המצרים נמשלו לשעורה שהיא מאכל בהמה, והמצרים נמשלו לבהמות: 'הרג בכורי מצרים שהיו משולים לבהמה, שנאמר (יחזקאל כג) אשר בשר חמורים בשרם' (שמות רבה יח, י).

כן נמשלו המצרים לפשתה, שהיה סמלה של מצרים, כמובא בישעיהו (יט, ט) המתאר את המצרים כ'עובדי פשתים', ומפרש רש"י: 'זורעי פשתים על הנהר', שכן, המצרים פיתחו את זרע הפשתן וגידלו אותו על גדות הנילוס, וממצרים יצא הפשתן, וכן אריגים ובגדים לרחבי העולם העתיק.

לעומתם ישראל נמשלו לחיטה, ראה פסיקתא רבתי (פרשה י, כי תשא): 'ישראל נמשלו לחיטים שהם דגנו של עולם - בטנך ערימת חיטים, לפיכך אמר לו הקב"ה: משה! תן דעתך למנות את ישראל לידע כמה יש בהם'. נמצא, שהשעורה והפשתה שהוכו בברד, לעומת החטה שלא הוכתה, הרי אלו משל למצרים ולישראל.

מכאן, אולי רמז להבאת עומר מן השעורים בחג הפסח ושתי הלחם מן החיטים בחג השבועות.

הבאת עומר השעורים לפני ה' בחג הפסח, באה להזכיר לישראל את גאוות מצרים: הנה פרעה ועבדיו המשולים לשעורים מאכל בהמה - זקפו את קומתם ולבסוף נשברו. זאת, ככתוב: 'ואולם בעבור זאת העמדתיך… למען ספר שמי בכל הארץ'.

בכך יובן מדוע מביאים את עומר השעורים בחג בו יצאו ישראל ממצרים לחירות. העומר מובא כשהוא שעורים טחונים בריחים ומנופים בשלש עשרה נפה, כלומר קמח טחון דק מן הדק. כמובא במנחות סו, א: 'קצרוהו ונתנוהו בקופות, הביאוהו לעזרה… נתנוהו לריחים של גרוסות, והוציאו ממנו עשרון שהוא מנופה בשלש עשרה נפה'. זאת, ללמדנו, על שבירת הבהמיות המצרית עד דק.

מאידך גיסא, בחג השבועות מביאים ישראל את שתי הלחם מן החיטים, זאת, לציין את ישראל המשולים לחטה. קרבן זה מובא חמישים יום לאחר היציאה ממצרים, כלומר, ביום בו עמדו ישראל לרגלי הר סיני לקבלת התורה, שם קבלו על עצמם את התורה מתוך משמעת פנימית באמרם: 'נעשה ונשמע!' בכך מתגלה ההבדל בין פרעה הסרבן והעקשן, לבין המשמעת של ישראל המקבלים עליהם עול תורה ומצות ללא תנאי. לפיכך, החיטה של שתי הלחם אינה מובאת כמו העומר בצורת קמח טחון, אלא כלחם אפוי. יתירה מזו! לחם ביכורים זה מובא כשהוא חמץ, דבר, שאינו מצוי בקרבן אחר במקדש (חוץ מקרבן תודה). בכך ניכר ההבדל הגדול בין קמח שעורים טחון, שהוא מאכל בהמה, לבין לחם חיטים אפוי מנופה בשתים עשה נפה (ראה מנחות עו, ב) המובא לפני המזבח כמאכל אדם משובח.