נפסקה ההלכה כדעת רוב התנאים שקטניות אינן חמץ [פסחים,ל"ה]. אולם במהלך תקופת הראשונים, פשט המנהג בכל קהילות האשכנזים ובחלק מקהילות הספרדים לאסור אכילתם בפסח, בשל הדמיון למיני הדגן בגרגרים, בקמח, ובמה שמכינים מהם [סמ"ק] וכן בשל החשש הממשי לגרגרי דגן המעורבים בהן [טור]. דווקא בשל המנהג המחייב שבגזירה [יחסית מאוחרת] זו, וההתייחסות המחמירה בפסח בכלל, נוהגים רבים להחמיר ולא לפרוץ גדר אף מעבר למה שנכלל בגזירה. למשל, אין אוכלים גם את הקטניות עצמן או את השמן המופק מהם -אף שלא בושלו ולא באו במגע עם מים, וגם נמנעים מלצרוך מאכלים שספק רב אם מוגדרים כקטניות כגון בוטנים וסויה.

במהלך הדורות היו מצבי דחק של שנות בצורת ועוני, והפוסקים התלבטו עד כמה ניתן להתייחס למצב כ"שעת הדחק גדולה" בכדי להתיר קטניות לציבור הרחב. 

על חולה כתב ה"המשנה-ברורה"[תנג,ז]: "אף שאין בו סכנה מותר לבשל לו אם צריך לזה". אין להתיר אפוא גזירת קטניות לכל חולה, אלא רק אם זה המזון הדרוש לו. ונראה, שבזמננו הדבר לא שכיח. תעשיית המזון בכלל, והמיוחד לפסח בפרט, התפתחה מאד, ויש מגוון רחב ומצוי של מוצרי מזון גם למחמירים השונים. אמנם אין מחירם "סְאָה סוֹלֶת בְּשֶׁקֶל" [הפטרה] אלא קצת יותר, אך גם הקטניות אינם בחינם... אכן, לחולים שמטעמים רפואיים אינם רשאים לצרוך מזון אחר ונזקקים לקטניות, או שהם סובלים מבעיות עיכול וזרעי קטניות יפתרו את הבעיה, וכןלתינוקות שזה הרגלם -בוודאי מותר. ויש עדיפות להשתמש במה שדומה פחות לדגן כגון קמח תירס/קורנפלור ולא אורז [משנה-ברורה]. מצד הדין אין צריך כלים מסומנים לקטניות, והמקפידים להפריד יעשו זאת בתנאי שלא יגרמו לפירוד וריחוק בין יהודים...