ה' כסליו תשע"ח

מדוע שלח יעקב להודיע לעשו כי שמר תרי"ג מצוות[1]?

על הכתוב (בראשית ל"ב ה'):...כה תאמרון לאדוני לעשו כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי ואחר עד עתה. מביא רש"י עפ"י מדרש אגדה: גרתי בגימטריה תרי"ג, כלומר עם לבן הרשע גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי ולא למדתי מדרכיו הרעים, עכ"ל.

פירושים רבים נאמרו על דברים אלו, ביניהם אלקט"ה בשיבלי"ם.

באהל יעקב לרב יעקב טולידאנו זצ"ל[2] פירש ובכך ביאר המשך הכתוב (שם שם ו') ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה, מדוע פירט כל רכושו לעשו, הרי עלול להגביר קנאתו בחשבו כי זה הגיע אליו בעקבות הברכה?!

אלא מפרש הרב טולידאנו: כל שליחות יעקב לעשו היא לפייסו על ברכות אביו, ולומר איך לא נתקיימו בו, אלא הרכוש שזכה בו הוא מ'עם לבן גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי', שזכות זאת עמדה לו והרבתה רכושו, שאם היה זוכה מכח הברכות היה זוכה מהשמים ומהארץ, אך לא היא.

בשערי שמחה לרב שמחה בונם סופר (נכד החת"ם סופר) מבאר, מכיוון שעשו טען כי יעקב בא ברמאות ולקח את בכורתו וברכתו, אבל באמת לא כך היה, שהרי נטל את הברכה כי הוא הבכור שקנה אותה מעשו. יעקב אינו רמאי חלילה, שהרי היה בביתו של לבן שנהג עמו ברמאות והחליף משכורתו (מהרי"ל דיסקין זצ"ל בביאורו לתורה בפרשת ויצא, מפרט באופן נפלא דרכי רמאותו של לבן בענין הכבשים הנקודים  והטלואים) וגם נתן לו את לאה במקום רחל, ומכל מקום עבד את לבן באמונה, וכל שכן שלא ירמה את אחרים ואמר, עם לבן גרתי שהוא מפורסם ברמאות, בכל זאת תרי"ג מצוות שמרתי אשר אחת מהן היא 'לא תונו איש את עמיתו', ובודאי לעשו אחיו גם לא רימה אותו.

החיד"א בפני דוד (מובא בתורת החיד"א) מבאר כי לא יקשה לעשו כיצד ליעקב יש רכוש רב מקניני עוה"ז, הרי הם חלקו העולמות, וא"כ אמור לירש רק החלק הרוחני דהיינו העוה"ב, ואילו עשו את החלק הגשמי העוה"ז?! אלא לכן אמר שקיים תרי"ג מצוות בתורה וזכה בעוה"ז ע"י התורה, שאין העולם מתקיים אלא ע"י התורה והוה ליה כ'מציל מזוטו של ים' [בבא מציעא כ"ד ע"א] כמ"ש הרב שמואל פרימו. כלומר קיום העולם הוא בזכות לימוד התורה וקיום המצוות, כנאמר (ירמיה ל"ג כ"ה) אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, א"כ לולא קיום התורה לא יהיה חלילה קיום לעולם (עפ"י במדבר רבה נשא י' א' בדרשת הפסוק הנ"ל), והדין באבידה גם אם יש לה סימנים, אך היא נמצאה במקום שודאי הבעלים מתיאשים כגון זוטו של ים דהיינו קרקע הים, הרי שהאבידה שייכת למוצא. כך בזכות קיום התורה קיים העולם, לכן נטל יעקב רכוש מהעולם הזה. 

החת"ם סופר בדרך אחרת פסע, ואלו דבריו בתורת משה בפרשתנו: ...יש לחקור מה ראה יצחק לברך את עשו ולדחות את יעקב? ...הנה אעפ"י שטעה בעשו וחשבו לצדיק, מכל מקום ביעקב לא היה ספק והיה תמיד בין עיניו יושב אהל, אוחז מעשה אברהם, ואיך אפשר שיהיה הוא הנדחה?! אבל זה עצמו טעותו של יצחק כי ראה יעקב לא מש מאהל תורתו, אם כן זה לא יגיע לעולם לדרגת אברהם שדר בין רשעים ואעפי"כ השיג מעצמו הבורא ב"ה, ולכן אינו ראוי לברכתו. אבל עשו ההולך בין גדודי רשעי עולם לסטים ועושים כל רע, אפילו הכי מעשר התבן והמלח [עפ"י תנחומא תולדות ח'] זה ראוי לברכת אברהם!

והנה ה' יעץ לברך את יעקב בברכת אברהם, והברכה חלה עליו 'גם ברוך יהיה' אבל עכ"פ עדיין היה כלי חסר שלא ניסה לדור בין הרשעים ולעמוד בתמימותו... ובא עשו והשלימו, כי על ידי 'וישטום עשו את יעקב' ברח אל לבן וגר עמו עשרים שנה, ואח"כ 'ויבוא יעקב שלם' כי רק זה היה חסר, וע"י גרמתו של עשו נשלם והתחרה עמו ואמר 'עם לבן גרתי... ותרי"ג מצוות שמרתי' ועתה נשלמה הברכה לגמרי...עכ"ל החת"ם סופר זיע"א.   

מה הם הפכים הקטנים, ומהו האבק שהעלה במאבקו עם המלאך?

כשיעקב נותר בלילה לבדו, לאחר שהעביר את כל משפחתו את מעבר יבוק, מביא רש"י על הכתוב (בראשית ל"ב כ"ה) 'ויותר יעקב לבדו' דברי חז"ל (חולין צ"א ע"א) שכח פכים קטנים וחזר עליהם.

האדמו"ר מאוז'רוב הרב משה יחיאל הלוי אפשטיין זצ"ל מביא בדרך הדרוש כדרכו בקודש לימוד זכות וגילוי אהבה לכל יהודי,  ואלו דבריו הקדושים בספרו באר משה (וישלח מאמר ט"ז): אפשר לרמז בדבריהם שהכונה היא שיעקב יעורר למעלה לחוס גם על אלו שהתרחקו במעשיהם מדרך התורה, אלא שבקרבם פנימה עדיין לוחשת הגחלת של הנקודה הפנימית. וזהו שנשתייר על 'פכים קטנים' היינו שלא רצה לותר אפילו על הרחוקים, לפי שבישראל קיימת נקודה פנימית אשר לא יוכל שום חושך להחשיכה.

בענין טומאת נגעי בתים מצינו משנה (נגעים י"ב ה')  [כיצד ראיית הבית? 'ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית' אפילו תלמיד חכם ויודע שהוא נגע ודאי, לא יגזור ויאמר נגע נראה לי בבית, אלא כנגע נראה לי בבית. וצוה הכהן ופנו את הבית (ובטרם יבא הכהן לראות את הנגע ולא יטמא כל אשר בבית ואחר כך יבא הכהן לראות את הבית)]...אמר רבי מאיר וכי מה מטמא לו, אם תאמר כלי עציו ובגדיו ומתכותיו, מטבילן והן טהורים, על מה חסה התורה על כלי חרסו ועל פכו ועל טִפְיוֹ [כלי חרס קטן מאוד], אם כך חסה התורה על ממונו הבזוי, ק"ו על ממונו החביב, אם כך על ממונו ק"ו על נפש בניו ובנותיו, אם כך על של רשע ק"ו על של צדיק [עכ"ל המשנה]. הרי שלומדים מזה שחסה התורה על ממונו של רשע, כי הנגעים באים על חטא, וראיה עד כמה גדול וחשוב נפש ישראל, ולכן עשה יעקב מעשה כדי להורות שאפילו אלו שערכם אפסי בבחינת 'פכים קטנים' גם עליהם צריכים לבקש רחמים ואין לוותר עליהם כלל.  

ותראה שרבי מאיר הוא זה שאומר (קדושין ל"ו ע"א) בין כך ובין כך קרויים בנים, [ובשו"ת הרשב"א (ח"א סימן קצ"ד ורמ"ב) בשאלה שנשאל לגבי משומד לע"ז אם מטמא באהל אם לאו, מי אמרינן אעפ"י שחטא ישראל הוא, או דלמא כיוון שאין מחזירין לו אבידה ומותר להלוותו בריבית, דיצא מישראל לגמרי. והרשב"א בתשובתו מביא הגמרא בקדושין, 'בנים אתם לה' אלקיכם' (דברים י"ד א') בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים, אתם קרויים בנים, שנאמר 'בנים אתם לה' אלקיכם'. אם אי אתם נוהגים מנהג בנים, אין אתם קרויים בנים דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר בין כך ובין כך קרויים בנים...  ופוסק הלכה כרבי מאיר דבכלל 'בנים' הוא. וכותב הרשב"א: ואע"ג דרבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה, הכא רבי מאיר קראי קדייק...עכ"ל הרשב"א. (הבית יוסף ביו"ד סוף סימן שע"ב הביא דבריו. 'נתיבות שלום' מסלונים, מביאו פעמים הרבה, וממנו למדתיו)]

...וכן הוא, רבי מאיר אומר (סנהדרין מ"ו ע"א) בזמן שאדם מישראל מצטער, שכינה מה לשון אומרת, קלני מראשי, קלני מזרועי, ושם מדובר בחייבי סקילה. ובכל זאת השכינה משתתפת בצערם, וכל זה מבואר שאצל ישראל הטוב הוא בעצם, והרע במקרה...וכעת נבין מה שאמרו (חולין צ"א ע"א) מלמד שהעלו אבק מרגלותם עד כסא הכבוד. כי המאבק היה על אותם הפחותים שנמשלו לאבק, ובעוד שהשר של עשו רצה שיהיו בחלקו וגורלו, טען יעקב שגם הללו יש [להם] נקודה פנימית, ולפיכך כלולים הם ב'חלק יעקב'. וזה שאמר 'עד כסא הכבוד' פירוש שרמז לו שנשמתם חצובה מיעקב שרש נשמות ישראל, אשר דמות דיוקנו היינו שרש נשמתו חקוקה בכסא הכבוד[3], וממילא אין לעשו שום קשר אליהם. ובאמת ניצח יעקב את שרו של עשו בכך שהודה לו ליעקב על הברכות, כמו שאמר 'לא אשלחך כי אם ברכתני' היינו שבכל עת ומצב שימצאו ישראל, יהיו ראויים לברכה. עכ"ל הבאר משה זיע"א.

פכים קטנים אבני היסוד של מעשים גדולים

ויותר יעקב לבדו (ל"ב כ"ד) מפרש רש"י עפ"י הגמרא (חולין צ"א ע"א) שכח פכים קטנים וחזר עליהם. מרחיב דבר הרב משה צבי נריה[4] זצ"ל בספרו נר למאור: רק מתוך תשומת לב לפכים קטנים, לזוטי דברים ופרטי מעשים, רק מתוך צירוף מחשבה למעשה אפשר להגיע לידי השלטת הקב"ה. הרבה רעיונות גדולים באו לעולם ולא הצליחו, מפני שלא הורו את הדרך המעשית המפורטת, את חובת המעשים. משל למה הדבר דומה? לאדם שבא לקנות עם יהלום יקר אוכל בחנות מכולת. אדם זה [עלו] לגווע מרעב, שכן לא יוכל לפרוט את היהלום בערכו לפרוטות. רק האבות ידעו לקיים את התורה עד שלא נתנה, להגיע לשלימות בשילוב מופלא בין רעינותיהם למעשיהם. עכ"ל הרב נריה זצ"ל.

בתורת רבו הגדול הראי"ה זצ"ל למד יסודות הדרכה אלו. כך כתב הראי"ה אורות הקודש[5] (ח"ג מוסר הקודש עמ' קכ"ה 'התקון והנפילה') אותה הגדולה הנשמתית, השואפת לקודש עליון ולגדולות ונשגבות, מוכרחת היא להיות מטפלת בתקון המדות והמעשים ג"כ, ולפעמים לרדת לעמקי החיים המעשיים ולנקר בפרטי פרטיותם, לתקנם ולכוונם עפ"י הצדק והדין, עפ"י התורה וההלכה, ולחדור למעמקי המדות הנפשיות, להסיר מהם כל רשעה וכל סלף...עכ"ל הראי"ה. עוד כתב במרחבי אורותיו (שם ח"ב 'שאיפת הנצח' עמ' שע"ז) האנשים הגדולים באים להמבוקשים היותר קטנים בדרכים של גדלות.    

משמעות השם בן אוני ובנימין

בכתב סופר[6] מבאר את הסיבה שרחל קראה לבנה 'בן אוני' בתחילה הביא דברי הרמב"ן (ל"ה י"ח) שזה מלשון אוננות ואבלות, כמו 'לא אכלתי באוני ממנו' (דברים כ"ו י"ד, בענין הבאת הביכורים). ומביא יסוד בענין סדר פטירת האדם מהעולם, והוא כי נשמת האדם מסתלקת יום אחד קודם מיתת האדם. [משמעות הדבר] ידוע שצדיק נפטר במיתת נשיקה, היינו דנשמת הצדיק מתדבקת בשרשה למעלה, גבוה מעל גבוה. לכן כל היותר קרוב למיתה מתקרבת ומתדבקת למעלה, ויום קודם המיתה הנשמה כבר מסולקת מגשמיות האדם ונזדככה עד שהיא לגובה סלקת, וכל זה בצדיק גמור אשר אין לו שום פגימה שבעולם, ואין מסך מבדיל בנשמתו, מה שאין כן כשיש איזו פגימה בנשמתו, אין הנשמה מזדרזת לצאת ולהסתלק, באשר פגומה ומלוכלכת בחטאים.

והנה מהידוע כי רחל מתה בדרך אפרת מהטעם 'שתי אחיות' וגם קללת יעקב שאמר 'עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה' (בראשית ויצא ל"א ל"ב) היה תלוי בה, ובחטא זה מתה רחל, ואומר כי הרגישה רחל בשעת מיתתה שלא התדבקה הנשמה למעלה קודם מיתת הגוף מכיוון שהיה מסך מפסיק לנשמתה, חטאים הללו, וכיוון שכן ראוי להתאבל ולקונן עליה כיוון שלא תקנה כל הפגמים שפגמה...וזהו 'ויהי בצאת נפשה כי מתה' דהיינו כשהיה יציאת נפשה – נשמתה, 'כי מתה' – באותו פעם ורגע שמת הגוף, אשר יתואר בו מיתה – אז 'ותקרא שמו בן אוני', לשון אנינות, כי ראוי להתאונן עליה בשביל זה גופא. אבל יעקב, לכבודה דצדקת הנ"ל קרא לו בנימין – בן ימין, דהיינו שחשב כי ביסורים אלו שהיתה מקשה לילד בבן הלזה, בזה נמחלו עוונותיה, והיה יציאת נפשה בקדושה וטהרה בלי שום פגימה, וטהור כולו טהור...עכ"ל הכתב סופר.

 

פירוש 'כברת הארץ' לרמב"ן עפ"י הגעתו לארץ ישראל

הערה: מכיוון שזכינו להגיע ל'קבר רחל' מעניין להביא דבריו של הרמב"ן הדן בביאור הביטוי 'כברת ארץ', 'ויסעו מבית אל ויהי עוד כברת הארץ לבוא אפרתה ותלד רחל ותקש בלדתה' (בראשית ל"ה ט"ז)  וכך הוא כותב (שם עפ"י רש"י) מנחם פירש לשון 'כביר' מהלך רב. אך רש"י מבאר שזה לשון מדת קרקע. ומביא גם דברי הרד"ק[7] ומפרש כונתו 'שיעור מהלך ארץ מן הבוקר עד לעת האוכל'. ואז הרמב"ן מוסיף: זה כתבתי תחילה, ועכשיו שזכיתי ובאתי אני לירושלים, שבח לאל הטוב והמטיב, ראיתי בעיני שאין מן קבורת רחל ועד לבית לחם אפילו מיל. והנה הוכחש הפירוש הזה, [של הרד"ק] וגם דברי מנחם [פירש שזה מרחק גדול] אבל הוא שם מדת הארץ כדברי רש"י...והוא שם למדה הקטנה שימדדו בה הולכי ארחות...עכ"ל הרמב"ן.  

עומק ביאור דימוי שרו של עשו לגוי ולת"ח

בסוגיה בחולין (צ"א ע"א) הדנה במאבקו של יעקב, מביאה מחלוקת כיצד היה מראהו של שרו של עשו. רבי שמואל בר נחמני אמר: כעובד כוכבים נדמה לו...רב שמואל בר אחא קמיה דרב פפא משמיה דרבא בר עולא אמר: כת"ח נדמה לו... בשם משמואל לאדמו"ר מסוכטשוב (בנו של ה'אבני נזר' ו'אגלי טל') (שנת תרע"ג ד"ה 'ולפי האמור') ביאר זאת בעומק עפ"י דרך הדרכת עבודת ה' יתברך ואלו דבריו הקדושים: ...מ"ד [מאן דאמר] כגוי נדמה לו, היינו חוזק היצה"ר לתאוות רעות אף שהאדם יודע ומבין שזה אסור לעשות, יצרו תוקפו. ומ"ד כת"ח נדמה לו, היינו שמראה לו פנים שדבר זה אינו כ"כ רע ואולי עוד מצוה [זה הביא מדברי אביו]. הנה יצה"ר שכגוי נדמה הוא פגם בלב שמתאוה לדבר שאינו ראוי, והיצה"ר שכת"ח נדמה לו, הוא פגם בשכל לאמור לרע טוב, ואף שליעקב עצמו לא היה יכול לפגמו כדכתיב 'וירא כי לא יכול לו' אבל איתא במדרש [בראשית רבה ע"ז ג'] שנגע בצדיקים ובצדיקות...שהן עתידין לעמוד ממנו, ואיזה, זה דורו של שמד. [ע"כ מהמדרש] ומכאן תוכחת מוסר ואזהרה יתירה לכל איש ואשה כקטן כגדול שצריכין שימור משני מיני יצה"ר אלה...[וכאן מבאר דברי בראשית רבה בפרשתנו (ע"ה י"ב) 'ויהי לי שור וחמור', שור - זה יוסף שנאמר (דברים ל"ג) בכור שורו הדר לו, חמור, זה יששכר דכתיב (בראשית מ"ט) יששכר חמור גרם] שור יש לו הכרה כענין 'ידע שור קונהו' ובקדושה הוא שהשכל של האדם תהיה לו הכרה אמתית בקונה שמים וארץ, ולהכיר מהי קדושה ומה ח"ו להיפוך...וחמור בקדושה הוא להיות נכנע וסובל ומשתוקק לעניני קדושה ומלכות שמים, ולעומתה בקלי' [היפך הקדושה] הוא כח התאוה להתמכר לתאוה בלי לשים מעצור לרוחו, וזהו 'כגוי נדמה לו'. זה פגם השכל [שור] וזה פגם בלב [חמור].

לסיכום הדברים: אבן יסוד בדבריו של ה'שם משמואל' שילוב שני כוחות האדם השכל והרגש - המח והלב, לעבודת ה' יתברך. בפרשתנו הם באו לידי ביטוי ב'שור' ו'חמור' כפי שביאר בדברי לעיל. בהמשך הדברים צופה למרחוק לגאולה העתידה בה אמורים להיות שני משיחים, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. משיח בן יוסף תפקידו גאולת כוחות המח – המחשבה, ומשיח בן דוד עליו לגלות את הטוב והעומק הטמונים בכחות הלב הרגש, שבאים לידי ביטוי באישיות דוד בנפשו הכמהה לאלקים, שרגשי שרעפיה טבועים במזמורי התהלים.

להשלמת והוספה מענינת בענין ריבוי הפנים של יצה"ר, מצינו דברים נפלאים בספרו של האדמו"ר ממודזי'ץ הראשון 'דברי ישראל' לרב ישראל טאוב זצ"ל וכך כתב בפרשת ויצא: ...הנה אמרו רז"ל (סוכה נ"ב ע"ב) אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש. והענין הוא כך, דהנה הרשע הזה שיודע ורואה שהיא עבירה והוא עובר ועושה, ממנו אין לדבר...רק לפעמים היצה"ר בא בדמות יצה"ט ומראה לאדם על עבירה שהיא מצוה. על זה הוא שאמרו...משכהו לבית המדרש – פירוש, אתה אומר שהיא מצוה, בוא עמי לבית המדרש והראה לי את הדין הזה בשלחן ערוך!...עכ"ל הדברי ישראל זיע"א.  

מרחבי השבת מצמצום התחומין

ויחן את פני העיר (בראשית ל"ג י"ח) אומר המדרש (בראשית רבה וישלח ע"ט ו') נכנס בערב שבת עם דמדומי חמה מבעוד יום וקבע תחומין מבעוד יום...ועוד אמרו חז"ל (בראשית רבה י"א ז'): ר' יוחנן בשם ר' יוסי בר חלפתא אמר אברהם שאין כתוב בו שמירת שבת ירש את העולם במדה שנאמר (בראשית י"ג י"ז) קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה וגו', אבל יעקב שכתוב בו שמירת שבת, שנאמר (שם ל"ג י"ח) ויחן את פני העיר, נכנס עם דמדומי חמה, וקבע תחומין מבעוד יום, ירש את העולם שלא במדה שנאמר (שם כ"ח י"ד) והיה זרעך כעפר הארץ וגו'.

מבאר הרב אלימלך בר שאול זצ"ל בלשונו המיוחדת בספרו מן הבאר וז"ל: לכאורה קביעת תחומין להליכה בשבת הוא ענין של ענין צמצום, של 'עד כאן ותו לא'. אבל באמת צמצום זה שאדם קובע לעצמו לכבודה של שבת הוא תולדה של רוחב לב נבון המלא הרגשת קדושתה של שבת. כי הרבה הרבה צריך לבו של אדם להתרחב כדי שיוכל להכניס לתוכו את מלוא רוחבה של שבת, את מלוא היקפה ועומקה. ואפילו מעט מזעיר מעושרה של שבת דורש הרבה מקום בלבו של אדם. לא זו בלבד שצריך אדם לפנות את לבו מכל ענייני חול קטנים וגדולים כאשר ילך לקבל פני שבת המלכה, אלא שומא עליו להרחיב כתלי לבו לכל צד, לפרוץ בתוך לבו ימה וקדמה צפונה ונגבה, ולפתוח את לבו כפתחו של עולם, של עולמה של שבת. וכך יזכה באמת לקבל לתוכו את קדושת השבת. צמצום של תחומין לשבת, הוא בטוי של רכוז הלב לשם העמקה והרחבה, ולכן שכרו של 'צמצום' זה – עולם שלא במידה...

ובגמרא (שבת קי"ח ע"א) אמר רב יוחנן משום רבי יוסי: כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מיצרים, לא כאברהם...ולא כיצחק...אלא כיעקב שכתוב בו (בראשית כ"ח י"ד) ופרצת ימה וקדמה צפונה ונגבה. [עכ"ל הגמרא]  כי כל עונג הנתון בתחומיו הטבעיים גורם לאדם הרחבת דעת והרווחת לב, ואז הוא יותר פתוח גם לזולת וכל החיים כדאיים הם לו. כל שכן כאשר העונג איננו סתם עונג, אלא עונג בעל משמעות, עונג שהוא קשור לתופעה רוחנית ולחוויה נפשית, עונג כזה יש בו מעוף, והוא מנשא ומרומם את רוח האדם. וכל שכן עונג שבת קשור עם שמחת הלב על עצם בריאת העולם ובריאת האדם. זהו עונג שמהותו חזון ראשית ואחרית, עונג של יעוד מעין עוה"ב. עונג כזה משחרר את האדם מכל מצור ומיצר ומסגר ומועקה, ומעניק לאדם 'הוד אשר הלביש צור ליצורים' (פיוט 'מראה כהן' למוסף יוה"כ). ובליל שבת קודש, בשעה שאדם מישראל וביתו [סמוכים] לשולחן גבוה של סעודת שבת, והלב מלא אור וזוך ורוך, הן ישיר ויזמר: אזכה הוד מלוכה אם שבת אשמורה (פיוט 'יום זה לישראל') והרי מה שאומר רש"י על 'נשמה יתירה' של שבת, רוחב לב למנוחה ולשמחה ולהיות פתוח לרווחה, ויאכל וישתה ואין נפשו קצה עליו (ביצה ט"ז ע"א). הוא הדבר, אדם מישראל המענג את השבת זוכה לנשמה יתירה, ולבו מתרחב ביותר, וכולו פתוח לרווחה, כדי לקבל את השבת במלוא זיווה ולמלוא אופקיה הרחבים...עכ"ל הרב בר שאול זצ"ל.    

פרפרת מהמגיד מממזריטש זיע"א

'וימלוך וימת' –לפי שרצה להיות מלך ואמר שהוא 'יש', לכן 'וימת', ר"ל נפל ממדרגתו.

 

הבוחר בנביאים טובים – מן ההפטרה

והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש (עובדיה א' י"ח) בברכת חיים לרבינו יוסף חיים זלה"ה מבאר: ...ידוע ממשלת עשו בעוה"ז היתה בעבור שהיה מכבד לאביו, לכן זכה לברכת החרב וכח הידים, מפני הכבוד שהיה משמשו בידו שמגיש לפניו כל צרכיו, וגם יוצק לו מים לרחוץ וכיוצא [והבאת המטעמים] שביקש ממנו. וזה הזכות שהיה עושה בידו היה בעזרו לברכו ברכת החרב שהוא דוגמת זרוע היד ושליטת הידים בעוה"ז. ואעפ"י שהוא רשע בכל עניניו ואיבריו. וכאשר תמצא באיזבל דאיתא בילקוט [שמעוני] מלכים בשם פרקי רבי אליעזר (י"ז) גמילות חסדים אנו לומדים מאיזבל, כי ביתה היה סמוך לשוק, וכל מת שהיה עובר היתה יוצאת מביתה וממחה בכפיה ומקוננת בפיה, ומהלכת אחריו. [וכן היתה משמחת חתן שהיה עובר במקומה. ושכרה היה שכאשר הכלבים אכלו בשרה, האיברים שנותרו לקבורה היו הגולגולת, הרגלים וכפות הידים (מלכים-ב' ט' ל"ה)] וכן בעשו כי היד שלו שעשתה מצות כיבוד, נתברך ושלט כוחה בעוה"ז.

אמנם אין הזכות של הידים הוא קרן קיים לעולם...כי הוא לא היה עושה הטוב בכוונה טובה, כי אם לפנים כדי להרוויח ברכות ולבו היה חושב רע, ולא היה מכבד אביו בלבבו...הוא אוכל שכר זה עד שתכלה לחלוחית הטוב, אז ישארו ידיו יבשים מן שכר הטוב ההוא, וממילא תתבטל השליטה שלה...והנה יובש [כלומר יבוש] לחלוחית זו של ידי עשו, תהיה ע"י עסק התורה שיעסקו ישראל בכוונה הטובה של הלב, שאז ע"י זה יהיה ניכר חסרון וגרעון זכות ידי עשו...והנה דברי תורה נקראים בשם 'אש' שנאמר (ירמיה כ"ג כ"ט) הלא כה דברי כאש נאום ה'. והכוונה הטובה שיש לאדם בדברי תורה, תכונה בשם 'להבה' כי הכוונה היא בלב, וזה יקרא 'התלהבות הלב' אבל דברי תורה בלא כוונה טובה שבלב הרי זה יקרא אש בלא להבה...האש הוא דמיון על עיקר ד"ת שאדם מוציא מפיו. והלהבה היא על הכוונה... ע"כ דימה עשו לקש ולא לקוצים, כי הקש בתחילה היה מחובר עם החטים שהוא אוכל, אחר שנפרד ממנו הוא נקרא 'קש' שהוא עומד לשריפה, שאין בו תועלת, [האש והלהבה של התורה בישראל, הם יכלו את הקש לאחר שנסתיימה הלחלוחית שבו, וזה מרומז בכתוב] 'ולא יהיה שריד לבית עשו' חלק התיבה 'שריד' לשתים, וקרי בה שר יד, ר"ל השררה והשליטה של יד, לא תהיה עוד לבית עשו, כי תפסק מהם לגמרי וגבר ישראל. עכ"ל רבינו יוסף חיים.  

נערך בחסד ממרומים ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א 052-6514000