו. ביטויים כמו "השלך על ה' יהבך" אינם משמעותיים עבורו. אך כשהדברים מגיעים לדאגה לזולת, יש נטייה להפוך לפתע לבעל אמונה גדולה. התבטלות גדולה נופלת על האדם, והוא מפקיד את גורלו של הזולת בידיו הנאמנות של בורא עולם. האדם אינו חש שום צורך לפעול. על כך אמר ר' משה לייב שכאן הוא המקום לנקוט במידת האפיקורסות. כאן המקום לעורר את הצורך האנושי לפעול, ליצור וליזום. שוב חוזר לפנינו המסר של "ויגבה לבו בדרכי ה'". האדם אמנם מוצא בעצמו את הנטייה לעשות, אבל הנטייה הזו איננה מקושרת הפעם עם האגו הפרטי של האדם, אלא היא יוצאת מתוך המעגל הפנימי שלו אל המעגל של זולתו. בעשייה זו מממש האדם את הציווי האלוקי של "ואהבת לרעך כמוך", של מצוות הצדקה, של החובה הקדושה הבאה מאת האלוקים לעזרה לזולת. יש כאן אפיקורסות, אבל בעצם אין כאן אפיקורסות. יש כאן פעילות גדולה מתוך הכרת התפקיד והחובה לקיים את הצו האלוקי האומר לאדם כי עליו להתמסר לזולתו.

מעשה שהיה שבו הצדיק רבי משה-לייב מסאסוב התמסר למצוות פדיון-שבויים. בכל פעם שהגיעה אליו ידיעה על יהודי שהושם בכלא, ולעיתים זו הייתה משפחה שלמה שהושלכה לבור, היה מניח את כל ענייניו ויוצא לפדותם ולשחררם. מכתת היה את רגליו מעיר לעיר ומכפר לכפר ומקבץ כסף למטרה הנעלה. פעם אחת נודע לו על משפחה שראשה, חוכר אחוזה, התקשה לעמוד בדמי החכירה הגבוהים, והוא ובני ביתו נמקים כבר שבועות ארוכים בכלא. מדובר היה בחוב גבוה מאוד, שהצטבר זמן רב. לקח רבי משה-לייב את שקית הטלית והתפילין שלו, ארז צרור מיטלטלין קטן, ויצא לדרך. שוב חזר לאותן כתובות שבהן ביקר אך לפני זמן לא-רב, וניסה לסחוט עוד כמה פרוטות מהכיסים שהתרוקנו. הימים נהפכו לשבועות והסכום שבידו הגיע אך בקושי לכשליש משיעור החוב. בראותו כי קלושים הסיכויים שיצליח לגייס בפרק זמן סביר את מלוא הסכום, נסע לבית הפריץ, בעל האחוזה, והציע לו פירעון חלקי של החוב, תמורת שחרור מיידי של המשפחה הכלואה, והתחייבות שלו לפרוע את היתרה בתוך זמן שייקצב. הפריץ דחה אותו על הסף. לא הועילו לרבי משה-לייב תחינותיו, ואף לא הסבריו ההגיוניים, כי שום תועלת כלכלית לא תצמח לפריץ מכליאת בני המשפחה. הפריץ היה עיקש כפרד. מאוכזב ומדוכדך עזב רבי משה-לייב את בית הפריץ. הוא חש כי הפעם אין לאל- ידו להושיע את בני המשפחה המסכנים. "סהדי במרומים שבכל כוחי התאמצתי", הרהר בליבו. בעודו נוסע בדרך, הבחין בעגלת משטרה הבאה מולו. כשהתקרבה העגלה שמע זעקות כאב עולות מתוכה. כשחלפה העגלה על פניו הבחין ביהודי שוכב על קרקעיתה ושוטר גברתן מצליף בו בשוט. זעקות היהודי פצעו את ליבו. מיד הפנה את עגלתו לאחור והחל לדלוק בעקבות עגלת המשטרה. ה'מרדף' הסתיים בתחנת המשטרה הקרובה. שני שוטרים הורידו את היהודי הכבול והחבול מהעגלה, וגררוהו פנימה. רבי משה- לייב התגנב בעקבותיהם, מצטנף בפינתו כדי שלא למשוך תשומת-לב ולעורר שאלות מיותרות. השוטרים הכניסו את היהודי לתוך חדר גדול, שבו ישב מפקד התחנה, וסיפרו על עלילותיו של האיש. התברר כי הלה נתפס בשעת גנבה מביתו של אחד מעשירי הסביבה. היהודי הגנב לא הכחיש את האשמה, ורק ניסה לתרץ את מעשיו באומרו שאין לו במה להאכיל את ילדיו. מפקד התחנה לא נהג בו ברחמים, והורה להשליכו לצינוק, לחודש ימים. רבי משה-לייב, אף שבתוך-תוכו חש בושה עמוקה ממעשהו של היהודי, לא היה יכול להבליג. אהבתו היוקדת לכל יהודי - יהיה מצבו הרוחני אשר יהא - הקפיצה אותו ממקומו. "אדוני, מפקד התחנה!", קרא לפתע מקצה החדר, "אכן, מדובר במעשה שיש עמו קלון, אך אולי לאחר שאפדה אותו, תמורת דמי- כופר נכבדים, ואפרוש עליו את חסותי, אצליח להחזירו לדרך הישר!". הצעתו של רבי משה-לייב קסמה למפקד התחנה והוא נענה לה בחיוב. הנה יש כאן הזדמנות להרוויח משהו 'ממשי' מכל הסיפור הזה... רבי משה-לייב הוציא את הכסף שקיבץ לפדיון בני המשפחה והניחו על שולחן המפקד. 'כך, לפחות, ייעשה בכסף שימוש הדומה לייעודו המקורי', התנחם רבי משה-לייב. בצאתם מהתחנה הזמין רבי משה-לייב את היהודי, שזה עתה ניצל מחודש בצינוק, לעלות עמו לעגלתו. "אשיבך למקום מגוריך ובינתיים נשוחח קצת", הציע. האיש נענה לו בשמחה. כל הדרך דיבר רבי משה- לייב על ליבו של היהודי, לבל ישלח עוד את ידיו בגנבה. "ראשית, אתה עובר על אחד מעשרת הדיברות. שנית, חשוֹב על הדוגמה השלילית שאתה נותן לילדיך. כיצד אתה רוצה שיזכרו אותך לאחר לכתך מהעולם - כגנב עלוב? פשוֹט נבלות בשוק ואל תזדקק לבריות!...". בהגיעם למקום מגוריו של האיש, בטרם נפרדו זה מזה, ניסה רבי משה-לייב לחלץ ממנו הבטחה כי לא ישוב עוד לסורו. האיש מצמץ בעיניו במבוכה וחיוך דק צץ בזוויות פיו. "לא ולא, רבי", אמר. "לא מתייאשים כל-כך מהר. אמנם הפעם הזו נכשלתי במשימתי, אך אין זו סיבה מספקת להרים ידיים ולהיכנע. הנחישות היא חלק בלתי-נפרד מה'מקצוע'. אני משוכנע כי בפעם הבאה - אשתדל יותר וגם אצליח!". במפח-נפש נפרד ממנו רבי משה-לייב, נושא בליבו תפילה לחזרתו בתשובה שלמה. דברי הגנב לא הרפו ממנו לרגע. לאחר כברת דרך קצרה, עצר רבי משה-לייב את עגלתו בצד הדרך, מנסה למצוא מסר חיובי במאורע האחרון. לפתע הבריק ברק במוחו. "האיש צודק בכל מילה שהוציא מפיו: 'לא מתייאשים כל-כך מהר. אמנם הפעם הזו נכשלתי במשימתי, אך אין זו סיבה מספקת להרים ידיים ולהיכנע. הנחישות היא חלק בלתי-נפרד מה"מקצוע". אני משוכנע כי בפעם הבאה - אשתדל יותר וגם אצליח!'...". נחוש להצליח הפעם במשימתו ולא להתייאש עקב קשיים וכישלונות קודמים, פתח רבי משה- לייב במסע מחודש ומייגע מקודמו - לפדיית החוכר היהודי ובני משפחתו, ולשחרורם מהכלא. (מתוך שיחת השבוע)        

הצדיק ר משה ליב מסאסוב ז"ל קודם שנתפרסם היה שוקד על התורה בכל יום עד שעות בלילה ואחר כך קם והולך אל בית מועד הבחורים הפריצים, במקום שהם מרקדים ואוכלים ושותים ומשחקים וכדומה והיה לובש גם הוא בגדים אחרים, כאחד מהם ובא בתוכם ורוקד ומזמר בקולו הערב וממתן עד עלות השחר, ואז היה שב לביתו ולובש בגדיו הראשונים ועומד להתפלל כך עשה כמה פעמים ועל ידי כך הצילם והרחיקם ממעשי תועבה. לאחר כמה שנים כשנתפרסם לצדיק גדול, ונאספו אליו אנשים למאות בכל שבת, בא לשם גם אחד מן הבחורים הפריצים אשר רקדו ביחד עמו בימי נעורי כשראה את הרבי ר' משה לייב ז"ל הכירו, וחשב בליבו כמה יודע הוא לרמות את העולם שהרי זכור אני כי שיחק ורקד עמי יחד והוא איש כמוני. אחר כך כששמע את תורתו וחכמתו וראה את גודל קדושתו אמר בלי ספק גם אז היתה כוונתו להצילנו מחטאים ומיד קם והשתחווה לפניו ויאמר אלף תודות לאדוני, אשר הצילני אז מהרבה וחטאים. ואמר גדול אחד, שבמעשה זה של הרב ר' משה ליב ז"ל נבין מה שכתוב בתורה על יוסף "ויתן שר בית הסהר ביד יוסף את כל האסירים...ואת כל אשר עושים שם הוא היה עושה אין שר בית הסהר רואה את כל מאומה בידו וג' הפירוש הוא בבית הסוהר היו כמה אנשים פחותים ועשו כל התועבות שם ועל כן עשה יוסף הצדיק כמו הרבי ר' משה לייב ז"ל ונתחבר להם ושיחק ביחד עמהם למען הרחיקם מן העבירות כל הרואה היה דן שגם יוסף הוא כמותם, אבל שר בית הסוהר הבין כי הוא עושה זאת לשם שמים באשר ראה שהוא משכיל בכל דרכיו. וזהו שאמר הכתוב "ואת כל אשר עושים שם הוא היה עושה",שגם הוא יוסף, עשה כמעשיהם ואף על פי כן "אין שר בית הסהר רואה את כל מאומה בידו", ותרגם אונקלוס "ליחת חזי כל סרחן בדיה", ''באשר ה' אתו" שמתכוון לשם שמים והא ראיה "ואשר הוא עושה ה' מצליח". מכאן נילמד מוסר כדי להחזיר בתשובה יהודים רחוקים צריכים לרדת לעם חנוך את הנער על פי דרכו גם שיגדל לא יסור ממנה אך כדי לרדת לעם ולעלות בחזרה צריך להיות אדם חזק ביראה כמו יוסף הצדיק ושעליו נאמר עז פנים לגהנם כלומר בעוז והתלהבות רץ להחזיר בתשובה במקומות הטמאים והמשוקצים מבחינת גהנם.

פעם אחת בערב יום הקדוש ערב יום הכיפורים בעת שהלכו כל העם הקודש לבית התפילה וגם בבית התפילה של הקדוש ז"ל כבר נקהלו כל החסידים המסתופפים בצלו והם ממתינים על הצדיק הקדוש ז"ל, והוא לא בא . אולם דרכו בקודש היה שלא ימתינו המתפללים עליו, ואם יאחר לבוא היו מתפללים בלא הרב הקדוש, לכן התחילו לומר "כל נדרי" ואחרי כן בא אל בית התפילה . וידרשו החסידים אחרי שורש דבר מה היה. ויוודע להם כי בעת הלכו לבית התפילה שמע קול ילד בוכה וצועק עד למאוד. וירץ למקום הזה וירא כי אין איש, כי אם הילד הלכה לבית התפילה והניחה הילד בוכה. ויחמול הרב הקדוש על הילד וידבר עמו ועשה עמו שחוק, עד כי שינה נפלה על הילד . ואז הלך להתפלל "כל נדרי" 

מאמרותיו

"כל אדם שאין לו בכל יום שעה אחת שלו, אינו אדם".

"מי שאינו יכול למצוץ את המוגלה מתוך חבורה של ילד מישראל החולה במחלת הדבר, עדיין לא הגיע למחצית המדרגה של אהבת ישראל".

"אהבת ישראל למדתי מגוי אחד. פעם עברתי לייד מסבאה וראיתי שני גויים מחבקים ומנשקים זה את זה, שאל האחד את חבירו האומנם אוהב אתה אותי באמת? השיב לו חבירו, ודאי באמת ובתמים, אמר הראשון איך תאמר שאתה אוהב אותי באמת אם אינך יודע מה חסר לי! באותה שעה למדתי שאין אדם מישראל אוהב את חבירו באמת אלא אם כן הוא יודע מה שחסר לו".

"איך תרצה לעמוד לפני ה' ביראה ובאהבה [בעת התפילה] אם כל היום הוא שכוח מליבך".