"ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר" (בראשית לב,כה). '"ויותר יעקב לבדו" אמר רבי אלעזר: שנשתייר על פכין קטנים. מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם. וכל כך למה? לפי שאין פושטין ידיהן בגזל' (חולין צא,א). מניין לחז"ל שיעקב נישאר שם בגלל פכים קטנים? בפשטות למדו זאת משום שנשאר לבד, ואם היה מדובר על ממון רב, אז מן הסתם היו נשארים אתו גם בניו או מעבדיו כדי שיעזרו לו לסחוב. מזה שהוא נשאר לבד מובן שהיו אלה דברים קטנים שלא הוצרך לעזרה של אחרים. אולם נראה יותר מזה, פס' קודם אומר: "ויקחם ויעברם את הנחל ויעבר את אשר לו". ממילא יעקב העביר את כל אשר לו, אז מדוע נשאר שם? אלא כנראה שנשאר משהו, והרי התורה אומרת שהעביר את הכול? לכן הבינו שמדובר על דברים שאין בהם ערך, כעין שהוא לא נחשב כלל כממון חשוב, שלכן סתם אדם היה מפקיר אותם ולא חוזר בשבילם. לכן מדגיש רש"י בפס': '"ויותר יעקב" - שכח פכים קטנים וחזר עליהם'. והרי הגמ' לא אמרה ששכח, אלא שנשתייר בשבילם? אלא שרש"י כנראה הבין (או שהייתה לו גרסה אחרת) שיעקב שכח פכים קטנים שאין בהם חשיבות, ולכן סתם אדם היה מתייאש מהם. לכן פס' קודם אומר שהעביר את הכול, כי מצד חשיבות של ממון, כל אדם אחר היה מתייאש ומפקירם, ולכן כעין ביחס לכל אדם יעקב העביר את כל אשר לו. רק שיעקב בשל היותו צדיק לא וויתר עליהם וחזר לקחתם. רש"י בגמ' מסביר: 'שנשתייר על פכים קטנים - דכל כלים החשובים ומקנה כבר העבירן את נחל יבק, כדכתיב לעיל מיניה: "ויעבר את כל אשר לו" והוא נשאר על פכין קטנים שלא הספיק להעביר וחשכה לו'. אפשר שמתכוון כמו שאמרנו, או שמתכוון שפכים קטנים אינם נחשבים לבעלי ערך ולכן התורה התעלמה מהם, כאילו אינם קיימים. אולי גם למדו כעין קשר בין הפס', שקראו יחד עם סיום הפס' הקודם: "ויעבר את אשר לו ויותר יעקב לבדו" שהיוותרותו קשורה בהעברת ממונו, שזהו שנשארו לו פכים קטנים (ובזה גם מרומז הסיבה של הימנעות מגזל, שמודגש כאן "אשר לו", ולא של אחר). הסיבה שהגמ' נותנת לחשיבות הממון אצל הת"ח הוא בשל שאינו פושט ידו בגזל, והרי זה מוזר, אמנם לא גוזל אבל מכאן ועד להחשיב את ממונו יותר מגופו, ועוד ממון שאין בו כמעט ערך כלל? אולי הכוונה שכיון שאינם גוזלים אז לכן מאוד נזהרים בממונם, כי חוששים שמא יצטרכו להשתמש בדבר שאין להם ואז בשל הצורך החזק יבואו לבקש מאחר שלא כ"ך רוצה לתת ונותן בלית ברירה, ואז זה יהיה כעין גזל כי לא באמת רוצה לתת. לכן בשל היותם מחמירים מאוד בגזל, הם אינם מזלזלים בממונם, כדי שלא להגיע לעניין גזל כל שהוא. עוד אפשר שאין הכוונה מעצם הגזל, אלא שהם נזהרים מגזל ואף משפיעים לסביבתם ליזהר מגזל. לכן הם נזהרים בממונם שלא לזלזל בו, כיון שאם יזלזלו יאמרו האנשים שהעובדה שהם מזלזלים בממון מוכיחה שאין להם יחס חשוב לממון, וממילא ודאי שגם לא אכפת להם לגזול. לכן כדי שלא יחשדו בהם הם נזהרים מאוד בממונם (גם מטעם לצאת נקיים מחשדות של בני אדם, וגם כדי שיוכלו להשפיע לטובה כראוי). או בדומה, כיון שהצדיק נזהר כ"ך בממון חברו, הוא מרגיל את עצמו בהקשר לזה להקפיד גם על ממונו, כדי לעשות סייג לממון חברו (ע"י שמרגיל את עצמו להיות מקפיד ביחס לממון). אפשר להסביר את חשיבות הממון, גם בצורה של חשיבות הממון בשל היותו קשור לצדיק. כיון שהממון קשור לצדיק אז יש בו קדושה ולכן אין לזלזל בו (כמו שמביא היהודי הקדוש שלכן יעקב חזר לפכים קטנים, ולכן גם הייתה חשיבות לקחת את ממון המצרים כיון שהוא נחשב כממון ישראל - תשלום על עבודת הפרך). ומה שמסבירים שזה בשל שלא פושט ידו מגזל, הכוונה לבטא שהצדיק קשור בקדושה, ולכן לא גוזל. או שגזל זה ממון השייך לאחר, ממילא כל עניין הקדושה בממונו חל דווקא כאשר לא גוזל מאחר, שלכן אז ממונו מקושר לו בשלמות הקדושה (ואם גוזל, מעבר לעצם המציאות הזו שמראה שאינו צדיק כראוי, נראה שעצם הערבוב של ממון חטא בממונו גורם לפגיעה במעלת ממונו בקשר לקדושה). נראה שזה רמוז במדרש: 'וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ (דברים לג) "אין כא'ל ישורון רוכב שמים בעזרך" ר' ברכיה בשם ר"י בר' סימון אמר: אין כא'ל, ומי כא'ל? ישורון - הנאים והמשובחין שבכם. אתה מוצא כל מה שהקב"ה עתיד לעשות לעת"ל הקדים ועשה על ידי הצדיקים בעוה"ז... ר' ברכיה בשם ר' סימון אמר: אין כא'ל, ומי כא'ל ישורון - ישראל סבא. מה הקב"ה כתוב בו (ישעיהו ב) "ונשגב ה' לבדו" אף יעקב "ויותר יעקב לבדו"' (ב"ר פרשה עז אות א). נראה שגם כאן יש רמז על הקשר של הקדושה שבין הצדיקים לה', שלכן יעקב נשאר לבדו (שזה בשל הפכים הקטנים), ובזה הוא דומה לנאמר אצל הקב"ה, כיון שבזה יש לו חיבור לקדושה, לגילוי ה' בעולם, שזה קשור גם לממונו, ולכן נשאר כי ממונו חשוב לו בשל כך. עוד נראה ע"פ זה שלכן הפס' מביא: "ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר" שיש קשר בין הישארותו של יעקב להאבקות עם האיש-מלאך: '...דאמר ר' יהושע ב"ל: מלמד שהעלו אבק מרגלותם עד כסא הכבוד. כתיב הכא "בהאבקו עמו" וכתיב התם (נחום א, ג) "וענן אבק רגליו"' (חולין שם). מה העניין שהעלו אבק עד כסא הכבוד? אלא שהאיש-מלאך היה שרו של עשו: 'ר' חמא בר"ח אמר: שרו של עשו היה הוא' וכו' (ב"ר עז,ג) שזה בא לבטא את ההתנגשות בין בנ"י והאומות בעתיד, כמו שמשמע במדרש שם. אולם בעומק יותר, ההתנגשות בין בנ"י והאומות קשור לקדושתנו, שהם לא רוצים שאנו נשפיע קדושה בעולם ולכן באים נגדנו, כך שבעצם ההתנגשות בין יעקב למלאך הוא בין קדושה לטומאה, בין ייצוג בנ"י לייצוג העמים. לכן מובן שבגמ' דרש ריב"ל שהעלאת האבק הוא כמו שנאמר אצל נחום "וענן אבק רגליו" שמדבר על נקמתו של ה' באומות כמו שהיה במצרים ('"וענן אבק רגליו" - גם הוא דרך נקמתו (שמות יד) "וישקף אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן" (יחזקאל ל) "היא ענן יכסנה"'. רש"י, נחום א,ג) והרי במצרים הכאת המצרים קשורה בגילוי ה' גדול, שלכן: '"זֶה אֵ'לִי". רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מְנַיִן אַתָּה אוֹמֵר, שֶׁרָאֲתָה שִׁפְחָה עַל הַיָּם מַה שֶּׁלֹּא רָאוּ יְשַׁעְיָה וִיחֶזְקֵאל?' וכו' (מכילתא, שמות טו,ב). לכן יש בזה רמז שהאבק שעלה קשור בהתנגשות בין בנ"י והאומות (כפשט דברי נחום שהגויים יוכו), וגם רמז לעניין הקדושה שקשור בזה. ממילא נראה שהאבק בא לרמז על הקשר בין הארציות (אבק מהארץ) ובין השכינה (כסא הכבוד), שזהו המלחמה בין הקדושה והטומאה על ההשפעה, שהגויים באים לכסות את גילוי ה' (כמו אבק שמסתיר, כך כביכול מסתיר מהעולם את ה' עד כסא הכבוד). וכן האבק שעולה מבטא שההתגוששות מגיעה לכסא הכבוד, שנלחמים על עניין גילויו בעולם. ממילא כשהפס' מחבר בין הישארותו של יעקב להתנגשות עם המלאך, יש בזה בכדי לרמז על הטעם מדוע נשאר יעקב, שזה משום מעלת יעקב בתיקון העולם בקדושה, וזה קשור גם לממונו, ולכן ממונו חשוב בעיניו ביותר. אולי חז"ל נקטו דווקא 'פכין קטנים' (ולא דברים קטנים אחרים) כדי לרמז על פך השמן הקטן של חנוכה, כיון שחנוכה קרוב לפרשה זו, ולכן רמזו בפך השמן הטהור שהאיר אל מול חשכת היוונים, כרמז לבנ"י מול הגוים- קדושה מול טומאה.