וארא

"וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-ד-י ושמי ה' לא נודעתי להם" (ו, ג)

א-ל ש-ד-י, על שום שיש די באלוקותו לכל בריה ובריה.

אמונה ושמחה

כל החיים שלנו נעים סביב ה'. זה בכלל לא חשוב אם קיבלתי מה שביקשתי או לא קיבלתי, אם נתנו לי או לא נתנו לי, אם זכיתי או לא זכיתי, עצם הקשר עם האלוקים הוא הזכיה. אדם מחובר אל ה' ויש לו קשר עם ה' אז הוא קיבל הכל.

בארבע לשונות מבטיח לנו בורא עולם בפרשת השבוע שהוא יגאל אותנו, שהוא לא ישכח אותנו: והוצאתי אתכם, והצלתי אתכם, וגאלתי אתכם, והבאתי אתכם. אבא לא יכול להתנתק מילדיו. גם אם נפלו לאן שנפלו. זה בטבע. אין כאן אפילו בחירה. אבא יהפוך את העולם בשביל הילדים שלו.

כל העניין שלנו זה לשמור על החיבור, לשמור על הקשר. זה ישמח אותנו יותר מכל דבר אחר. גם אם יש לנו כל מיני תענוגות אחרים, שהרי אנחנו לא מאלה שנמצאים בפרישות מן העולם, בתוך תוכנו, ברגעים של התבהרות, אנחנו יודעים את האמת: שהתענוג הכי גדול זה כשאוהבים את השם.

הנסיון של יהודי זה לשמור תמיד על שמחה. זה עיקר הנסיון. לדעת שיש מנהיג לבירה שברא את העולם ככה, שחייב שיעברו עליו נסיונות, ירידות, עליות, עד סוף החיים. ככה ה' ברא את העולם, שיהיה פה חושך, ומתוך החושך מחפשים את האור. וככל שיש יותר חושך, אז ה' מרחם ומוריד יותר אור. לא בגלל הזכויות שלנו. בגלל הרחמים שלו יתברך. ועיקר ההתחזקות בשמחה זה בזמן הירידה, בזמן הניסיון, שמאמין שהוא יצא מהירידה.

הקב"ה ברא עולם כדי שהכבוד שלו יתגלה  פה למטה, שבתוך עולם של אנשים שיש להם בחירה, והם יכולים כל רגע להתבלבל, ויכולים כל רגע לשכוח מהתכלית של הבריאה, וכל הזמן להתעסק עם הרצונות שלהם והתאוות שלהם, כי זה המציאות של האדם, שהוא בתוך גוף ויש לו כל מיני שאיפות ומחשבות ורצונות אבל כשאדם מתחזק לעשות את רצון ה' ומתגבר על רצונותיו ותאוותיו, זה כזה דבר גדול אצל הקב"ה שלא יתואר בכלל.

אדם, מהרגע שהוא נולד עד יומו האחרון, כל החיים יש לו כל מיני תוכניות, ולא תמיד התוכניות שלו מצליחות, לא תמיד הרצונות שלו מתממשים, ואנחנו לא יודעים על מי לכעוס ושוכחים שבעצם יש מישהו שהוא מכוון את כל הבריאה כולה. אז נכון, מה שקיבלנו זה לא בדיוק מה שרצינו. אבל מי אמר שזה לא בדיוק מה שצריך? מי אמר שמה שאנחנו רוצים זה מה שצריך? אולי מה שאנחנו רוצים זה משהו אחד ומה שצריך זה משהו אחר?

כל דקה אדם צריך להגיד לעצמו 'יש מנהיג לבירה'. עכשיו זה מה שקרה לי? יש מנהיג לבירה.

יש דברים שלא מבינים. משה ואהרון באים לפרעה בשליחות ה' ותובעים: שלח את עמי! ובמקום שיהיה יותר טוב, נהיה יותר גרוע. יותר אין תבן, לכו וקוששו תבן בעצמכם אבל אין הנחות, אותה כמות שעשיתם קודם, תעשו גם כעת. הפרשה הקודמת מסתיימת בשאלה הנוקבת של משה רבנו: "למה הרעות לעם הזה" (ה,כב). מאז שבאתי, נהיה רק יותר גרוע. קשה לראות את הסבל הנורא שלהם. את התשובה אפשר לקבל בפתח הפרשה שלנו: "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב... ושמי ה' לא נודעתי להם". יש גם את הלא נודעתי להם. האבות הקדושים לא זכו להתגלות בהירה כמו שהיתה למשה ובכל זאת לא היו להם שאלות. בעיניים עצומות הם צעדו אחרי קול ה'. באמונה ובבטחון.

צריך כל הזמן להתחזק באמונה שאין טבע. מה שאנחנו קוראים טבע זה הכל תוצאה של רצון הבורא. וכשהוא רוצה, הוא מקמט את הטבע.

יהודי הולך עם התפילות, הוא יכול לשנות את חוקי הטבע כי התפילה מחברת אותו למי שמושך בחוקים של הטבע. כל מכות מצרים באות כדי לחזק אותנו באמונה הזו. "וידעתם כי אני השם".

משה הגיע ודיבר על גאולה מתוך שמחה, מתוך שירים וניגונים, מתוך דבקות בה' אך עם ישראל היה כבר מיואש, קצר רוח, חסר סבלנות, לא האמינו שאפשר, "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" (י,ט). זאת הגלות האמיתית. גלות הנפש של כל אחד מאתנו כשהוא לא מרגיש את ה', כשהוא

לא זוכה להתחברות הזו. יש זמנים שאנחנו כן מרגישים. זמנים שיוקדת בתוכנו חמימות פנימית, זמנים שבהם אנו חשים איך יד ההשגחה אוחזת בידנו ומוליכה אותנו. זאת כבר הגאולה. גאולה וגלות, תקופות שונות בחיי הנפש. בתוך נפש האדם, בין חדרי הלב, מתרחשים מאבקים אדירים בין יצחק לישמעאל, בין יעקב לעשיו, בין משה ואהרון לפרעה. קרב, ועוד קרב, אין ספור קרבות כדי להיחלץ מטומאת מצרים, מן המיצר של התאוות והמידות הרעות, כדי לגלות ולזכות באוצרות הגנוזים שבליבנו, אוצרות נפלאים שעדיין נסתרים מאתנו.

כשאדם זוכר את ה', כשהוא לא מסיח דעת מהשגחת ה' עליו, החיים שלו זורמים באופן אחר לגמרי. הוא זוכה לאור מיוחד, לחיות ונעימות וישוב דעת נפלא. הוא לא עושה דברים בפזיזות ובחפזון. עם אמונה הוא אפילו שומר על הבריאות שלו כמו שאמר רבינו הקדוש: "העיקר הוא האמונה , וצריך כל אחד לחפש את עצמו ולחזק את עצמו באמונה כי יש סובלים חולאים רק בשביל נפילת האמונה". (לקו"ת ה). כל העבודה שלנו בעולם הזה זה להאמין בה' ולזכור את ה' בכל מה שעובר עלינו. כי כשאדם שוכח מה', וחושב שבידו תלוי הכל, אז אין לו חיות כלל, כי הוא תמיד צריך לחפש עצות, לתכנן כל מיני תוכניות איך, ומה, ומתי, ואין לו שום ישוב דעת והוא מבוהל ומבולבל.

כשהמשפט "יש מנהיג לבירה" הופך להיות משפט מפתח בחיים שלנו, אז החיים כבר נראים אחרת. אנחנו כל הזמן שוכחים, כל הזמן מתבלבלים, כל הזמן נפגעים, כל הזמן חושבים על עצמנו, על הכבוד שלנו, אמרו לנו, עשו לנו, הכל זה שכחה. כמה שאדם יותר מצליח להתרכז בענין הזה שיש מנהיג לבירה, שאין עוד מלבדו, ככה הוא מבטל את היסורים שלו. אדם יכול לכעוס, להילחם, לרצות להפיל קירות, לחפש את השגיאות אצל השני, אך ברגע שהוא זוכר מי עשה לו את כל זה הוא נירגע, הוא חוזר לעצמו, הוא התחבר לאור הזה שנקרא אין עוד מלבדו. יהודי צריך כל הזמן לשפר ולשכלל את היכולת להתבונן במציאות ולראות בכל מקרה ומקרה את יד ההשגחה. את ידו של הקב"ה.

ה' יתברך ברא את העולם כי רצה לגלות את רחמנותו. לפי זה, כל אחד צריך להגיד על עצמו: ה' ברא אותי בשביל לרחם עלי. כל מה שעובר עלי הכל זה רחמנות. גם הדברים שנראים לא טובים הכל זה  רחמנות. אדם לא מוצא את הזווג, הוא חולה ח"ו, אין לו פרנסה, אם בזכות זה הוא מתעורר להתקרב לה', והוא מרים את עיניו לה', ומשעבד לבו לשמים אז זה לא רחמים?

כרטיס הביקור שלנו בעולם הזה זה השמחה שלנו. כי השמחה שלנו זה כמה אנחנו מאמינים בה'. כי אם אתה בעצבות, זה כמו שאתה אומר אין ה' בעולם ח"ו. אדם מגרשים אותו, מסלקים אותו, לא מקבלים אותו, אבל מה' לא גרשו אותך, תברח אל ה'. המשימה שלנו בעולם הזה היא להישאר בשמחה בכל מצב. עשיתי עבירה ח"ו? אני לא תן לו ליצר הרע להפיל אותי לעצבות בשום אופן לא! אני אעשה תשובה, אני אבקש מה' סליחה, אני אבקש שיעזור לי לעולם לא ליפול יותר לעבירה הזאת ואני אמשיך בשמחה.

ה' אוהב את השמחה בחלקנו. מה זה חלקנו? זה כל מה שנדרש לנו להשלים את התפקיד שלנו בעולם. לכל נשמה נתנו כשרונות ושאר מתנות שמים לפי מה שהיא צריכה לעשות כאן בעולם. אחד קיבל הרבה כסף, כדי להתמודד עם נסיון העושר והשני, שכבר התמודד עם נסיון זה בגלגול קודם, בא עתה לעולם כדי להתמודד דווקא עם נסיון העוני. כל אחד מקבל בדיוק את הנצרך לו לצורך תיקונו. אדם צריך לשמוח גם במה שלא הולך לו, גם במה שחסר לו, זה הכל נקרא "חלקו". וכשמתבוננים קצת "בחלקנו", רואים כמה הוא מרשים, כמה אלפי חסדים וטובות אנחנו מקבלים מהקב"ה רגע רגע.

אדם צריך להיות בשמחה כל רגע, כל החיים שלו. שמחה זה בחינה של גילוי אמונה. אם אדם הוא בשמחה סימן שהוא מאמין. אם רגע אחד הוא לא בשמחה, סימן שבאותו רגע הוא מנותק. כל עבודת האדם בעולם הזה זה או התחברות או התנתקות. בן אדם רואה פתאום שהוא עצוב, זה צריך להיות אצלו סימן שהוא לא מחובר. ואז הוא ממהר להתחבר, ה', אני אוהב אותך, ה' אני יודע שהעולם הזה זה הכל אתה, שאין פה כלום, אני עכשיו קיבלתי את הנסיון הזה והשני קיבל את הניסיון הזה ואין לי מה להתלונן על הנסיונות שלי כי בסך הכל כל המטרה פה זה להתחבר, אז אני מתחבר מהשליחות האלוקית שלי פה בעולם. מהנתונים שלי, עם המידות האלה שיש לי הקשות, עם הסבל הזה מהשכן הזה, עם ההורים האלה, עם המשפחה החילונית הזו שקשה לי אתה, שאני צריך גם לתת כבוד כי חייבים לתת כבוד, ומצד שני הם יכלים להרוס לי את כל הבית ואיך אני מסתדר עם כל זה, שזה נורא קשה, אבל בעצם, לכולם קשה.

אין בן אדם שלא קשה לו כי אם לא קשה לו, בשביל מה הוא בא לעולם, כי כל העולם זה התמודדות התמודדות התמודדות עם עוד ועוד קשיים. אבל, אני לא לבד. אני לא לבד, יש ה'. אם פתאום רע לי, אני מרים את הראש לשמים. אני צועק לה'.

משה התחיל לגאול את עם ישראל ונעשה יותר קשה. למה? כי ה' רצה לעורר אותם לצעוק אליו עוד. כל הגאולה הרי התחילה כשהם צעקו לה'. אבל הם לא צעקו מספיק בשביל לקבל גאולה שלמה. אם היו מתעוררים לצעוק לה' עוד ובכל הכוח, היו נגאלים גאולה שלמה שאין אחריה גלות.

כשאדם זוכה לאמונה שלימה, שום דבר לא יכול לשבור את רוחו והוא ממש לא מרגיש שום צער, כמו שאומר רבינו הקדוש בתורה ר"נ "דע שכל מיני צער וכל הייסורים אינם רק מחסרון הדעת, כי מי שיש לו דעת ויודע שהכל בהשגחה מה' יתברך, אין לו שום ייסורין, ואינו מרגיש שום צער". אנחנו רואים דברים שונים ומשונים גם במהלך החיים, דברים קשים, דברים שלא מבינים אותם בשכל. וצריך להחליט חזק בתוך הלב, שלעולם לא נקדים את השכל לאמונה. האמונה תמיד קודמת לשכל.  אמונה שיש מנהיג לבירה. וכל מה שהוא עושה, לטובה הוא עושה. בשביל זה באנו לעולם, לעמוד בנסיונות של אמונה, הנסיון של יהודי זה להיות בשמחה תמיד. זה עיקר הנסיון. כי על כל אחד ואחד חייב שיעברו עליו נסיונות, ירידות ועליות, עד סוף החיים, ככה ה' ברא את העולם. בצורה כזו שיהיה פה חושך, ומתוך החושך מחפשים את האור. וככל שיש יותר חושך, אז ה' מרחם ומוריד יותר אור. לא בגלל הזכויות שלנו, בגלל הרחמים שלו יתברך.

כמו בסיפור הבא:

מסיבת חומש

יש בחייו של תלמוד תורה מצוי, הרבה ימים מרגישים. אבל יש שמחה חגיגית אחת שעולה על הכל: מסיבת חומש. הטכס שבו מעניקים את החומש לילדי כיתה א', עולה עשרת מונים על היום  הראשון בתלמוד תורה, ועל שאר סיומי המסכתות ומסיבות הסידור. מדוע? הו, לכל ילד יש הסבר אחר מדוע מסיבת החומש הותירה בו חותם בל יימחה למשך כל שנות חייו. הקשר הנפשי לחומש האישי, לחן הקורן של המילים המנוקדות המודפסות, טעמו של רש"י ראשון, בונים לזאטוטים את בניינם הרוחני עדי עד.

מנהל תלמוד התורה והמלמד המסור של כיתה א הגיעו בשעת אחר הצהרים למרכז הקניות השכונתי ותפסו שתי עגלות. מכאן ואילך התחיל מסע גדול  של איסוף ממתקים בכל מכל כל. שהרי סוד גלוי וידוע לכל תינוק של בית רבן, שממתק נותן חשק ומוטיבציה נוספת להשקיע מאמץ ללמוד בשקידה, להבין, ולהצליח. וכמובן,  מעל כל ערמות הממתקים ניצבים להם הפרסים: שעונים, כדורים, קרטוני משחקים, צפצפות, מכוניות אלקטרוניות. מה לא?

לפניהם בתור – מול עגלה צנומה למדי שהיו בה כמה בקבוקי שתיה קלה – עמד איש נמוך קומה בן 50 לפחות, שעל אפו מונח זוג משקפיים לא הכי מהוקצע. הרבנים החרוצים הבחינו שהאיש הזה מטה אוזנו לשיחתם, ומפעם לפעם מציץ כמו בלש סקרן בעגלות גדושות הממתקים שהם מסיעים אט אט לעבר הקופאי. "השיחה בינינו מעניינת אותו מאד, הפלאפון שלו צלצל בלי סוף והוא השתיק אותו פעם אחר פעם במשך 10 דקות ולא ענה לאף שיחה". "אולי הוא חושב שאנחנו יצורים מעולם אחר", גיחך המחנך. "כן, אתה צודק", לחש המנהל. אני מצליח לקלוט בעיניו הנוצצות ברק של בוז וזלזול כלפינו.

השניים היו סקרנים ותמהים עד תנוכי אוזניהם. כעבור 10 דקות נוספות ניצב האיש הנמוך מול הקופה, והתחיל לערוך את החשבון. "תסלחו לי רבותי, תסבירו לי בבקשה בשביל מה הכמות האדירה הזו של הממתקים, אני טעון בסקרנות... המנהל והמחנך כמעט בלעו לשונם. הקול שלו היה דווקא נעים לאוזנם, ולהפתעתם לא ניכרה בו אפילו נימה דקה מן הדקה של ציניות מרושעת. עיניו חייכו בטוב לב ובקעה מהן סקרנות ילדותית כמו של בן 5. "הם, כן" אמר המנהל, "אתה לא תבין, אבל מחר בבוקר אצלנו בתלמוד תורה חוגגים את מסיבת החומש... מעניקים לילדי כיתה א את חומש בראשית... אתה מבין, הם לומדים תורה, וגם מחלקים להם ממתקים ופרסים שיהיו שמחים...". "הו,כן, אני מבין מאד". השיב. "לא נולדתי אתמול, אני יודע בדיוק מה זה מסיבת חומש, אתם אולי מוכנים להכניס אותי כשותף למסיבה?" "כן, למה לא?" השיב המחנך. "אוקי", אמר האיש, "תעמיסו על הדוכן את כל ארגזי הטרופיות, שקיות הבמבה וגם את הפרסים. אני משלם...".

הם כמעט בלעו את לשונם. הוא משלם? מה זה עלה במוחו? מנין נוצצת בו רוח הקודש? מה לאיש המשונה הזה ולמסיבת החומש שלנו? הקופאי העביר את כרטיס האשראי של האיש, והוא הניח את הממתקים מעבר לקופה. "כבוד הרבנים, שמי מושיק גרנות: אם תצטרכו עוד כמה דברים בשביל מסיבת החומש שלכם, אני לשירותכם. הנה כרטיס הביקור שלי... אתם תסלחו לי, אני אולי קצת חוצפן, אבל זה יהיה הגיוני ובסדר שגם אני אבוא למסיבה, אני מבטיח לא להפריע..." "כן,כן... למה לא? גימגמו השניים. "תודה, רק אימרו לי מה הכתובת". "רחוב יהודה הנשיא 36 שכונת שבטי ישראל", המשיכו השניים. "באיזה שעה להגיע?" "בעשר וחצי", זימזמו הרבנים, נבוכים עד למעל מגבותיהם. "תודה באמת שזיכיתם אותי ליטול חלק במסיבת החומש. הו, הו, כמה שאני מתגעגע לרגע הזה..." אמר אדון גרנות, נפנף להם לשלום ודחף את עגלתו לעבר מגרש החניה.

הרבנים גרדו פדחתותיהם במבוכה. מאיפה נפל עלינו הגרנות הזה? איך בלי ניד עפעף הוא שילם 1,150 ₪ על הממתקים והפרסים? איך לא דנו אותו לכף זכות? מה מניע אותו ליטול חלק במסיבת חומש, מה הוא ילדון בכיתה א? "רבותי הרבנים", ביקש הקופאי "תתעוררו".

למחרת בשעה 10:15 בבוקר נכנסה למגרש החניה שממול התלמוד תורה מכונית מהודרת, חלונותיה אפורים ווילונות משתלשלים מסתירים את הנעשה בתוכה. הנהג הנמרץ פתח את הדלת האחורית וממנה יצא מכובדנו אדון מושיק גרנות. "מי כבודו?!" שאל השומר החביב. אני לא כבודו", ענה לו מושיק "אני מוזמן למסיבת חומש של כיתה א' ", השיב האורח המוזר, ומה שנותר לשומר זה רק להביט בו משתאה ונבוך. גרנות שלף מכיסו את הכיפה הלבנה והמקומטת שלו, הידק אותה חזק על קרחתו וביקש מהשומר לפתוח את השער."רגע כבודו", נבהל השומר, אני מרים טלפון להנהלה לבדוק אם מכירים אותך. "דמותו של המנהל נעה בזריזות לעבר השער. השומר פתח את השער רק לאחר שהרב הנהן בראשו, ואז בצעדים זריזים נכנס גרונות פנימה.

הרב הושיב את מושיק בשורה הראשונה לימינו. המחנך המסור אף רץ להגיש לאורח כוס שתיה... ונדמה היה לו שאיזו ברכה שברירית "שהכל נהיה בדברו" יצאה מפיו. מעניין. הו, הו היתה זו מסיבת חומש לעילא מן כל ברכתא. מחנך א' 2 ניצח בידים אמונות על מקהלת הזאזטוטים שהפליאו לרגש בקולם הדקיק גם אבות קשוחים. 'טובה תורה מכל סחורה...' הם שרו  בעינים עצומות. עיניו של מנכ"ל חברת היבוא 'גלובוס –טופ' היו מרותקות לעבר הקטנטנים, ידיו היו שלובות זו בזו והמנהל הבחין שהוא במתח עצום.. אחר כך עלה המנהל לבמה. הוא ליטף את הילדים, נשק לכמה מהם וניגש למיקרופון: "הורים יקרים, זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו. מסיבת חומש היא כמו יום מתן תורה... יום קדוש המשמח את אבינו שבשמים ומהווה סנגוריה על כלל ישראל, כאן המקום והזמן להודות לכם הורים נכבדים על ההשקעה העצומה שלכם בחינוך ילדיכם. על החמימות, האיכפתיות, האהבה. המנהל הבחין לפתע שמושיק הרכין את ראשו, "ועכשיו יעלו לכאן תלמידי כיתה א' 1 לקבל את החומש...".

לאחר הענקת החומשים עלתה שוב המקהלה המתוקה ובקולות של מלאכים הסתיים האירוע בשיר המרגש וסוחט הדמעות "אמא, תדעי לך". הרבנים שמו לב שאדון מושיק החויר... ועם אצבע יד ימינו הוא מנגב את העינים. "אין ספק", הרהרו ,הבן אדם מרוגש כמו ילד קטן..." לאחר האירוע הוא הוזמן לחדר המנהל ושם פתח מושיק את סגור ליבו.

"שמתם לב שאני נרגש... יש בי צורך עז להיחשף בפניכם, כי אני מרגיש שאתם אנשים טובים ומחנכים שעושים מלאכתם נאמנה, ואני מודה לה' שהכרתי אתכם. בזכותכם חזרתי היום 44 שנים לאחור. מושיק גרוסנר, ילד בן שש, שיש לו אמא טובה ונפלאה, כמו בשיר הסיום של המסיבה. ילד טוב שאמו החמה והאוהבת רוצה שמושיק שלה יהיה גדול בתורה. והיא דואגת כל בוקר לכוס קקאו בשבילו, סנדויץ, ארוחה חמה בצהריים, מתנות, וחיבוק. אשה אלמנה שמגדלת שני ילדים קטנים בבית קטנטן בשכונת עוני. אמא שלוחשת לי באוזן: "אתה מושיק תהיה צדיק. תלמיד חכם, ילד שעושה כבוד לכל אדם וגם לקב"ה."

אני מדבר אתכם ושומע את אמא לוחשת לי. כשסיפרתי לה על מסיבת החומש, היא רצה לקנות לי בפרוטות שנשארו לה נעלים חדשות, חולצה חדשה, עניבת פרפר חדשה. 'אתה מלך', אמרה לי אמא, 'אתה כמו משה רבינו, מקבל תורה'.

באותו בוקר היא הלבישה אותי כמו נסיך והבטיחה כמובן להגיע בזמן. בשעה 11 הבחנתי בדודה פרידה אחות של אמא, נכנסת לכיתה ומתיישבת. היתי סקרן לדעת מתי אמא תבוא. דודה פרידה חייכה לעברי חיוך מאולץ, והלב הקטן שלי ניבא רעות, אמא לא הגיעה. כל השעה הייתי מודאג ומיוסר. כשהמנהל העניק לי את החומש הבטתי בעינים שואלות לעבר דודה פרידה 'איפה אמא?', אבל היא התעלמה...

בסיום המסיבה היא ניגשה אלי, חיבקה אותי ואמרה: בוא ניסע, מושיק. אחזתי בידי את החומש החדש ונכנסתי עם דודה פרידה בשערי בית החולים. אמא היתה חיוורת מאד ומחוברת למכשירים. הרופא הסביר לי שאמא נפגעה ממכונית ואם ירצה השם היא תבריא. הצגתי בפניה את החומש. דיברתי אליה. ניסיתי לעניין אותה. כמעט כל יום לקחו אותי לבית החולים, ודפדפתי בחומש שלי מול עיניה העצומות למחצה. אחרי חודש אמא נפטרה, והעבירו אותנו למשפחה 'דתית'. מהר מאד נעלמו הפיאות, והתפילות, וכל מה שאמא רצתה שאהיה.

עברתי מה שעברתי, וכשהתבגרתי נכנסתי לעסקים. כיום אני מנהל חברת יבוא ענקית. אני יודע שאני עשיר בכסף, אבל עני ברוח, יש לי בלב צלקת בת 44 שנה, על כך שיום שהיה צריך להיות מאושר בחיי הפך לטרגדיה, ותמיד כשאני נתקל באנשים חרדים אני חש צביטה של חרטה ואומר לעצמי: מושיק, אתה היית צריך להיות אחד מהם.

אתמול, במרכז הקניות כששמעתי את השיחה על מסיבת החומש, הרגשתי שאני מוצף געגועים לאמא שלי, לחברים הצדיקים שלי מכתה א' שנעלמו לי... ולכן ביקשתי שתזמינו אותי, כדי שאזכה למלא את החלל שבקרבי. וכאן כך, זכיתי בחוויה מלאת הוד ותפארת. יהיה לי לכבוד לאמץ את ילדי התלמוד תורה, ולעמוד לימינכם בכל פרויקט רוחני שתרצו להפיק. האמינו לי, רק היום קיבלתי חומש. תנו לי יד כדי שאצליח לעלות לכיתה ב'. תנו לי יד". והרבנים נתנו לו יד.

(מתוך סדרת ספריו של הרב יעקב (קובי) לוי).

תפילה

רבונו של עולם

תזכה אותי לשמוח בעשיית המצוות. כמו שאני רואה יהודים שכשעובר יום כפור הם מסתערים על בניית הסוכה בכזאת שמחה, בכזאת התלהבות, ורצים, ומזיעים, וסוחבים קרשים, ואני ממש מקנא בהם, איך הם שמחים לעשות את רצונך באהבה כזו, עם כל הלב.

אני כל כך רחוק מזה אבא. אומנם אני עושה מה שצריך ולא מזניח דבר, גם מזדרז לעשות את מה שצריך ברגע שרק אפשר, לא דוחה למחרת כלום אבל לא בגלל שאני כל כך משתוקק למלא את המצווה, בגלל שזה האופי שלי שאני לא דוחה דברים.

או מצוות נטילת לולב. אני רואה יהודים שעומדים שעות עד שבוחרים את ארבעת המינים ואני אין לי כזאת סבלנות. והסיפורים על צדיקים שלא ישנו כל הלילה של לפני החג כי חיכו כבר לבוקר, כדי שיוכלו לקיים את המצווה של נטילת לולב.

אני כל כך רחוק מזה אבא, כל כך רוצה להרגיש את ההתרגשות וההתלהבות שיש ליהודים לגבי כל מצווה ומצוה, ולא רק מצוות גדולות כמו סוכה ולולב, או ההכנות האינסופיות לפני פסח, גם מצוות יותר קטנות, כמו תפילה, וברכה, וטלית ותפילין, והמצוות של כל חג וחג.

אני עושה הכל אבא גם כי אני אוהב אותך ורוצה לעשות לך נחת רוח וגם כי אני מפחד לעבור על רצונך. אני לא רוצה להפסיד שום מצווה. אבל חסרה לי השמחה העצומה הזאת שאני רואה אצל אחרים, ההתלהבות, ההתרגשות, העיניים הבורקות, במיוחד לפני פסח וסוכות שאז זה יותר כבד לי. זכה גם אותי אבא.

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי