ויצא - פרשת המקדש

יעקב והמציאות

הרב ישראל אריאל שליט"א

בפרשתנו נאמר: 'ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש'. הביטוי 'ויפגע' אומר דרשני, שכן, אין זה ביטוי שגרתי בתורה, לא נאמר 'ויבוא אל המקום', 'ויחן במקום', 'וישב במקום', אלא 'ויפגע במקום'. רש"י מביא את דרשת חז"ל בענין זה באומרו (בראשית כח, יז): 'זו היא קפיצת הארץ האמורה בשחיטת חולין, שבא בית המקדש לקראתו עד בית אל וזהו ויפגע במקום'.

חכמינו ז"ל מתארים שלשה מאלו שקפצה להם הארץ, זה לשונם (ילקוט שמעוני בראשית, פרק כד - רמז קז): 'תנו רבנן: שלשה קפצה להן הארץ: אליעזר עבד אברהם, ויעקב אבינו, ואבישי בן צרויה'. 

ניכר מתוך הפסוקים שתורה מעמידה לפנינו את יעקב כאיש חזון, אדם שלמרות היותו נרדף, יחיד, וחסר כל, חלומותיו אינם חלומות בעתה ופחד - כדרכם של אלו הנסים על נפשם, אלא יעקב חולם חלומות גדולים: 'והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה', כלומר מחשבותיו משוטטות בעולמות עליונים, והוא חוזה חזון גדול על עתיד האומה העתידה לרשת את כל ארץ ישראל, ככתוב: 'ופרצת  ימה וקדמה וצפונה ונגבה' – 'נחלה בלי מצרים' – כדברי חז"ל. יעקב רואה בחזון זה לא רק הבטחה על ארץ ישראל, אלא שעתיד בית אלקים לקום בתוכה, וכפי שהכריז בהקיצו מן החלום: 'אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים!'

יחד עם היותו איש חזון, יעקב הוא גם אדם החי את המציאות, והוא שואף לראות את הרעיונות בהתממשותם, לפיכך, מיד עם קומו בבוקר הוא עושה מעשה: יעקב לוקח את האבן אשר שם מראשותיו ועושה אותה מצבה. ממעט השמן שלקח עמו לדרכו הארוכה, הוא יוצק  על האבן ומכריז: 'והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים!'

האין בכך יומרה? הרי יעקב אדם בודד בעולם, חייו בסכנה, בורח לחוץ לארץ וספק אם ישוב ויראה מחדש את המקום הזה – הכיצד אם כן, הוא מכריז: 'והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלקים'?! הרי להקים 'בית אלקים' צריך לכך עם שלם! אך יעקב בהיותו מלא אמונה, עושה את המעט שביכולתו. הקמת המצבה היא יותר מהכרזה, היא מעשה ממשי הקובע: כאן יקום בית אלקים!

שבת שלום