המשנה בסוף ברכות (נד.) מפרשת שני פירושים: "בכל מאודך- בכל ממונך, דבר אחר: בכל מאודך- בכל מידה ומידה הוי מודה לו" (ומכאן למדו שחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה).

ולעניות וקוצר דעתי, נראה שאין זה תואם את פשט המילה "מאוד", שפירושה ריבוי של משהו (כמו "עצמת ממנו מאוד").

נראה לי הקטן לפרש על פי המדרש (בראשית רבה נו, ז) על הפסוק "ולא חשכת את בנך את יחידך". היה סבור אברהם שאין זו תכלית המעלה למסור את בנו כמו למסור את עצמו ממש. על כך השיב לו הקב"ה: "מעלה אני עליך כאילו אמרתי לך הקרב עצמך (=יחידך) לפני, ולא עיכבת".

והאמת היא, דלא כמו שחשב אברהם בצדקותו וענוותנותו. הרבה יותר קשה למסור את בנו מאשר למסור את נפשו (מכמה סיבות. למשל: מחמת הצער על מסירת מישהו שאהוב לך, וויתור על ההמשכיות שלך).

על כן אנו אומרים בקריאת שמע "ואהבת... בכל מאודך", אהבת ה' שמגיעה עד כדי מסירות הנפש של היקר והאהוב לך מכל, אהבה שמביאה את האדם למוכנות למסור אף את בנו לקב"ה. 

קריאת שמע מלמדת אותנו לשאוף להגיע לדרגה העליונה והנפלאה של אברהם אבינו בעקדת יצחק, שיש בה מוכנות לוותר על כל התובנות והמוסכמות שלנו, על כל התוכניות העתידיות שלנו ולהתכופף כלפי הרצון העליון, רצון ה'.

בכל בוקר וערב אנו חוזרים אל אברהם אבינו, ואומרים "מתי יגיעו מעשיי למעשי אבותי".