"וְצָרִיך כָּל אֶחָד לִבְלִי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ עִם בְּחִינוֹת הַמַּלְכוּת שֶׁיֵּשׁ לוֹ לַהֲנָאָתוֹ וּלְצָרְכּוֹ, שֶׁלּא תִּהְיֶה בְּחִינוֹת הַמַּלְכוּת אֶצְלוֹ כְּעֶבֶד לְמַלּאת תַּאֲוָתוֹ. רַק שֶׁתִּהְיֶה בְּחִינַת הַמַּלְכוּת בִּבְחִינַת בֶּן חוֹרִין (קהֶלֶת י) "אַשְׁרֵיך אֶרֶץ שֶׁמַּלְכֵּך בֶּן חוֹרִין", שֶׁהַמַּלְכוּת יִהְיֶה אֶצְלְך בֶּן חוֹרִין לִבְלִי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ לְהֲנָאָתְך וְזֶה בְּחִינַת מָרְדֳּכַי, בְּחִינַת מָר דְּרוֹר (חֻלִּין קל''ט:) שֶׁהַמָּרוּת, הַיְנוּ הַמַּלְכוּת, יֵשׁ לָהּ דְּרוֹר וְחֵרוּת שֶׁלּא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ לַהֲנָאָתוֹ וּלְצָרְכּוֹ כִּי אִם לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך".

(ליקוטי מוהר"ן, חלק א, נו, ב)

היוצא לחירות צריך כנראה לקחת בחשבון שהוא יוצא אל המדבר. החירות בהגדרתה היא קודם כל שלילה של הכל. גם הטוב והיפה יכולים להיות סוג של שיעבוד, וראשיתה של החירות יהיה בשלילתם אף הם.

העימות עם ה"אין", עם ההיעדר - כל אלה הם חלק אינטגרלי מן החירות - הם ה"מָר דְּרוֹר", המרירות שמשחרת לפיתחו של היוצא אל הדרור.

בתורה אחרת מסביר לנו רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן, חלק א, קעב):

"וְעַל כֵּן הָאָדָם כְּפִי גַּשְׁמִיּוּתוֹ וּכְפִי מַעֲשָׂיו כֵּן עוֹשֶׂה צֵל בְּעַצְמוֹ, שֶׁמּוֹנֵעַ מִמֶּנּוּ אוֹר וְשֶׁפַע שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַך, אֲבָל אִם הָאָדָם מְבַטֵּל עַצְמוֹ וְאֵינוֹ כְּלָל מִזֶּה הָעוֹלָם אֲזַי אֵינוֹ עוֹשֶׂה צֵל וּמְקַבֵּל אוֹר הַשֵּׁם יִתְבָּרַך... הַיְנוּ אִם הוּא "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ישעיהו ו, ג), שֶׁאֵינוֹ כְּלָל מִזֶּה הָעוֹלָם, אֲזַי מְקַבֵּל אוֹר הַשֵּׁם יִתְבָּרַך שֶׁהוּא הַכָּבוֹד... כִּי "הַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא" (אִיּוֹב כח, יב) וְעַל כֵּן הַחֲכָמִים שֶׁהֵם אַיִן, זוֹכִים לְכָבוֹד עַל יְדֵי שֶׁאֵינָם עוֹשִׂים צֵל לְהַפְסִיק, כִּי אֵין לָהֶם שׁוּם גַּשְׁמִיּוּת כַּנַּ"ל".

מקובל לחשוב שכדי ל'הצליח' בעולם, כדי לקבל יותר שפע צריך להיות "יותר", להיות יותר משהו. אך בתורה זו רבי נחמן דווקא משבח וממליץ לנו את הביטול כתנועת הנפש המאפשרת לאור האלוקי לזרוח עלינו ולהאירנו וזאת מכיוון ש"הָאָדָם כְּפִי גַּשְׁמִיּוּתוֹ וּכְפִי מַעֲשָׂיו כֵּן עוֹשֶׂה צֵל בְּעַצְמוֹ, שֶׁמּוֹנֵעַ מִמֶּנּוּ אוֹר וְשֶׁפַע שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַך".

הטוב מקורו בשפע האלוקי, והחיסרון נובע מהסתרת האור על ידינו. עמידה שקופה מול השפע האלוקי היא זו שמזריחה אותו עלינו.

רבי נחמן מביא שני פסוקים ודורש מהם את היתרון שבביטול מול השפע האלוקי:

א. "מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ" (ישעיהו ו, ג): כאשר האדם מבטל עצמו ושם עצמו כ- "לֹא" – ע"י כך הוא זוכה לכבוד.

ב. "הַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא" (אִיּוֹב כח, יב): כאשר האדם מבטל עצמו ושם עצמו כ- "אַיִן" – ע"י כך הוא זוכה לחוכמה.

הרב דן האוזר, מתוך האתר: "בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון" - http://etzion.org.il/he/home

הרב דב זינגר, מתוך האתר: "ישיבת מקור חיים" - http://makor-c.org/default.asp?lang=he