ויחי

ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה"

ויחי מלשון חיים. ועיקר החיים אומר רבינו הקדוש, הוא השפלות והענוה. זה מה שישאר מן האדם, זה מה שיקום מהאדם בתחיית המתים.

חיים של שמחה

שבע עשרה שנה חי יעקב אבינו במצרים ושבע עשרה זה גימטריה טוב. דוקא שם היה לו טוב? יש פה לימוד עצום! יהודי יכול למצוא חיים ושמחה בכל מקום אליו יתגלגל אי פעם. זו המהות של יהודי. להחזיק את עצמו בכל מצב ועת, גם במצרים. זה המבחן שלך. מצפים ממך להמשיך שמחה וחיים גם למקומות האלה שאתה בעל כורחך מגיע אליהם.

רבנו אומר: "ששון ושמחה ישיגו, ונסו יגון ואנחה". כשאתה מתחזק בשמחה, אתה מבריח את היגון והאנחה הצידה.

בתוך הקושי, בתוך הצרה, אפשר למצוא הרבה דברים קטנים שמשמחים. בואו נעשה מהדברים הקטנים האלה דברים גדולים. רבינו אומר לשמוח בכל מה שאפשר והוא מספר לנו ספור מעשה על תם שמנהגו היה שהיה תמיד בשמחה. שמח בכל דבר עד כדי כך שנראה בעיני אחרים כשוטה. שמח בלחם כאילו היה בשר ובמים כאילו היו יין, הוא כל כך שמח במה שהיה לו שזכה לכן להרגיש את כל הטעמים הנפלאים בלחם ובמים וככה עם כל דבר ודבר.

אדם הולך עם הידיעה שה' אוהב אותו, הוא שמח. אבל איך אדם ירגיש שהשם אוהב אותו? רק אם הוא יאהב את עצמו. אדם לא יכול להרגיש שהשם אוהב אותו אם הוא לא אוהב את עצמו. רוקד ושמח עם כל מצווה שהוא זוכה לעשות ואפילו אם משהו לא הולך לו כרצונו, הוא ממשיך לשמוח, הרי השם כל כך מטיב איתו, נותן לו ללמוד תורה, לעשות חסדים, לקיים מצוות, המצווה הכי שקטנה שהוא זוכה לעשות הוא כל כך שמח בה, שהוא מרגיש כל רגע איך השם אוהב אותו. אדם כזה לא צריך תאוות. הוא לא צריך שום דבר. יש לו חיות מהשם! יש לו שמחה מהשם! הוא מרגיש את אהבת השם! הוא יכול להתפלל, ללמוד תורה, יכול להתבודד.

אם אדם לא הולך עם הדרך של שמחה והודאה, הוא יחפש את החיות שלו בתאוות, שזה העונש הכי גדול כי זה מרחיק אותו מהשם, מנתק אותו מהשם. אדם צריך שתהיה לו חיות מכל מילה של תורה, מכל מילה של תפילה, מכל מילה בהתבודדות. אסור לו ליפול ברוחו כשהדברים לא מסתדרים כמו שהוא רצה, כשלא הלך לו כרצונו, כשהוא לא הספיק כל מה שהוא תיכנן, כשהוא הספיק היום מעט מאד בהשוואה לימים אחרים. תזכור שהשם שמח בכל מצווה הכי קטנה שאתה עושה! ה' אוהב אותך!

ומה עושים כשהדברים שאדם עובר הם באמת קשים? מתחזקים באמונה שהקדוש ברוך הוא יעזור. כי הוא רק טוב ומטיב. כי הוא רק רחמן. מתחזקים באמונה שכל מה שהשם עושה לטובה הוא עושה. שהרחמים של השם הם אין סוף ואין תכלית. כמו משה רבינו שכל דבר שהיה רוצה היה מתפלל עליו 40 יום ו- 40 לילה רצוף! מתפלל עד שמקבל! לא עוזב את השם!

למה אדם מפסיק להתפלל? כי הוא לא מאמין ברחמים של השם! אולי השם לא רוצה לתת לי? אולי לא מגיע לי? אם היית מאמין ברחמים של השם, היית עומד ומתפלל עד שהיית מקבל. תאמין שכל היסורים שעוברים עליך עוד יהפכו לאור גדול, ומתוך החושך שאתה נמצא בו יאיר לך אור התפילה, אור התורה, אור הצדיק, נועם ה'. כל המרירות שסבלת תהפוך לכזו מתיקות , כל הגיהנום שעברת יהפוך לכזה גן עדן, וכל זה בעולם הזה. שלא לדבר על מה שתזכה לעולם הבאר בזכות היסורים האלה.

חיים של שמחה ואמונה לא נתונים לחסדי הזמן והמקום. השמחה אצל יהודי מאמין לא מוגבלת לזמנים של הצלחה. השמחה היא חלק בלתי נפרד ממנו, יהודי שמח הוא גילוי אלוקות. לכל יהודי יש בתוכו פנימה נקודה של כיסופים ואהבה לה' שזוהי השמחה האמיתית ובזכותה ובכוחה אפשר להתגבר על כל הצרות. גם אם נופלים, מתחברים מחדש. נקודה שהיא עמידה ומתקיימת עד סוף כל הדורות. כמו תינוק שרוצה את אמא שלו, שרץ כל הזמן אל האמא שלו, כך כל העולם רוצה את ה'.

כשיהודי זוכה לאהבת השם, יש לו הרבה שמחה בחיים. הדבר הראשון ביהדות, העיקרי, זה אהבת ה'. מה זה אהבת ה'? זה שאדם נהנה מהמצוה, מהתפילה, ממעשה חסד, יותר מהתאוות שלו, מאלה שהן כמובן מותרות על פי ההלכה. כשאדם אוהב את ה', ממילא זה כבר יוביל אותו לכל שאר ענייני עבודת ה' וקיום המצוות. לכן זה הדבר היסודי ביהדות. מי שאוהב את ה' משתדל בכל כוחו לקיים את מצוותיו ולעשות את רצונו. אפילו מה שהוא לא חייב. שלוש פעמים ביום אנחנו מזכירים לעצמנו שהיסוד של כל היהדות זה אהבת ה'. "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". אבל אם זה נשאר במוח, אם זה לא יורד ללב, אז העיקר חסר. הסוף צריך להיות אהבה.

ואת זה צריך לשנן לילדים, ושננת לבניך. יש נחת רוח יותר גדול מלראות את הילדים הולכים בדרך ה' ושמחים בה? נאמר בפרשה "ויברך את יוסף" (מח,טז) אך היכן מצינו את ברכת יוסף? הרי מיד נאמר "המלאך הגואל אותי מכל רע" שזה ברכת הבנים. אלא יעקב מלמדנו שהברכה הכי טובה לאבא, השמחה הכי גדולה שלו שהבנים שלו יהיו מוצלחים ומחונכים והולכים בדרכי אבות (שי למורא).

הקדושה של יהודי זה השמחה שלו, זה בעצם הקשר שלו עם ה'. יותר קדושה יותר קשר, יותר חיבור. אי אפשר לדבר על אהבת ה' ועל דבקות בה' אם אדם לא שומר את עיניו ומגן על עצמו מכל השקר שנמצא סביבו ואשר מושך את לבו לתאוות העולם הזה. כשהעין רואה, הלב מיד חומד. זה חז"ל אמרו וזה תופס לגבי כל האדם.

מורנו הרב: "עם ישראל עם קדוש, מחפשים רק לעבוד על קדושה וטהרה. עם ישראל לא מחפשים להשיג לא "נבואות" ולא "מדרגות" שזה מה שאומות העולם ואנשים שלא יודעים דרכי עבודת ה' מחפשים. אצלם העיקר זה להיות אדם גדול, אדם חשוב, אדם מפורסם. אבל אצל עם ישראל מחפשים רק דבר אחד, איך לעבוד על קדושה וטהרה, שזה ההפך מכל השיטות ומכל התורות של אומות העולם, שלא יודעים מה זה קדושה. הם בכלל לא מכירים מה זה המושג של  קדושה. עם ישראל קדושים לא מסתפקים בדיבורים, אצלם קודם כל מתחילים לעבוד על הקדושה, על שמירת העיניים, על קדושת הברית, ונלחמים על הדברים האלה, להינצל מה "לאוו" של "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" אפילו שזה קשה מאד, ואדם לא רואה כמעט שום אפשרות להינצל מזה, אבל הוא יודע שצריך להילחם בזה, אין לו ברירה, בשביל זה הוא בא לעולם... וזה כתוב ב"אבן שלמה" מהגאון מוילנא שאדם בא לעולם רק כדי לנצח את הדבר הזה, רק בשביל זה הוא בא לעולם, לא בשביל שום דבר אחר, כל הדברים האחרים באים לסייע לקדושה.

אפילו אדם שנוהג יכול לשמור על העיניים , הוא יכול לבקש מה' שישמור לו את העיניים, כי ע"י תפילה אפשר להשיג הכל. כמו הבנים של יעקב אבינו, הלכו מישראל עד ארץ מצרים, והם לא פתחו את העיניים כל הדרך. אומר המדרש שהם לא ראו שום דבר בדרך, אדם יכול לנסוע בכל העולם בשמירת העיניים".] עד כאמן מורנו הרב)

הראיה מושכת את המחשבה שלנו, כל אחד יודע שכשהוא הולך עם עיניים פקוחות המחשבה שלו מתגלגלת מדבר אחד שהוא רואה לדבר אחר. אך כשהוא עוצם את עיניו בכל רגע אפשרי או לפחות מרכין את הראש, הוא יכול לדבר עם ה', הוא יכול להיות בקשר עם ה', אין תענוג גדול מזה. וזה נכון לכולם, גם לנשים וגם לילדים.

המשימה שלנו בעולם הזה היא להישאר בשמחה בכל מצב, אני לא אתן לעצמי להיות בעצבות. בשום פנים ואופן לא! אני אסגור את הבית ואתחיל לרקוד, ולהודות לה', ולשיר, ולשמוח ולהגיד ברוך ה' שלא עשני גוי, ברוך ה' שיש לי רגליים ואני יכול לרקוד ולשמוח. אני אתחיל לחייך, אני אעשה הכל מלאכותי כמו שאמר רבינו, כי המלאכותי זה הכי אמיתי, כי המלאכותי הזה נקרא שאתה מנצח את השטן, שרוצה להפיל אותך לעצבות, אתה לא נותן לו, אומנם בצורה מלאכותית, אבל הרצון שמסתתר מאחורי המלאכותיות הזאת הוא אמיתי, הכי אמיתי שיש.

שמחה זה בחינה של גלוי אמונה. אם אדם הוא בשמחה, סימן שהוא מאמין. אם רגע אחד הוא לא בשמחה, סימן שבאותו רגע הוא מנותק, הוא איבד לרגע את האמונה. השמחה היא אות שאנחנו מחוברים עם ה'. אדם לא יכול להגיד שהוא שמח כשהוא לא מחובר עם ה'. כי זה הוללות, קשקושים, בדיחות, אם הוא באמת שמח, זה הוכחה שהוא מחובר עם ה', בן אדם רואה פתאום שהוא עצוב, זה צריך להיות אצלו סימן שהוא לא מחובר ואז הוא ממהר למצוא דרך להתחבר.

עם קצת שפלות וענווה, אדם יכול לראות איך כל מה שיש לו, וכל מה שמצליח לו, זה הכל ה' שולח לי. תודה רבה לך ה' שנתת לי וכמה נפלא שנתת לי, עכשיו שיצאה לי תפילה טובה מהפה, שלא היו לו הרהורים בתוך התפילה, אלא באמת יכולתי לכוון בתפילה, תודה רבה לך ה'. תודה רבה שהיה לי לב לפתוח את הדלת לזה שבא לבקש צדקה, ושלא עשיתי פרצוף, ונתתי ביד רחבה, ותודה שמחלתי לשכן ולא שמרתי טינה כי הבנתי שזה בכלל לא הוא, שהכל משמים, ותודה רבה לך על זה ותודה רבה לך על זה כי הכל ממך. אתה  הבאת לי את השלום בית, אתה הבאת לי את ההצלחה עם הילדים, הכל מה שיש לי זה אתה, זה הכל מהצלם אלוקים שנתת לי.

עד הסוף כל הדורות, כשירצה אדם לברך את בניו, יאמר "ישימך אלוקים כאפרים ומנשה" (מח,כ). כפי מה שאומר יעקב ליוסף. בזכות מה זכו אפרים ומנשה? בזכות הענווה והשפלות. הגדול, מנשה, מקבל את הברכה מידו השמאלית של יעקב, למרות שהיא היד פחות חשובה והוא לא מקנא באפרים אחיו הצעיר, שזכה לקבל הברכה מידו הימנית של יעקב שהיא היד החשובה. שקיבל את הברכה מיד ימינו של יעקב, לא מתגאה, הוא לא זוקף את המתנה לזכות עצמו. הוא שאמרנו ענוה ושפלות  זו הרגשה פנימית, אמיתית עמוקה, שהכל זה מתנת חינם בלי שום זכות מצידנו, זה הכל חסד ורחמים של בורא עולם.

מה הברכה שמברך יעקב את כל השבטים יחד? "ויברכם ביום ההוא". שיזכו שיהיה להם את היום ההוא, את היום המסויים שהם חיים בו, שיחיו את ההווה ולא את העבר והעתיד. שכל החיות שלהם, והשמחה שלהם, תהיה מהחיבור עם ה' רגע רגע, בכל מה שהם עושים, שלא יצטרכו להתרפק על זכרונות העבר ולתכנן תוכניות לעתיד כדי לקבל קצת שמחה.

אם אתה מחובר, אז השמחה שלך תעבור לאחרים, לאשתך, לילדים, לחברים, כי אדם שמחובר לה' רוצה כל הזמן לשמח, לעשות טוב לכולם, הוא דומה לבורא שכל הזמן נותן ומשפיע. כמו בסיפור הבא:

הצוואה של דודה קלרה

הביישנות והנחבאות אל הכלים היו ממאפייניו של הבחור החביב בן  הישיבה אפרים זיגדון, שעם כל הצטיינותו בלימודי הגמרא ידע להסתיר את מעלותיו. אביו של אפרים, הרב משה זיגדון, מרביץ תורה גדול באזור הצפון, שלח את בנו בכורו לישיבה למצוינים "נחלאות החכמה" בירושלים, לאחר שרבות מן הישיבות שבהן נבחן ביקשו לקבלו למסגרתן.

לאפרים זיגדון הצעיר היה ידיד נעורים בן אותה עיירה, שלא זכה לפקוד באורח סדיר את ספסלי הישיבות, ושמו ברוך יעיש. יעיש זה היה קפיץ חסר סבלנות, אשר נדד בכמה ישיבות ולא מצא את מקומו כתלמיד מן המניין.

ערב מהביל אחד נוחת יעיש מיודענו נרעש ונרגש בבית המדרש של "נחלאות החכמה" ובולש בעיניו אחר זיגדון ידיד נפשו. כשזיהה אותו ניגש והתיישב סמוך אליו ולחש לאוזנו: "ידידי הקיר, אני זקוק לעזרתך. מדובר בעניין של פיקוח נפש". "המדובר בדודה שלי, קלרה בת רוזה למשפחת מרדכי היא אישה מסורתית וטובת לב מאין כמוה... שהתחזקה לאחרונה ביראת שמים. אבל ה' ישמור, מזה שלוש שנים המחלה הממאירה שוכנת בגופה, ולצערי מצבה קשה, על פי הרופאים לא נותרו לה ימים רבים לחיות.

זיגדון הביט בעינים חודרות בברוך יעיש יקירו, וארשת של תימהון נפרשה על פניו. "במה אוכל אני לעזור?" שאל. "אני מבקש ממך שתעשה כל מאמץ כדי שגדול הדור, הרב ירמיהו בן אהרון, יברך אותה. זאת למודעי, כי אפרים זיגדון היה אמנם בחור צנוע אבל היה מיומן וחכם מספיק כדי להסתופף בחצרות חכמי הדור, ליצוק מים על ידיהם ולינוק מהם חוכמה יהודית והשקפת עולם טהורה. למחרת בשעה עשר בלילה נעצר אמבולנס רחב מימדים מול ביתו של גדול הדור. באמבולנס, על גבי מיטה, מחוברת למכשיר הנשמה, שכבה הדודה קלרה, לצדה אחיותיה הטובות שושנה ורוחמה הסועדות אותה, ולצד נהג האמבולנס ישבו מיודענו העמיתים הטובים ברוך יעיש ואפרים זיגדון.

אפרים טיפס במעלה המדרגות, ונכנס פנימה. הסלון היה עמוס באנשים שהמתינו בסבלנות, הוא ניגש לרבנית והסביר את המצב. הרבנית בן אהרון נכנסה לחדרו של הרב, שהתה שם כדקה, חזרה ואמרה לאפרים: "הרב ברך אותה מקרב הלב וציווה עלי לרדת לאמבולנס לברכה בשמו". שלוש דקות אחר כך נפתחה דלת האמבולנס והרבנית בן אהרון התיישבה סמוך לדודה  קלרה ואחזה בידה. "קלרה יקרה", לחשה הרבנית, "בעלי ברך אותך מעומק הלב, ואמר: 'שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא'. תתעודדי, את בת של מלך מלכי המלכים, והוא יעשה הכל לטובתך". הרבנית נפרדה בחיבוק חם מהדודה קלרה ומשתי אחיותיה.

"קראו לבחור הזה" לחשה דודה קלרה לאחיותיה, וסימנה באצבעה לעברו של אפרים. אפרים עלה לאמבולנס והתיישב בסמוך לחולה. "אתה שומע אפרים ילד צדיק, הרבנית אמרה לי 'שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא', אבל אני יודעת שלא אגיע ליום השבת, לפני שבת אשיב נשמתי לבוראי, אולי לכך התכוון הרב לרמוז שהרפואה שלי היא המעבר לעולם שכולו טוב. אפרים אני רואה על פניך שאתה צדיק, ולכן יש לי בקשה קטנה ממך. יש לי בן יחיד, שמו מנשה, הוא עוד לא בן 13, ולצערי הוא לא הולך בדרך טובים, אני מבקשת ממך, מתחננת, עשה כל מאמץ להחזירו בתשובה, שייראה ויתלבש ויתנהג כמוך, ואחר כך שדך אותו, מצא לו בת ישראל כשרה, שיקים בית נאמן בישראל, ואני מבטיחה לך שאגיע לחתונתו... תבטיח לי אפרים".

דודה קלרה עצמה עיניה. יומיים אחר כך, ביום שישי לפנות בוקר, היא הלכה לעולמה. שבת היא מלזעוק. אבל היא, כפי שחשה, לא זכתה להגיע לשבת. חלפו שמונה שנים. הסצנה המוזרה הזו עם דודה קלרה נשכחה לה לגמרי. הבחור אפרים זגדון התחתן, חזר לעיר מגוריו ונכנס לכולל אברכים. שמונה שנים והבית עדיין ריק מבכיים והמונם של תינוקות. הדאגה החלה לכרסם בלב הזוג הצעיר. "אני מבקשת שניסע לגדול הדור הרב ירמיהו בן אהרון שיתפלל בעדנו, זכויותיו רבות הן, ותפילתו אינה שבה ריקם" ביקשה דליה מבעלה, והלה נעתר לה מיד. מיד משהבחינה הרבנית בן אהרון בזוג הצעיר, היא סימנה להם להיכנס למטבח, ולעקוף  את התור הארוך, ובתוך שתי דקות התיישבו הזוג זיגדון מול הרב וביקשו שהרב יתפלל למענם. "רבי אפרים הצדיק, התגעגעתי אליך יקירי,  אך מה לך לפנות אלי שאתפלל בעבורך, זכויותיך רבות הן, רבות מאד, אתה אברך חשוב... אבל אמור לי אפרים, האם אתה עוסק גם בקרוב לבבות, בזיכוי הרבים, האם אתה מנסה למשוך לאוהלה של תורה צעירים מסכנים הרחוקים מאור האמת?" "לא כבוד הרב, אני שוקד על תלמודי בכולל רוב שעות היום, בלילה יש לי חברותא ב'חושן משפט'. "מצוין, אך מעתה אבקש מכבודך  לתת כמה פעמים בשבוע שיעור גמרא לצעירים, מובטחני שאם תשקיע בנערים הללו, הישועה בפתח".

למחרת בבוקר תלה האברך החביב זיגדון כמה מודעות בכתב יד: "שיעור גמרא והלכה לצעירים ייערך מדי ערב בשעה 20:00 בבית הכנסת "הר סיני" ברחוב בן זכאי. יוגש כיבוד קל". זה התחיל עם תיכוניסט מבולבל אחד, שהביא חבר, שהביא עוד חבר, שהביא עוד חבר, ואחרי חצי שנה מנה השיעור של רבי אפרים כ 50 תלמידי תיכון ששתו בצמא מדברותיו. עזרת הנשים החלה להתמלא אף היא.

בסוף אותה שנה כבר נולד משה, בנם בכורם של הזוג זיגדון, והשיעור הקטנטן הפך לקהילת ענק המונה כמה מאות צעירים וצעירות. הרבנית זיגדון עם הנשים, והרב עם הצעירים.

בשנה השניה נולד גבריאל, הבן השני, וקהילתו של הרב זיגדון הצעיר כבר עמדה לגלוש, מה שאילץ אותו לשכור אולם גדול ולהפוך אותו לבית מדרש שוקק חיים מן הבוקר ועד שעות הלילה המאוחרות.

ביקור נוסף אצל גדול הדור שפוסק: "עכשיו מוטלת על כתפיך משימה נעלה נוספת, שידוכין. הגיע הזמן שתדאג להקמת בתים נאמנים בישראל". השידוך הראשון עלה יפה. החתן בעל תשובה, תלמיד מובהק של רבי אפרים. והכלה אף היא בעלת תשובה צדקנית, החתונה נקבעה להיערך באולמי "השמחה הגדולה" בלב העיר. ומי מסדר הקידושין? כמובן, כבוד הרב הצעיר שהוא גם השדכן.

בשעה שמונה בדיוק הגיעו הזוג אפרים ודליה זיגדון לאולם, והנה בכניסה פוגש אפרים את ידידו הוותיק ברוך יעיש. לאחר כמה חיבוקים אמיצים מזכיר יעיש לידידו אירוע היסטורי. "אתה זוכר אפרים, שלפני כעשר שנים נסענו עם דודה קלרה זיכרונה לברכה לרב בן אהרון? אז דע לך אפרים, החתן של הערב, מנשה מרדכי שמו, הוא הבן של דודה קלרה... "יש לי בקשה קטנה ממך. יש לי בן יחיד שמו מנשה, הוא עוד לא בן 13, ולצערי הוא איננו הולך בדרך טובים. אני מתחננת,  עשה כל מאמץ להחזירו בתשובה, ואחר כך שדך אותו, מצא לו בת ישראל כשרה, שיקים בית נאמן בישראל". כך היא ביקשה, אבל אפרים, הבחור הצעיר, מעולם לא שקד לקיים צוואה זו. הצוואה מתקיימת גם בלי לכוון לכך.

כשהבחין מנשה, החתן הצעיר ברבו בפאתי האולם, הוא ניגש אליו בהתרגשות ושאל: "הרב אפרים, אני חייב לספר לך משהו. אני יתום מגיל 13, אמא שלי נפטרה ממחלה קשה. אבל עכשיו, ברגע הגדול והקדוש בחיי, אני מתגעגע אליה. היא חסרה לי, כאילו חסר לי אבר מן הגוף. אהבתי מאד את אמא, ולדאבוני לא עשיתי לה נחת. אמור לי כבוד הרב, האם אמא שלי תהיה נוכחת בחתונה, האם גם היא תהיה שמחה ביום חתונתי, ביום שמחת לבי?"

הרב אפרים חיבק ארוכות את החתן הצעיר ולחש על אוזנו את כל הסיפור, תוך שהוא מצטט את דברי אמו הגוססת: "אני מבקשת שבני הקטן יהיה בן תורה, ואני מבטיחה לך שאגיע חתונתו..." – "כך אמרה לי אמך, היא כאן בחתונה ללא ספק. היא הבטיחה, ודע לך יקירי כי, נשמתם של ההורים יורדת מן העולמות העליונים לשמוח בקשר הנישואין של צאצאיהם".

הסיפור עוד לא תם. מיד לאחר החופה ניגש לרבי אפרים הצעיר נתן מרדכי, אביו של החתן: "כבוד הרב, אני מודה לך על ההשקעה בבני מנשה, הוא בן נפלא, אבל רציתי לבקש ממך עזרה גם בעבורי, ביום הראשון הקרוב, ההוצאה לפועל, על פי הנחיית בנק המשכנתאות שלי, תזרוק אותי מהבית לרחוב. יש לי חוב ע"ס 250,000 ₪ לבנק, תוכל לייעץ לי, כבוד הרב?"

ר' נתן מרדכי נכבדי, יש לי עצה, שהיא מקור הברכה. תקן אותי אם אני טועה. אבל אתה לא בדיוק שומר שבת... אם כן, שמור שבת החל מהשבת הקרובה, ובחסד השם רפואה קרובה לבוא. שבת היא שורש כל הברכות והישועות". מפלאי תמים דעות. ר' נתן מרדכי שמר שבת על פי בקשתו של הרב אפרים, שנבעה מזיכרון צוואת קלרה, ובבוקרו של יום ראשון צלצל אצלו הטלפון, ומעברו השני של הקו היה שמעון מרדכי. האחיין שחזר מחו"ל. הוא איחל "מזל טוב לנישואי מנשה" והוסיף באותו נשימה: ,"שמעתי דוד נתן, שיש לך חוב לבנק למשכנתאות, גש אלי למשרדי, עשיתי לא מזמן עסקה גדולה, עם רווח אדיר, אשלם את כל החוב שלך, תגיע... אל תדאג, אף אחד לא יזרוק אותך מן הבית".

שבת היא מלזעוק. ומוסיף המחבר: הסיפור הנ"ל פורסם בעיתונות. אחרי כמה ימים, בערב פסח, ניגשתי להגעיל כמה כלים, ושם ניגש אלי איש צעיר ואמר: "הרב קובי לוי, נעים מאד, אני מנשה החתן בסיפור האחרון שלך... אשתי ואני קראנו אותו אמש, ובכינו חצי לילה". עוד מעגל נסגר.

תפילה

רבונו של עולם

אני כל כך רוצה לחיות איתך, להרגיש אותך כל רגע, לראות אותך בכל דבר, לחשוב עליך, לדבר איתך, לברוח אליך כשקשה לי, להודות לך כשטוב לי, וגם כשלא טוב, להתפעל מיפי הבריאה שבראת, אך אני לא זוכה! אני מפסיד! אני אולי זוכה במשהו, אך זה כאין וכאפס לעומת מה שאפשר.

תעזור לי אבא להתחיל מעכשיו. לא להפסיד שום רגע. לקום בלילה לעבודתך ושהמחשבה הראשונה תהיה קשורה בך. וכשאני אומר מודה אני, באמת להתרגש מהעובדה שנתת לי מחדש את נשמתי. וככה עם כל ברכה שאני אומר. לא להגיד סתם, כמו רובוט, כמו שמעבירים כרטיס כדי שיהיה אפשר להיכנס. להגיד עם הלב, לחשוב ולהרגיש שבאמת אתה עושה הכל, והכל מהאהבה שלך אלינו.

וככה עם התפילות, וככה עם המצוות, לשמוח עם כל מילה של תפילה, לשמוח עם כל מצווה שאני זוכה לקיים, לחשוב שככה בדיוק מתחברים אליך, לזכור איך התפעלתי מאחרים שמברכים בכזו התלהבות, בכזו עוצמה, שגם אני רציתי אך התביישתי.

וככה להמשיך את היום, לזכור שכל דבר שאני משתמש בו, או אפילו רק רואה אותו, זה הכל ממך אבא ועל כל דבר להגיד תודה. גם על הדברים הכי קטנים כי אין דבר בעולם שאני פטור מלהודות לך עליו.

וכל הדברים הטובים שקורים לי, שאני אומר מילה טובה לחבר, או שמישהו אומר לי מילה טובה, והחסדים שאתה מזכה אותי לעשות במשך היום, לשמוח בכל דבר כזה, לא לשכוח שהכל ממך ולהגיד תודה.

וכשאני מתגבר על איזו מידה רעה או על איזו תאווה, לזכור שמי שנותן לי את הכוח זה רק אתה אבא.

זכה אותי לחיות איתך את הרגע הזה, לזכור שאין עבר ואין עתיד, יש רק מה שאני עושה עכשיו.

רבונו של עולם, אין סוף לדברים שיכולים לחבר אותי אליך, אז אנא, תעזור לי להתפלל על זה בלי סוף, שאזכה לחיות איתך את החיים רגע רגע, להרגיש אותך כל שניה, שאזכה שיתקיים בי אחד הפסוקים הכי מתוקים שאני מכיר: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו".

שבת שלום

הרב מנחם אזולאי