רבי אלעזר היה הולך בדרך. מצא את רבי פנחס בן יאיר שהיה בא. געה חמורו (של רבי אלעזר). אמר רבי פנחס, ודאי בקול שמחת החמור אני רואה, שפנים חדשות יִמָצְאו פה. כיון שיצא מאחר ענפי (רגלי) ההר, ראה את רבי אלעזר שהיה בא. אמר, ודאי קול השמחה נשלם. ירד רבי אלעזר אליו (מהחמור) ונשק לו. אמר לו, אם הדרך האחת אליך, נלך ונתחבר כאחד, ואם לא, קח את דרכך ולך. אמר לו, ודי שכנגדך אני הולך, כיון שמצאתי אותך, אלך אחריך ונתחבר כאחד.

פתח רבי פנחס ואמר, "יְבָרֶכְךָ ה' מִצִּיּוֹן וּרְאֵה בְּטוּב" וגו'. "יְבָרֶכְךָ ה' מִצִּיּוֹן", מה הטעם "מִצִּיּוֹן"? משום שהרי משם (ציון הוא כינוי לספירת היסוד) יוצאות ברכות לכל (הוא המקבל הארות העולמות העליונים ומעביר למלכות). זהו שכתוב, "כִּי שָׁם צִוָּה ה' אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם". ומשום כך, "יְבָרֶכְךָ ה' מִצִּיּוֹן", שהרי משם יוצאות ברכות לכל. 

"וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלִָם", שבגלל ציון ירושלים (היא המלכות) מתברכת. שכיון שציון התמלא בברכות, אז ירושלים מתברכת, ונמצאים בה רחמים. וכשירושלים מתברכת, כל העם מתברך.

"כּל יְמֵי חַיֶּיךָ", שלא תֵרָאֶה קשת בימיך כמו לאביך [1], ועל זה – "וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלִָם כּל יְמֵי חַיֶּיךָ". "וּרְאֵה בָנִים לְבָנֶיךָ", יראי חטא, חסידים, קדושים. אז – "שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל". מה זה "שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל"? אלא כמי שאומר: שלום על ראש המלך, שלא יחסר כל. כך "שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל", בזמן שצדיקים ימצאו בעולם.

פתח רבי אלעזר ואמר, "עֲטֶרֶת זְקֵנִים בְּנֵי בָנִים, וְתִפְאֶרֶת בָּנִים – אֲבוֹתָם". "בָּנִים" - הרי בארנו (אלו הם חג"ת – חסד, גבורה ותפארת, בנים לספירות החכמה והבינה, המכונים גם אבא ואמא). "בְּנֵי בָנִים" - אלו שאר כתרי המלך (נה"י – נצח, הוד ויסוד), כמו שנאמר "וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה'". וכתוב "בְּנֵי צִיּוֹן הַיְקָרִים", כמו שנאמר "וְתִפְאֶרֶת בָּנִים אֲבוֹתָם". אין מתעטרים הבנים אלא באבות. 

מכאן למדנו שבנים לא מתעטרים ולא מושקים מהשקית הנחל (השפע), אלא בזמן שהאבות מתעטרים ומברכים. זהו שכתוב "וְתִפְאֶרֶת בָּנִים – אֲבוֹתָם". (שמיני, דף ל"ו)

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

[1] – הקשת מורה על דינים מספירת יסוד, כפי שמוזכרת בפעם הראשונה בסיפור המבול: "אֶת-קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן, וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית, בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ..., וְזָכַרְתִּי אֶת-בְּרִיתִי, אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם, וּבֵין כָּל-נֶפֶשׁ חַיָּה, בְּכָל-בָּשָׂר; וְלא-יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל, לְשַׁחֵת כָּל-בָּשָׂר". ובכל ימיו של רבי שמעון לא נראתה הקשת בשמיים, דבר המראה על עוצמתו האדירה של רבי שמעון במיתוק הדינים. 

וכמו השורה בשיר "ואמרתם כה לחי" אומרת: "כל ימיו אשר היה, אות הקשת לא נהיה, כי הוא אות עולם היה, אדוננו בר-יוחאי...".