'מאי חנוכה? דתנו רבנן: כ"ה בכסליו יומי דחנוכה תמניא אינון, דלא למספד בהון, ודלא להתענות בהון. שכשנכנסו יוונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה' (שבת כא,ב). ממתי עושים יו"ט על סתם נס? אלא ודאי שהעיקר הוא ההתחלה של ניצחון החשמונאים, לכן מביאים זאת בהתחלה, לא סתם לספר את הרקע ההיסטורי, אלא זהו חלק ממהות הימים האלו. רק שמדגישים את הנס של המנורה, כיון שההדגשה (בברייתא) היא על שמונה ימים, שאת זה באה להסביר מדוע. לכן הדגש הוא על נס המנורה, אבל מביא גם את נס הניצחון שהוא הבסיס לקביעת ימים אלו. (וראה בעניין החשיבות של נס המנורה בהקשר למלחמה ביוונים, ב'מועדי ישראל' למרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א. וכן ראה ב'לזמן הזה' של מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א). בחז"ל מובא גם על חנוכה כקשור למשכן במדבר: 'אמר ר' חנינא: בכ"ה בכסלו נגמר מלאכת המשכן ועשה מקופל עד אחד בניסן, כמו שכתוב: "ביום הראשון באחד לחדש תקים את משכן", והיו ישראל ממלמלין על משה לומר: למה לא הוקם מיד, שמא דופי אירע בו? והקב"ה חשב לערב שמחת המשכן בחדש שנולד בו יצחק, דכתיב: "לושי ועשי עוגות". ואמרו לו: "שוב אשוב אליך", ומעתה הפסיד כסלו שנגמרה בו המלאכה. אמר הקב"ה: עלי לשלם. מה שלם לו הקב"ה? חנוכת חשמונאי, וכן מרחשון עתיד הקב"ה לשלם לו' (ילקו"ש מלכים, רמז קפד). נראה שכשקבעו את חנוכה, גם זמן חנוכת המשכן שנדחה מהזמן ההוא, היה מול עיניהם, כבאים להשלים את חלקו. החשמונאים ראו בזמן חנוכת המזבח אצלם, כביטוי לזמן המקורי שהיה ראוי לחנוכת המשכן (אלמלי עניין יצחק). המשכן בא להראות לכל העולם שה' אתנו: 'דבר אחר: "משכן העדות" עדות לכל האומות, שנתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל על מעשה העגל. כיצד? כשעשו אותו מעשה, עמד משה ולמד עליהם סנגוריה, עד שנתרצה להם הקדוש ברוך הוא. אמר משה: ריבונו של עולם, ומי מודיע לאומות שנתרצית? אמר לו: לך אמור להם: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמות כה ח). לכך כתיב "משכן העדות", שהמשכן מעיד שהשכינה בישראל' (תנחומא "פקודי", סימן ב). גם הניצחון הניסי על היונים הראה לכל העולם שה' אתנו, ולכן ראו בזה דימוי. לכן אולי רמזו בנרות ע"פ ב"ש על סוכות ('טעמא דב"ש כנגד פרי החג'. שבת שם), שזה בא לרמז על זמן המדבר (שכנגדו סוכות), שאז היה ראוי להקים את המשכן בזמן זה, ולהראות שה' אתנו (וזה בביטוי של פרי החג, שהם כנגד שבעים אומות, לומר על הקשר לאומות, להראות להם שה' אתנו דרך הוכחת המשכן [שם מקריבים]). המשכן מראה שה' אתנו, במיוחד דרך המנורה: 'עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. מאי עדות? אמר רב: זו נר מערבי, שנותן בה שמן כמדת חברותיה, וממנה היה מדליק ובה היה מסיים' (שבת כב,ב). כך גם בנס המנורה החשמונאית, ראו קשר לעדות שה' אתנו, שדלק בנס ולא נכבה, כמו שהיה בנר המערבי. הנר המערבי היה דולק ע"פ צדקותנו: 'כל זמן שהיה שמעון הצדיק קיים היתה נר מערבי תדיר. משמת, הלכו ומצאוהו שכבה. מכאן ואילך מוצאין אותה פעמים כבה, פעמים דולק' (תוספתא סוטה יג,ז). נראה שיסוד העניין הוא בכך שהנרות מרמזים עלינו: "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ,כז), וחיבורנו לתורה: "כי נר מצוה ותורה אור" (שם ו,כג). לכן כשאנו מחבורים כראוי לתורה, אז הנר המערבי שמראה את השכינה אתנו, מאיר בנס, מעל הטבע, שזהו עניין קשרנו עם התורה, מעל הטבע החומרי העכור. לכן במנורה שדלקה בנס, ראו את האמונה בה', כהיפך מניסיון יון הרשעה לגרום לנו לכפור בה' ח"ו. בחז"ל מובא זמן חנוכה גם כקשור למציאות השנתית: 'ת"ר: לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים. עמד וישב ח' ימים בתענית ובתפלה. כיון שראה תקופת טבת, וראה יום שמאריך והולך. אמר: מנהגו של עולם הוא. הלך ועשה שמונה ימים טובים. לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים. הוא קבעם לשם שמים, והם קבעום לשם עבודת כוכבים' (ע"ז ח,א). אמנם מדובר כאן על תקופת טבת (שהרי מדובר על זמן שמשי [21 בדצמבר]) ולכן לא מוזכר כאן רמז לחנוכה. אבל נראה שבאו לומר בזה גם רמז לחנוכה, שהחשמונאים ראו בקרבה לימים שבהם אדם הראשון קבע ליו"ט, על שראה שלא נעשה חורבן מחטאו (שחשב שבא חורבן מחטאו, כמו שמובא בגמ') שזה דומה לנס חנוכה, שהוכח על כפרה לעגל ולהשראת שכינה בנו (כמובא בתנחומא). בנוסף, כמו שהיום מתחיל להאיר יותר זמן, כך גם אנו צריכים לבא ולהאיר את העולם בקדושה, באור תורה. שלכן העולם משתנה באורו, כעין רמז שיש שינוים במשך הזמן, שהעולם מתגלגל ומשתנה, ועלינו להאיר את העולם בקדושה, שהאור שמתגבר יהיה אור אמתי, אור תורה, ולא חושך של הרשעה. נראה שלכן מובא שימי הדין (שהתחילו בר"ה) נגמרים סופית בחנוכה, כיון שימי הדין קשורים בהמלכת ה' בעולם (ולכן משנים בתפילה ל'מלך'), וחנוכה הוא חלק מהמלכת ה' בעולם, תיקון העולם לה', להאיר את כל העולם במלכות ה'. לכן הוא קשור לימי הדין (גם קשור לבראשית, כמו שאדם הראשון חשב.. כך שקשור לימי הבריאה [אדם הראשון] ולזמן דין [שחשב שזה עונש]), ואדם הראשון ראה בזה זמן ראוי לציין אי עונש (ולכן קבעו ליו"ט), כך אנו רואים בזה כזמן לתשובה לה', להידבק בה' ובשכינה (ולכן נהגו כל ישראל לנהוג במהדרין מן המהדרין, מקשרנו באהבה גדולה לה' בימים אלה. אף אותם שאינם שומרים מצוות מתחברים ליום זה, כיון שיש בו קשר לנקודה פנימית בנו בקשרנו לקדושה). נראה שכמו שהמשכן קשור לכפרה על העגל, כך גם בחנוכה שיש קשר לזה (שה' שילם לזמן הזה ע"י קביעתו את חנוכה בו) שיש בו דמיון, שהנה העגל נעשה ע"י הערב רב: '"אלה אלהיך" - ולא נאמר "אלה אלהינו", מכאן שערב רב שעלו ממצרים הם שנקהלו על אהרן, והם שעשאוהו, ואחר כך הטעו את ישראל אחריו' (רש"י. שמות לב,ד). ממילא יוצא שהעגל נעשה בעקבות השפעת הגויים, כך גם בחנוכה, היונים החטיאו את ישראל: '"וְחֹשֶׁךְ" זה גלות יון, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן. שהיתה אומרת להם: כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל' (בראשית רבה ב,ד). כמו שהעגל הוא שור קטן, כך גם היונים רצו שבנ"י יכפרו בה', ע"י שור. נראה שזהו שדרשו גם מ"חושך": '"וְחֹשֶׁךְ" זה דורו של אנוש על שם (ישעיה כט, טו): "וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם וַיֹּאמְרוּ מִי" וְגוֹ'.' (שם,ג). שדור אנוש החלו לעבוד ע"ז: "ולשת גם הוא ילד בן ויקרא את שמו אנוש אז הוחל לקרא בשם ה'" (בראשית ד,כו) '"אז הוחל" - לשון חולין. לקרא את שמות האדם ואת שמות העצבים בשמו של הקב"ה, לעשותן אלילים ולקרותן אלהות' (רש"י). שעניין חושך הוא ההיפך מאור התורה והמצוות, אור קדושה (כאור הגנוז). כך "חושך" מציין את הפעולות שפעלו בעולם נגד האמונה בה', ללכת אחר ע"ז, שזה החל בדור אנוש, דרך שהחטיאו את בנ"י בעגל, והמשיך בדור החשמונאים ע"י יון. לכן מובן גם הקשר להגברת האור בעולם בסביבות זמן זה, כנגד המוטל עלינו להאיר בעולם את אור ה'. בנוסף, בנס חנוכה מצאו פך קטן חתום בחותם של כה"ג, ושהשאר נטמאו. נראה שזה גם דומה לאהרן הכה"ג, שמצד אחד נראה שנטמא, כיון שעשה את העגל (ובאמת גם נענש על כך במיתת בניו), אבל בעצם אהרן היה טהור, שעשה לשם ה', כדי שיהיה כפרה לבנ"י: '...שנאמר (שמות לב, ה) "וירא אהרן ויבן מזבח לפניו" מה ראה? א"ר בנימין בר יפת א"ר אלעזר: ראה חור שזבוח לפניו. אמר: אי לא שמענא להו השתא, עבדו לי כדעבדו בחור, ומיקיים בי (איכה ב, כ) "אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא" ולא הויא להו תקנתא לעולם. מוטב דליעבדו לעגל, אפשר הויא להו תקנתא בתשובה' (סנהדרין ז,א). זהו שבאמת אהרן היה צדיק גמור, זהו פך טהור חתום בחותם כה"ג שלא הצליחו לטמאו. (אמנם שנים מבניו מתו, כיון שגרם לחטא, לכן מתו כדי לקדש את המשכן שהוא כפרה לחטא העגל [מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א, מסביר ב'תורת המקרא' שהמשכן התקדש ע"י מיתת בני אהרן]). נראה שלכן גם תיקנו שלוש רמות של מצוה בנר חנוכה: 'ת"ר, מצות חנוכה: נר איש וביתו. והמהדרין: נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין: ב"ש אומרים: יום ראשון מדליק שמנה, מכאן ואילך פוחת והולך. וב"ה אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך' (שבת כא,ב). כנגד הסוגים שהיו בהקשר לעגל: סוג אחד אלו החוטאים ממש, שאותם הרגו: "ויפל מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש" (שמות לב,כח). כנגדם לא מדליקים, אלא הם נאבדו בחטאם. יש את כלל ישראל, שאמנם הם עצמם לא עבדו, אבל לא מנעו מלחטוא, ואולי אפילו בליבם נמשכו אחר העגל, והביאו את הזהב להקמתו, אלא שלא חטאו בע"ז ממש (שלא עבדוהו). כנגדו זהו 'נר איש וביתו' שכל המשפחה יחד, שקשורים יחד שנטו אחר העגל כקרוביהם, וקשרם לקודש קצת מועט, ולכן רק נר אחד. סוג אחר זהו שבט לוי, שהם לא חטאו כלל: 'אמר רב יהודה: שבטו של לוי לא עבד עבודת כוכבים, שנאמר (שמות לב, כו) "ויעמוד משה בשער המחנה" וגו'' (יומא סו,ב). לכן אצלם יש חשיבות לכל אחד, לכן כנגדם זה 'נר לכל אחד ואחד', שכל אחד קשור לקודש בעצמו. אלא שגם הם לא מנעו את חטא העגל, אלא רק לא השתתפו, כך שלעומתם יש גם סוג אחר, שזהו משה ויהושע, שלא היו כלל במחנה, ולא חטאו כלל, אפילו לא באי תוכחת החוטאים. כנגדם זהו המהדרין מן המהדרין, שקשורים בשלמות לקדושה. שכך תיקנו כנגד זמן סיום הכנת המשכן, שחנוכה כנגדו, והוא כפרה לעגל. גם אצל החשמונאים ראו בדימוי אליהם, שהיו מתיוונים שהם נותקו מהקדושה והושמדו, והיו כאלו שבליבם נטו ליוונים אבל לא התיוונו ממש (זהו נר איש וביתו), והיו שהתנגדו לגמרי ליוונים, אבל לא פעלו נגדם (נר לכל אחד), והיו שפעלו ולחמו נגד ההתייונות (מהדרין מן המהדרין). נראה שאהרן מצד אחד עשה את העגל, ומצד שני זה היה בלית ברירה ולמען בנ"י. לכן מצד אחד יש לו חלק כמו משה, ומצד שני לא. אולי לכן התגלגל שישנם שני מנהגים על המהדרין מן המהדרין, שהספרדים נהגו שאחד מדליק לכולם בצורה הזו, והאשכנזים נהגו שכל אחד מדליק כך לעצמו. שאולי יש בזה רמז, שכשמדליק אחד לכולם, כולם כלולים, כך גם אהרן כעין כלול יחד עם משה אחיו (כעין בבית אחד), שנידון לחיוב כטהור גמור, כמהדרין מן המהדרין. לעומת זאת, כשכל אחד מדליק לעצמו, זה כעין אומר שכל אחד מתברר ע"פ מעשיו המדוקדקים, וממילא כיון שאהרן החטיא את ישראל, הוא אינו חלק מהמהדרין מן המהדרין (אולי זה קשור לשיטות לימוד תורה, שהאשכנזים ביתר עיון, ולכן גם מעיינים בפרוט רב על מעשיו לכל צדדיהם. לעומת השיטה הספרדית שביתר הרחבה, ברוב מקורות, ולכן גם רואים באהרן שסה"כ עשה בלית ברירה ולמען בנ"י). [אולי שמונה ימים מרמז גם על מתן תורה בסיני, שמשה היה ארבעים יום בסיני, ובתורה בכתב ישנם חמשה חומשים, ולכן כעין בארבעים יום בסיני יש שמונה ימים לכל חומש, כעין זמן לימוד לכל חלק. כך תיקון המשכן לפגיעת העגל, כעין רמוז בשמונה ימים. והוא (8) מעל הטבע (7), שמתקן את העולם כולו מהקשר לחטא, להפוך מעולם חומרי לעולם קדוש, להיות בית לשכינת ה'. ושלוש רמות במצות נר חנוכה, כנגד שלושת העליות לסיני].