"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵא-לֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב" (בראשית נ, כד)

דרכו של יוסף ומעשיו במצרים לימדו את בני ישראל איך מתקיימים בגלות ונשארים יהודים בלי להידרדר ובלי להישבר ולהיטמע בין הגויים. ממעשיו של יוסף במצרים ניתן להבחין וללמוד על ארבע מאפיינים שמשמשים למטרה זו:

א. יוסף מרבה להזכיר את שם ה'. קשה 'לתפוס' אותו במשפט אחד בלי שם ה', לדוגמא:

"וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ אֶת הָאֱ-לֹהִים אֲנִי יָרֵא" (בראשית מב, יח)

"וַיַּעַן יוֹסֵף אֶת פַּרְעֹה לֵאמֹר בִּלְעָדָי אֱ-לֹהִים יַעֲנֶה אֶת שְׁלוֹם פַּרְעֹה" (בראשית מא, טז)

ב. יוסף מתגלה כצדיק העומד בניסיונות:

"וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה" (בראשית לט, יב)

ג. יוסף מעביר לאחיו מסר של בטחון מוחלט בגאולה:

"וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו אָנֹכִי מֵת וֵא-לֹהִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב" (בראשית נ, כד)

ד. יוסף מלמד על הקשר לארץ ישראל, בכך שברצונו להיקבר בארץ:

"וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱ-לֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה" (בראשית נ, כה)

הדבר העיקרי הנובע מארבע מאפיינים אלה עולה מדברי אחרים על יוסף:

כאשר אשת פוטיפר רוצה להשמיץ את יוסף היא אומרת (בראשית לט, יד): "רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ".

כאשר שר המשקים מזכיר את יוסף הוא אומר (בראשית מא, יב): "וְשָׁם אִתָּנוּ נַעַר עִבְרִי עֶבֶד לְשַׂר הַטַּבָּחִים".

יוסף שומר על זהותו העברית, היהודית, ואינו מתבייש בה. כולם מכנים אותו נער עברי כי הוא מתנהג כעברי, נשאר שונה מכולם ולא נטמע בתרבות המקומית. זו הנקודה החורזת את ארבעת הנקודות הקודמות: יראת ה', העמידה בניסיון, הדבקות בארץ והביטחון בגאולה.

לא קל לשמור על זהות יהודית במשך תקופה של 210 שנים בארץ מצרים הזרה והמשעבדת. רבותינו אמרו על זה (מכילתא דרבי ישמעאל בא מס' דפסחא בא פרשה יב): "וחמושים עלו בני ישראל: אחד מחמשה ויש אומרים אחד מחמשים ויש אומרים אחד מחמש מאות עלו".

רבים לא עברו את הכור הזה. רבים לא רצו לעזוב את השיקוצים שלהם, ולא היו מעוניינים לשמוע למשה. היה שם מאבק קשה. לא פשוט היה לעבור את כל התקופה ולהישאר עברי. הגלות הייתה הכנה וזיקוק, ולא עונש בלבד, מטרתה הייתה לבחון מי יכול לעמוד בתרבות הזו ולהישאר עברי.

עד היום מנסים הוגי דעות להבין איך קרה שעם ישראל הצליח לשמור על אופיו כל כך הרבה שנים. שמר על שפתו העתיקה בין אלפי לשונות אחרים, שמר על תרבותו ומסורתו כאשר חי הוא בין תרבויות רבות ומגוונות. שאלה זו חשובה לנו גם היום, אמנם איננו בגלות, אך אנו ב'כפר הגלובלי', מצב בו משתלטת תרבות אחידה על העולם, מצב בו שום קבוצה אתנית, בסופו של דבר, לא תוכל לשמור על ייחודה.

עלינו ללמוד מפרשת יוסף איך מתגברים על זה, איך שומרים על האופי היהודי גם בעידן האינטרנט. זה לא קל.

הרב חיים סבתו, מתוך האתר: "ישיבת ברכת משה - מעלה אדומים" - www.ybm.org.il