"ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ ויבאו אחי יוסף וישתחוו לו אפים ארצה" (בראשית מב,ו). 'ואם למדו מה שכרו? אמר רבא אמר רב ששת: זוכה לברכות כיוסף, שנאמר (משלי יא, כו) "וברכה לראש משביר", ואין משביר אלא יוסף, שנאמר (בראשית מב, ו) "ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ"' (סנהדרין צב, א). הגמ' מביאה על מי שמלמד תורה לתלמידו שזוכה להרבה ברכות כמו יוסף, כנראה שהכוונה היא שיוסף הוא "השליט על הארץ", שיש לו הכול כשליט של מצרים. נראה שמעבר לפשט יש כאן רמז שעניין השלטון על הארץ תלוי בעניין לימוד תורה, ששיא מעלת הת"ת היא בלימוד לתלמיד (שעיקר מצוות תלמוד תורה היא ללמד לאחרים). לכן מי שקשור בתורה כראוי, שלכן מלמד לתלמידו זוכה לשלוט בארץ. נראה שזהו כעין ההיפך מהנאמר שם קודם: 'אמר רב יהודה אמר רב: כל המונע הלכה מפי תלמיד כאילו גוזלו מנחלת אבותיו, שנאמר (דברים לג, ד) "תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב", מורשה היא לכל ישראל מששת ימי בראשית' (שם צא,ב) 'מששת ימי בראשית - דכתיב "בראשית ברא", בשביל התורה שהיא ראשית, וישראל נקראו "ראשית תבואתה" שעתידין להנחיל' ברא אלקים את השמים וגו'' (רש"י). בפשט הדרש הכוונה שמונע ממנו את התורה שלו, שהיא נחלתו. אולם נראה שנאמר דווקא בצורה כזו של נחלה ובריאת העולם, כדי לרמז גם על עניין נחלת הארץ, שגם בה נאמר "מורשה" (שמות ו,ח). והפס' הזה שקורא לנחלת הארץ מורשה הוא "והבאתי", שהיא הלשון שאחרי "ולקחתי" שהיא הלשון של מתן תורה, כיון שזה משפיע לזה - התורה משפיעה לנחלת הארץ. גם הדימוי של התורה לנחלת אבותיו שקשור לבראשית, כמו שמובא בגמ' ומסביר רש"י, גם זה קשור עם הארץ, שעניין בריאת העולם סופר בשביל זה: '"בְּרֵאשִׁית" – אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" (שמות יב ב), שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל. ומה טעם פתח בבראשית? משום (תהלים קיא ו) "כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם". שאם יאמרו אומות העולם לישראל: לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים. הם אומרים להם: כל הארץ של הקב"ה היא; הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו"' (רש"י בראשית א,א). התורה והארץ הם לא שני דברים מנותקים, אלא התורה במעלתה יכולה להתקיים רק בא"י, שבחו"ל הסיבה לחיוב קיום התורה היא כדי שלא תהיה כחדשה עלינו כשנחזור (ספרי "עקב" מג), וכן כשחוטאים ומתרחקים מהתורה באה גלות. נראה שזהו 'ד"א "ואבדתם מהרה" - מהרה אתם גולים, ואי אתם נכנסים לארץ טובה. כיוצא בה אתה אומר ר' יהודה אומר: טובה זו תורה, וכן הוא אומר (משלי ד) "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו"' (שם), שבא לומר שהארץ הטובה קשורה עם התורה הטובה. לכן נרמז שמי שאינו מלמד את תלמידו תורה הוא בעצם מרחיקו מנחלת אבותיו, שזהו התורה, שיש בה גם קשר לנחלה ממש, לא"י. לכן גם ההיפך, מי שכן מלמד את תלמידו זוכה להיות כיוסף שהוא השליט על הארץ, כך גם הלומד תורה זוכה להיות שליט על הארץ, שבא לידי ביטוי בשלטון בא"י. נראה שגם עניין הזכיה בברכות כיוסף מרמז על א"י, שיעקב זיכה ליוסף בחלק גדול יותר בארץ: "ועתה שני בניך הנולדים לך בארץ מצרים עד באי אליך מצרימה לי הם אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי" (בראשית מח,ה), שזהו ברכה (=תוספת), ונאמר בה הקשר לזמן שלפני שיעקב הגיע (שמי שנולד אז יקבל כנגדו חלק), שזהו הזמן שבו דיבר הפס' "ויוסף הוא השליט על הארץ" וגו'. כך שיש רמז לנחלת א"י. התורה שולטת בעולם, שהעולם נברא על פיה, לכן קבלתנו את הארץ קשורה לתורה ובפרט כשמלמד לאחר. נראה שזה מרומז בגמ' במכות: 'רבינא אמר: כל האוהב ללמד בהמון, לו תבואה, והיינו דאמר רבי: הרבה תורה למדתי מרבותי, ומחבירי יותר מהם, ומתלמידי יותר מכולן. א"ר יהושע בן לוי: מאי דכתיב (תהלים קכב, ב) "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם" מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה? שערי ירושלם שהיו עוסקים בתורה. וא"ר יהושע בן לוי: מאי דכתיב (תהלים קכב, א) "שיר המעלות לדוד שמחתי באומרים לי בית ה' נלך"? אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבש"ע, שמעתי בני אדם שהיו אומרים מתי ימות זקן זה, ויבא שלמה בנו ויבנה בית הבחירה, ונעלה לרגל, ושמחתי. אמר לו הקב"ה: (תהלים פד, יא) "כי טוב יום בחצריך מאלף" טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה לפני, מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח' (מכות י,א). ('ללמד בהמון - מרבה תלמידים; לו תבואה - לפי שעל ידיהם ירבה הפלפול ונותן לב לתרץ קושיותיהם; בשעריך - בשביל שעריך'. רש"י). הרי שכאן מצוין לימוד לתלמידים, ומיד אחריו שהיו רגלינו עומדות במלחמה - שהינו מנצחים את אויבנו בזכות לימוד התורה. הגמ' ממשיכה ומביא את דברי ריב"ל, שדוד שמע וכו', נראה שבאה לרמז בזה מעבר לפשט של מעלת לימוד התורה, שעבודת המקדש קשורה לתורה, לכן התורה שלו עדיפה מהקרבנות. זה משום שמרכז המקדש, שיא קדושתו, זה בקה"ק ששם התורה. נראה שזה קשור גם לחשמונאים, שבאו מכוח התורה, נגד היוונים שרצו למנוע מעיסוק בתורה, לכן זכו לנצח את היונים בנס ולקחת חזרה את א"י, ויחד עם זה גם להחזיר את עבודת המקדש, וחנוכת המזבח בפרט (כעין לימוד התורה והקרבת הקרבנות של שלמה). לכן ב'על הניסים' מציינים במיוחד 'כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם מחקי רצונך' שיש דגש על השכחת התורה, מעבר להעביר את ישראל מעשיית רצון ה', לכן החשמונאים נלחמו על התורה. ומפרטים 'רבת את ריבם' וכו', ואז פרוט הנס שזה 'גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים', זה מובן, אבל מדוע לציין בפרוט 'וטמאים ביד טהורים' וכו'? אלא ודאי שבאו להדגיש שהנס חל בגלל צד הקדושה שבנו. ויש 'גבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים' שזה שני דברים של כוח הנס (שהם היו גם גיבורים וגם רבים), וכנגדם 'וטמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים' שזה שני דברים. אלא שמוסף גם 'וזדים ביד עוסקי תורתך', נראה שזה כעין שיא הפנימיות, שאמנם ניצחנו בשל מעלתנו בקדושה וטהרה, אולם סוד הכוח של הניצחון הוא בהיותנו קשורים לתלמוד תורה 'עוסקי תורתך'. שלכאורה מילא קדושה וטהרה זה שני מושגים, אבל עוסקי התורה הם צדיקים, אז למה לומר שוב? אלא שאולי בא להדגיש את צד לימוד התורה, הוא שורש כוחנו לניצחון ככלל, ונחלת א"י בפרט.