ויצא

"אכן יש ה' במקום הזה" (כח, טז)

יעקב אבינו מגלה שגם בתוך ההסתר פנים, בחושך הכי גדול, גם שם נמצא ה'. "אכן יש ה' במקום ואנוכי לא ידעתי" (כח, טז). לא ידעתי שגם בשיא החושך אתה איתי.

כשאדם רואה רק טוב, זה לא חוכמה גדולה להאמין ולבטוח בה'. דווקא כשהקב"ה מסתיר את הישועה הוא מצפה מאתנו: תבטחו בי שאני רוצה את טובתכם. שאני לא עושה לכם שום דבר רע בחיים. שמה שאני עושה זה הטוב ביותר עבורכם אפילו אם אתם עדיין לא זוכים לראות את הטובה הגדולה הצפונה בהסתר זה.

אחרי 14 שנים של לימוד תורה יומם ולילה עוזב יעקב אבינו את משכן הקדושה בבורחו מפני עשיו שמבקש להרגו ושם פעמיו לחרן, מקום של חרון אף ודינים קשים. והנה שקעה עליו השמש, והוא מוקף חיות רעות, הסתרת פנים נוראה, ודווקא מתוך הצרה הזו מתגלה אליו הקב"ה ומבטיח לו דברים כל כך נפלאים: "הנה אנוכי עמך, ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת כי לא אעזבך, (כח ,טו).

אבא לא עוזב את הילדים שלו, אבא אוהב את ילדיו. אבא שומר עליהם.

כל כך הרבה התפללנו, וביקשנו, ממש התחננו, וקיבלנו על עצמנו קבלות טובות, ועשינו מסירות נפש וקיבלנו ברכות מרבנים והנה קרה בדיוק ההיפך ואנחנו שבורים ורצוצים, לא מאמינים שדבר כזה קרה לנו.

צריך ללמוד מיעקב אבינו. הוא יוצא לדרך ואליפז, בנו של עשיו רודף אחריו כדי להרגו ובסופו של דבר משאיר אותו בחיים אך גוזל ממנו את כל כספו ורכושו ומותיר אותו עני וחסר כל. ויעקב נשאר באמונתו. אין לו קושיות על השי"ת שהבטיח לו "ושמרתיך בכל אשר תלך". הוא יודע שלמרות כל מה שקרה לו ה' אתו. ובזכות זה זוכה לשרוד  20 שנה אצל גדול הרמאים הוא לבן הארמי, ולהוציא מעמקי הקליפות את האמהות הקדושות ואת השבטים הקדושים.

בתוך החושך הכי גדול דבר אחד מבקשים מאיתנו: להאמין שה' איתנו, להאמין בהבטחה שקיבל יעקב אבינו וכל צאצאיו אחריו: "כי לא אעזבך".

אדם רגיל לחשוב שהתביעה בשמים נגדו היא רק כאשר הוא עובר עבירה, אבל האמת שעיקר התביעה היא מדוע הוא לא מקבל את השגחת ה' באהבה ובאמונה? למה הוא לא אומר תודה? למה הוא עצוב ואף פעם לא מרוצה? כל אלה הם טענות כבדות בשמים. כי האמונה והבטחון הם הנחת רוח של הבורא. וכי לא מגיע להשם יתברך שאחרי כל מה שהוא עושה עבורנו נקבל בהכנעה גם מה שאנחנו לא מבינים? גם מה שהוא ההיפך ממה שביקשנו?

אני קטן מלהבין בכל פעם מה הטובה שמסתתרת בכל הסתר פנים, בכל נסיון שאתה מנסה אותי, אבל אני מאמין שעוד אזכה לראות  את הטובה הגדולה הצפונה בהסתר זה.

מאין יבוא עזרי? עזרי מעם ה'. יעקב אבינו עבר הכל, גורש מבית אבא, נשדד ונושל מכל נכסיו ובסופו של המסע נאלץ לבלות עשרים שנה במחיצתו של רשע ונוכל, יעקב אבינו נכנס אל עומק החושך וההסתר פנים וגילה עבורנו ששם בדיוק נמצא השם. "והנה השם ניצב עליו". הוא לא נבהל מהחושך הגדול הזה שירד עליו, הוא עשה את הדבר האחד והיחיד שיכול להוציא אותו מהחושך, שיכול להוציא כל אדם כשפתאום, באמצע החיים הכל נחשך לו, ואז פונה אל ה', 'ויפגע במקום'. רבונו של עולם תושיע אותי. רבונו של עולם רק אתה יכול לעזור לי.

העולם הזה מסתיר את אור ה', צריך לצאת מן ההסתרות, מן ההסתרה של העצבות, מן ההסתרה שאנחנו מקופחים, מן ההסרה שאנחנו לא מצליחים בחיים, שלא הולך לנו, שהחיים שלנו מאד קשים, שהגורל פגע דווקא בנו, לצאת מזה ולהתחבר לאור של אין עוד מלבדו. צריך כל הזמן לשפר ולשכלל את היכולת להתבונן במציאות ולראות בכל מקרה ומקרה את יד ההשגחה, את ידו של הקב"ה.

אדם צריך להזכיר לעצמו בכל נסיון שיש לו בחיים שהשם הוא כל יכול. אדם רואה שבדרך הטבע אין לו שום סכוי, אז הוא מתייאש. מרים ידיים. תאמין שבורא עולם יעשה דבר שאתה בכלל לא חשבת עליו. כמו שהוא קרע את ים סוף ועם ישראל עבר בתוך הים ביבשה, כך הוא יכול לעשות לך בבריאות, בפרנסה, בזיווג, בכל דבר. תזרוק את השכל. תתחזק באמונה ובטחון.

יותר מכל דבר אחר אנחנו זקוקים למידת הבטחון. אי אפשר לחיות פה בשלוות נפש בלי מידת הבטחון. מה זה בטחון? זה להתסכל רק אל ה'. אני בידים של בורא עולם, הוא ברא אותי והוא לעולם לא יעזוב אותי. הוא יתן לי כל מה שאני  צריך ואם הוא לא יתן לי, סימן שאני לא צריך.

כשיהודי סובל, כשהוא בצער, הוא חייב לזכור שהשם חי את הצער שלו, יש לך צער? השם חי את הצער שלך. השם נמצא איתך, מלווה אותך, מרגיש את הנסיון שאתה נמצא בו, הוא יודע מה שעובר עליך, הוא לא שכח אותך, הוא אוהב אותך, תתחזק, תפנה אליו!

מדי יום עוברים על כל אדם הרפתקאות רבות והוא נתקל בהרבה מכשולים בדרך. הכל זה נסיונות מלמעלה, הכל כדי לקרב אותנו אל ה'. צריך לזכור שאין מעמידים אדם בנסיון שהוא לא יכול לעמוד בו, ושבכל מקום שאנחנו נמצאים השם יתברך אתנו, ועוזר לנו, ואם נתחזק, אפילו מעט, הוא יחזק אותנו הרבה. כל מטרתו של הנסיון לחזק ולחשל אותנו כי הקב"ה הוא אבא טוב שדואג לילדים שלו ואבא רוצה שהילד שלו ילמד להתגבר על המשברים שיש לו בחיים. כי רק ככה זוכים לעלות במעלות רוחניות ולהתקרב אל ה'.

אדם עוזב את העולם, השאיר ילד, גם הוא, הילד, יעזוב את העולם והילד של הילד גם יעזוב את העולם אז מה עושים כאן בכל זאת? זה הכל עוד דור ועוד דור לגלות את מלכות השם, שכולם יידעו שהכל זה מה', זה קרה לי וזה מה', וזה קרה לי וגם זה מה', תודה רבה לך ה'. זו תכלית הבריאה.

אם אדם חשב שתכלית הבריאה שהוא יצליח בחיים, שיהיה לו טוב, שיהיה ככה ויהיה ככה, וכאלה ילדים, וכאלה חתנים, וכאלה נכדים, ובית כזה, ודירה כזאת, והצלחה כזאת, אז הכל לא הצליח. שום דבר לא הצליח. אם זאת המטרה של החיים, שהוא יצליח, אין אחד יכול להגיד שהוא הצליח. אבל אם המטרה היא לזכור את ה' אז הכל הצליח. אם אתה זוכר את ה', אז עשית את התפקיד שלך פה ומילאת את התכלית. זה מה שה' רוצה, שבכל הבלבולים שלך תזכור בסוף שזה ה'. אדם כל הזמן נדמה לו,  אוי וויי, זה קרה לי בגללו וזה קרה בגלל השני, וזה ככה וזה ככה, כל מיני דברים, כולם אשמים, וכל הזמן אנחנו יודעים את האמת ושוכחים אותה. למה שוכחים אותה? כי אנחנו נמצאים בתוך גוף, נמצאים בתוך נסיונות וכל הזמן מחדש באים להזכיר לנו.

אנחנו שוכחים, אנחנו מתבלבלים , אבל יש לנו חלק אלוק ממעל. והוא נקי וטהור. לכל יהודי יש את החלק אלוק הזה רק שהוא בגלות. גלות הגוף. אבל אין כניעה. אין ויתור. הנשמה שנמצאת בפנים, בתוך הגוף, היא לא מוותרת, היא נמצאת בתוך הכלא שלה, אבל היא לא מוותרת, היא כל הזמן רוצה להרים את הראש, כמו מישהו שכמעט טובע ח"ו והוא כל הזמן מנסה להרים את הראש, להרים את הראש למעלה.

כל התכלית של הבריאה שהאדם, שהוא שליח אלוקים, שהוא חלק אלוק ממעל, שהוא אלוקות בתוך גוף, ירד למטה, לתוך הארציות, לתוך העניינים הגשמיים ובתוך הגשמיות הזאת הוא לא ישכח את השליחות שלו, הוא כל הזמן יזכור את ה' ויזכיר את ה', יש לו תפילות, וברכות, וזאת עבודה של 24 שעות ביממה, בעיקר במחשבות, כל רגע ורגע לחשוב מחשבות טובות, של שמחה, של הודיה, של ויתור, של רצון לעשות טוב לשני, של הסתכלות אם עשינו לא טוב ולבקש על זה סליחה. כל העולם נברא כדי שכל רגע ורגע נזכור את ה' ונדע שה' הולך איתנו, מלווה אותנו, הוא נמצא איתנו במלמול שפתינו, ובסדורים, ובתפילות, ובלימוד תורה, אדם כל הזמן ממלמל, בקול או בשקט, כל הזמן מדבר עם ה', וכל הזמן אומר בעזרת ה' וברוך ה' וכל מה שעובר עליו כל היום זה רק כדי שהוא יגיד את המילים האלה.

כל מה שעובר עלינו, כדי שנרים את הראש ונתפלל. הצרות עצמן הן המנוף והדלק של התפילות לצאת מעומק הלב ולקרוע את גזר הדין, ואז הכל מתהפך לטובה. אסור לך להתייאש ממה שעובר עליך, אתה צריך לזכור שבורא עולם מייחל לתפילות שלך כדי שישפיע עליך רק טוב. כשתפילה נאמרת באמת ובתמים מעומק הלב, כשאדם משליך את כל יהבו על בורא כל העולמים גם כשהוא לא רואה פתרון הגיוני לבקשתו, אז יש בכוח בתפילה הזו לבקוע את כל הרקיעים.

ה' רוצה את התפילות שלך. הוא מחכה לתפילות שלך. תפילה פועלת, תפילה עוזרת, אבל מה, מוכרחים להמתין בסבלנות. עוד תפילות, ועוד דמעות, ועוד מעשים טובים עד שבעזרת השי"ת תראה את הישועה שלך. כל זמן שטרם קיבלת את מה שאתה רוצה, תאמין שזה הכי טוב בשבילך ותמשיך להתפלל. רבינו הקדוש מספר מעשה מבעל תפילה שכל עניינו היה לעסוק תמיד בתפילות ושירות ותשבחות לה' יתברך. ומקובל אצלנו שהבעל תפילה הוא רבינו בעצמו, שמוליך אותנו בדרך של תפילה, שנדע שהכל תלוי בתפילה שצריכה להיות בכוונה, מעומק הלב , עם הרבה שירות ותשבחות. כך זוכים להתקרב יותר ויותר אל ה' יתברך.

ולפני התפילה, תודה. זה הכי גבוה. זה הכי פותח שערים. כי כשאדם מתפלל לה' זה עדיין לא אומר שהוא מאמין שהכל לטובה. הוא מבקש מה' שיוציא אותו מהמצב ה'לא טוב' לפי דעתו. הוא אולי מאמין שרק ה' יכול לעזור לו אבל האמונה שלו עדיין חסרה. כשדבר ראשון הוא אומר תודה, עוד לפני שהוא מתפלל אל ה' שיעזור לו, אז האמונה שלו שלימה.

אדם צריך יום יום להזכיר לעצמו את העבודה של התודה! כל יום! כי ברגע שאדם מתבלבל ומתחיל לחשוב שלא טוב, אז אוי ואבוי. כל יום אדם צריך להזכיר לעצמו את האמונה הפשוטה שבאמת השם טוב, והחיים יפים, והכל טוב, צריך להגיד תודה!

חסר לנו משהו? קודם כל תגיד תודה ותבקש מאבא שבשמים שיתן לך. העיקר לא לאבד את האמונה שהכל טוב ולהגיד תודה. כי להגיד תודה זה שיא הביטול לה'. אתה לא מבקש כלום, אתה פשוט מתחבר להשם ע"י שאתה אומר תודה.

כשאדם רגיל להגיד הרבה תודות ולא מסיח דעתו מחסדי ה', אז גם כשיש לו נסיון או קושי הוא מקבל את הכל בפרופורציה הנכונה. נכון שאני במצב לא כל כך נעים, אבל בסך הכל החיים שלי טובים, ה' איתי, משפיע עלי הרבה חסד. ואז כל ההתמודדות שלי היא אחרת לגמרי.

בתוך החושך, בתוך הערפל, דבר אחד מבקשים מאתנו: שלא נפסיק לחפש את ה', לדבר עם ה', להאמין שה' איתנו בתוך הצרה, להאמין בהבטחה שקיבל יעקב אבינו וכל צאצאיו אחריו "כי לא אעזבך".

לפעמים בחיים, כשחושבים שזה הסוף. דוקא אז מתחילה הישועה. כמו בסיפור הבא:

ביקור בלתי צפוי

במשך עשרות שנים הייתי מחנך בבית הספר "שארית ישראל" בפתח תקווה, וכיום אני בפנסיה, מאזין לתכניותיך וקורא את ספריך באופן קבוע. במהלך שנותיי כמחנך פגשתי לא אחת בסיפורי חיים שהיו ראויים לספריך, אך הסיפור שאני רוצה לספר הוא המיוחד שבכולם, ואלמלא הייתי שם כשזה קרה, לא הייתי מאמין שהוא התרחש במציאות.

הסיפור החל לפני כ -35 שנה. באחד הימים הגיעו לבית הספר שני אחים תאומים, יאיר ואוריאל שמם. הם עברו אלינו מבית ספר ממלכתי חילוני בקריית אונו, ושובצו בכיתתו של הרב יוסף פישר, כיום מנהל בית הספר. לקח זמן עד שנדע לנו הסיפור שמאחורי הגעתם.

מסתבר שאביהם, עמנואל, היה מהנדס בכיר בחיל האויר ואחד ממתכנני מטוס הלביא. בחורף של שנת תשמ"ב, חודש טבת, הם יצאו לטיול מאורגן בארצות הברית עם רבים מבני התעשייה האווירית. היה זה חורף מושלג ביותר והם נסעו בשיירת מכונית במסע ארוך שתוכנן בקפידה. הם היו משפחה מאושרת ברכב סטיישן, זוג הורים, זוג תאומים בני שמונה וחצי, וילדה בת שנתיים וחצי בכיסא במיוחד בבאגז' של הסטיישן. מה שלא תוכנן הוא השלג הכבד מאד ותנאי הראות הקשים. באחד העיקולים זה קרה. עמנואל נסע במהירות סבירה, אך הראות לא נתנה לו להבין שמדובר בעיקול. הרכב צנח לתהום של 200 מטר, התהפך מספר פעמים ולבסוף נתקע בעוצמה בגזע של עץ.

כדי לתת פרופורציות: לפני מספר שנים הידרדר רכבם של בני משפחת אטיאס מהיישוב בר יוחאי, במורדות טבריה, לעומק של 50 מטר. שמונה בני משפחה נהרגו, רק ילדה אחת שרדה מכל המשפחה. ואילו כאן, הרכב נפל מגובה 200 מטר, והתוצאה אחרת לחלוטין. בני המשפחה איבדו את ההכרה.

האם הייתה הראשונה שהתעוררה. היא הייתה פצועה קשה, אך מיד חשבה על שאר בני המשפחה. היא הביטה לכיוון בעלה. הוא לא היה במקומו. היא קראה מספר פעמים בשמם של ילדיה. יאיר היא הראשון שענה: "כן אמא". "אתה בסדר?" "כן? למה." הוא שאל, כאילו קם משינה עמוקה באוהל סיירים. "אוריאל", זעקה האם. אוריאל לא ענה. "הוא ישן", דיווח יאיר. "תעיר אותו ותראה מה איתו", יאיר העיר את אוריאל, וזה ענה בקול מנומנם. "אתה בסדר?, קראה האם. רק אז הבין יאיר מה קרה. "אמא, אני חושב שהייתה לנו תאונה, תראי, יש לך המון דם על הפנים". "איפה אבא?" "הוא בטח הלך להזעיק עזרה", אמרה האם, אף שלבה אמר לה אחרת. "איפה מירב?" זעקה האם. הם הביטו אחורה וראו את החלק האחורי של הרכב. הבגאז' נמחץ לחלוטין. זה אומר שגם מירב נמחצה. האם, פצועה קשה, יצאה מהרכב ובכוחות איתנים החלה לעשות דרכה לאחור. זה לא היה צעד מחושב, אך לב של אמא אינו פועל על פי חישובים, היא זחלה בשלג ואז קלטה שחלק מגופה כלל אינו נשמע לה, שברים בכל הגוף, דם רב, אך היא הייתה ממוקדת מטרה, וכשהגיעה לחלק האחורי של הרכב וראתה איך הוא מחוץ, הבינה שלא היה למירב שום סיכוי.. היא נשכבה על השלג והחלה לבכות בקול גדול, וכשפקחה את עיניה ראתה שני דברים: מירב עומדת לידה ואומרת: "אבא ישן". היא הביטה אל המקום שאליו הצביעה מירב וראתה את בעלה מוטל כאבן, ללא רוח חיים.

למרבה המזל, למרות הראות הלקויה, רכבים אחרים הבחינו במכונית הצונחת, וכחות הצלה נהרו למקום. היה זה נס בפני עצמו. הם חילצו את האם הפצועה קשה, את גופת האב ואת שלושת הילדים, בריאים ושלמים, בלי שריטה.

האם נאבקה בפציעותיה במשך מספר חודשים, ובינתיים הגיעו אביה ואחיה לשמור על הילדים.

במהלך האשפוז האחרון קרה משהו לאם. מצד אחד, אסון גדול נפל עליה, אובדן בעלה בדמי ימיו. מצד שני, נס גדול ובלתי ניתן להסבר. היא הבינה שעליה לעשות שינוי. בסייעתא דשמיא היא החלימה, המשפחה חזרה לארץ, והדבר הראשון שעשתה האם הוא להירשם לסמינר של 'ערכים'. הדבר השני, לאחר הסמינר, היה להעביר את הילדים לבית ספר חרדי, ל"שארית ישראל" בפתח תקווה. לכאורה כאן נגמר הסיפור. ההצלה המופלאה והחזרה בתשובה שווים לכשעצמם. אבל האמת היא, שכאן מתחיל סיפור אחר בלתי ייאמן לחלוטין. יאיר ואוריאל היו נוסעים בכל יום מקריית אונו לפתח תקווה, זה לא שינוי פשוט, ובכל זאת הם עשו אותו בשמחה ונשאבו לגמרי לאורח חיים החרדי. הם היו בני תשע, ובינתיים המעבר שלהם היה די קל. הם למדו תורה ומשנה, הצטיינו בלימודים ולא קיבלו פחות ממאה במבחנים.

משהחלו לימודי הגמרא, נקלע אוריאל לקושי. הוא היה תלמיד מצטיין, התרגל להבין בקלות ולקבל ציונים גבוהים, ולפתע נחתו עליו לימודים קשים ומפרכים כמו שרק לימודי גמרא יכולים להיות. אוריאל התאמץ להקשיב ולהבין, אך לא עלתה בידו, ויום לפני המבחן הראשון הוא אמר לאמו שהוא אינו רוצה ללכת. אמו לא הבינה המקרה. אוריאל הסביר לה שהוא מרגיש שאינו יודע דבר, לא את השפה הארמית ולא את השיח בגמרא, והוא לא מוכן ללכת למבחן שבו ייכשל. אמו החליטה שלא להקשות עליו והציעה שיישאר בבית והיא תנסה לבדוק מה ניתן לעשות.

אוריאל הולך לישון בידיעה שמחר הוא נשאר בבית, אך התעורר בידיעה שונה לגמרי. אמו רואה אותו נוטל את הילקוט על הגב ושואלת אותו: "מה קרה, אוריאל? רצית להישאר". ואוריאל אומר לה: "זה נכון, אמא. רציתי , אבל בלילה קרה משהו". ואוריאל החל לספר משהו מצמרר ובלתי יאומן: "אבא הגיע אליי בחלום, הוא היה נראה עם זקן ופיאות ואמר לי: 'בוא, אני אלמד אותך את הגמרא'. אמרתי לו: 'אבל אבא, אתה לא יודע גמרא ואתה גם לא דתי, איך תלמד אותי?' ואבא עונה לי: 'זה נכון, אבל בזכותך ובזכות יאיר אני בגן עדן, וכל מה שאתם לומדים – גם אני לומד, אני הקשבתי היטב ואני יודע הכל, לכן אוכל ללמד אותך'. ו'זה מה שקרה', סיפר אוריאל לאמו הנדהמת, 'בלילה אבא למד אותי את הסוגיה, ואני מרגיש שאני יודע הכל ויכול ללכת למבחן'". האם הביטה בו ולא ידעה מה להשיב. "אבא גם מסר משהו לומר לך", אמר אוריאל: "תגיד לאמא שהדרך שהיא בחרה בה מצוינת ושתמשיך ללמד את הילדים בדרך הזו". האם פרצה בבכי. היא לא ידעה מה לענות. מצד אחד, חלומות שווא ידברו. היא פחדה מאד שאוריאל ילך למבחן ויגלה זאת בדרך הקשה, אך אוריאל היה כל כך נחוש, והיא החליטה להניח לו ללכת כפי שהניחה לו להישאר. הוא יצא עם אחיו לבית הספר, ואמו נשארת בבית, נרגשת ומטרדת .

אוריאל ניגש למבחן וידע את החומר ישר והפוך, הוא ענה תשובות שהדהימו את הרב פישר, שהראה לנו אותן בחדר המורים. מעולם לא ראינו תלמיד בגיל זה שכתב כל כך בהיר ובהבנה עמוקה כל כך, ועדיין לא ידענו את הסיפור המופלא.

המחנך הרב פישר התקשר מהמשרד לאמו של אוריאל לספר לה ולשמח אותה, ואז שאל, ספק בהתעניינות, ספק בהשתאות: "מי למד אתו? הרי רק אתמול חזרתי אתו והוא לא שלט כך בלימוד". להפתעתו, הוא שמע יבבות מהצד השני של הטלפון.

"אתה לא תאמין מי למד אתו. אבא שלו הגיע אליו בחלום ולמד אתו את כל החומר". הרב פישר לא ידע אם לצחוק או לבכות.

אתה לא מאמין לי, נכון? אני מציעה לך לדבר אתו. אני יכולה לומר לך רק דבר אחד: אני לא למדתי אתו, כי אני לא יודעת ללמוד גמרא". המחנך קרא לאוריאל ושאל אותו לפשר הדבר. אוריאל סיפר בדייקנות איך אביו היה נראה וכיצד לימד אותו את כל החומר, וכשהגיע למילים שאביו אמר לו כי מה שהוא לומד כאן האב לומד שם זה גרם לכל צוות המורים צמרמורת, כי לרבים מאתנו יש הורים שהלכו לעולמם, ואנו הבנו מה משמעות הדברים. אמנם תמיד חינכו אותנו שיש משמעות למעשינו כאן, אך מעולם לא ראינו מול עינינו הוכחה חיה ובלתי ניתנת להפרכה של הידיעה הזו.

סופו של הסיפור הוא, שהאם נישאה לאברך בשם לביא (שם מעניין לנוכח עבודתו של הבעל הקודם). המשפחה עברה מקרית אונו לשכונת רמת אלחנן בבני ברק, אוריאל ויאיר גדלו, נישאו, והם אברכם חשובים עד היום הזה. האם מרצה בארגון "לב לאחים", ובין השאר מספרת את הסיפור המופלא שלה ושל משפחתה.

אני חושב שלסיפור הזה יש חשיבות גדולה עד מאד המדגישה את הקשר שיש בין העולם הזה לעולם הבא, ומעודדת כל אחד ואחד לעשות נחת רוח גם לאביו שבשמים וגם לאביו ואמו שנפטרו ועלו לשמים. אם ידענו שמעשי אבות סימן לבנים, כיום אנו יודעים טוב יותר שגם מעשי בנים הם אות וסימן לאבותיהם.

תפילה

רבונו של עולם

תציל אותי מהכעס. אפילו שאני לא נחשב לכעסן ואפילו שזה לא קורה הרבה זמן.

כי כשזה קורה, אני מרגיש שנכשלתי. איבדתי את הקשר איתך אבא ואני עכשיו צריך להרגע, ולחבר מחדש את החוט שמחבר אותי אליך.

למה זה קורה לי  כל פעם מחדש? למה אני עוד לא מבין שאני לא יודע כלום על השני, וכשאני כועס, זה הפירוש שלי לדברים שאני רואה, והפירוש שלי הוא תמיד חסר, הוא בטוי לדמיונות שלי, לילד הקטן שנמצא בתוכי ושמדי פעם מתפרץ החוצה, למצב רוחי באותו זמן ולכל מיני דברים נוספים שבכלל לא קשורים לאמת.

מה יהיה איתי אבא? מתי אני אגדל סוף סוף ואפסיק לחשוב שהעולם צריך להתנהג כמו שנוח ומתאים לי?

מתי אני אשתלט על הגאווה הזו שהיא זו שגורמת לי לכעוס כי איך זה שאני אומר ככה ואתם עושים אחרת? שאני חושב ככה ואתם חושבים הפוך ממני?

רבונו של עולם, אחרי כל כעס יש מישהו שפגעתי בו, שצערתי אותו, שביישתי אותו,  זה כמו שדקרתי אותו בסכין חדה ח"ו, לא רק פעם אחת אלא כל פעם שהוא נזכר במילים שלי כאילו דקרתי אותו מחדש.

רבונו של עולם, כעס זה טעות, זה כשלון, זה התנתקות, זה הכי רחוק ממך וכשאני רחוק ממך אני לא חי, אני כמו מת, אני הכי רחוק מאמונה כי איך אני יכול לכעוס אם הכל השם אתה עושה?! רבונו של עולם, תציל אותי מהכעס.

שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי