חיי שרה

"ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה (כג,א).

למה אהב הקב"ה את האבות? מפני שכל היום וכל הלילה, לא היה ליבם פונה מלהרהר אחר חפצי שמים, כי היו כל כ"ד שעות בסדר אחד שלא היה להם פנאי מחפצי שמים אפילו בחלום (באר משה).

חיי חיים

לכאורה, חיים קשים היו לה לשרה אמנו. עד גיל תשעים היתה עקרה, רוב שנותיה עברו עליה בנדודים, ועברה לצד אברהם עשרה נסיונות קשים שבאחרון שבהם, נסיון העקדה, ממש פרחה נשמתה ומתה.

אומר רש"י הקדוש שכל שנותיה הי"ו שווין לטובה. שנים טובות. הכיצד? שרה אמנו לא שכחה לרגע את ה'. לא שכחה לרגע שהכל ה' עושה ושהכל לטובה.

המציאות שלנו היא מציאות של שכחה. יש כל כך הרבה דברים שמבלבלים אותנו, בעיקר האגו שלנו, והרצונות שלנו, כי כשזה לא הולך לפי הרצון שלנו אז אנחנו כל הזמן נפגעים, ואנחנו כועסים, ואנחנו נשברים, אין לנו מנוחה. הנסיונות האלה באים עלינו בד"כ בהפתעה, בלי שום התחשבות בתוכניות שלנו, ונראה לנו שיש פתאום איזה שיבוש בחיים שלנו, אנחנו כל הזמן חושבים רק על עצמנו ובעצם שוכחים. נמצאים בשכחה. כי אנחנו, הגוף שלנו, היישות שלנו, עשו לנו, אמרו לנו, יש לנו, אין לנו, אנחנו מסודרים, אנחנו לא מסודרים, כל הדברים האלה הם בעצם שכחה. שוכחים מה? שהכל ה' עושה לנו, שאין כלום כלום, יש רק ה'. שהוא מלך, הוא מולך עלינו, ואנחנו צריכים לקבל באהבה את מלכותו עלינו, להמליך אותו עלינו, לקבל עול מלכות שמים. אנחנו אומרים לפחות פעמיים ביום "שמע ישראל" כדי שנזכור בכל רגע של משבר ועצבות ובלבול וקושי ודאגה, בכל רגע של נסיון כזה או אחר, שבעצם ה' הוא אחד והוא דואג לנו ויש לו רחמנות עצומה אלינו, גם אם לא תמיד רואים מייד את הרחמים. כמו במעשה הבא:

מסופר על שני בחורים מישיבה חסידית בבני ברק שהחליטו לנסוע באחת משבתות החורף לצפת. רצה  מסובב הסיבות והם נתקעו בדרכם בעיכובים שונים ומשונים עד ששעה לפני השבת מצאו השניים עצמם למרגלות העיר טבריה, כשהם מבינים שהסיכוי להגיע לצפת כרוך בחילול שבת, ועל כן עליהם להתכונן לשבות בטבריה.

החל מן העיכוב הראשון חשו השניים שייתכן ותוכניתם תשתבש, והתלוננו בינם לבין עצמם על העיכובים הלא צפויים והתסכול שאחז בהם. מיותר לציין שעגמת הנפש הגיעה לשיאה בעת שעמדו על שפת הכינרת כשאין להם שמץ מושג היכן יעשו את השבת. בלית ברירה ניסו לחפש אדם שומר תורה ומצוות שייאות לארחם מהרגע להרגע. והנה חסיד שחזר מן המקווה עם בגדי השבת לגופו והשטריימל על ראשו פגשם כשהם אובדי עצות, דחף לידם מטבעות מספר שירוצו למקווה לכבוד שבת, לקח מהם את חפצי המוקצה והזמינם לביתו.

טרופי נשימה הגיעו השניים עם מארחם לתפילת מנחה וקבלת שבת,  כשאין להם דקה בכדי לדבר עם מארחם. בליל שבת כשישבו עימו ועם זוגתו לשולחן השבת, סיפר להם היהודי את גודל ההשגחה הפרטית שלהם: "אני ורעייתי שהינו בחו"ל בהשתטחות על קברי צדיקים. טיסתנו חזרה לארץ התעכבה בימים מספר וידענו שננחת ביום חמישי לפנות ערב. קרובי משפחה לקחו את הילדים לביתם לשבת, וכך יש לי מקום עבורכם.

והוא המשיך לספר: "אילו היינו אני וזוגתי מכינים את צרכי השבת, לא היינו מכינים מראש אוכל לשני סועדים נוספים, כי אם עבור שנינו בלבד. אלא ששכנים שידעו על העיכוב שלנו, ולא ידעו שהילדים אינם בביתנו, הכינו את מאכלי השבת בשפע עבור משפחה שלמה! כעת יש אוכל גם עבורכם".

בצאת השבת שח אחד הבחורים לחברו: "אנחנו בכינו על כך שלא תהיה לנו שבת כהלכתה, והנה הקב"ה דאג לנו מראש בהשגחה מופלאה לעונג שבת אמיתי". ולמה באמת הם נתקעו בדרך? נסתרות דרכיו של השי"ת.: שבועיים לאחר אותה שבת, התארס אחד הבחורים עם בתו של המארח!... (סיפר הגה"צ אלימלך בידרמן שליט"א ששמע את הסיפור מבעלי המעשה).

כמה שהאדם יותר מצליח להתרכז בעניין הזה שאין עוד מלבדו, שאין בלתו ממש, ככה הוא מבטל את היסורים שלו, ככה כל המניעות שלו, וכל הצרות שלו, בין בגשמיות בענין הילדים, בין מצרות מאנשים שרבים איתו ונלחמים נגדו ורוצים להשיג את גבולו, בכל נושא של בריאות, בכל נושא שיש בחיים, ברגע שהוא מתחבר לשורש החיים, יודע שאין כלום חוץ מזה, אז הוא פותר את כל הבעיות שלו.

אבל זה בהדרגה, במדרגות. זה אין סוף מדרגות. ככל שהוא מבין עוד קצת שאין עוד מלבדו, כך הוא מתפטר מעוד דברים שמפריעים לו, כך הוא ניצל מעוד יסורים, ועולה מעלה מעלה.

עכשיו אפשר קצת יותר להבין איך אדם, שכל חייו מלאים ביסורים, בכל זאת נאמר עליו שהיו לו חיים טובים. שכל ימיו היו טובים. כי הוא היה מחובר. כי הוא לא שכח. כי כל מה שקרה לו, הוא מייד נזכר שה' בתמונה. שזה לא סתם חוסר מזל, שבצרה הזו טמון איזה שהוא טוב גם אם הוא עדין לא מבין איך זה שזה טוב.

אנחנו עוברים הרבה נסיונות בחיים. נסיונות זו תמצית העבודה של כל יהודי. רק ככה זוכים לעלות במעלות רוחניות ולהתקרב אל ה'. זה המסלול שהנשמות שלנו צריכות לעבור כדי להגיע לבירורים שלנו. אי אפשר לברוח מזה. אין לנו פה בחירה, הבחירה היא רק איך נעבור את הנסיונות האלה, מתוך אמונה שהכל לטובה ואז נראה איך באמת הכל מתהפך לטובה, או ח"ו בלי אמונה שזה אומר להיות ממורמר, בלתי מרוצה, שבור ומאשים את עצמו ואת כולם, שזה סבל נורא ואיום לאדם.

אין לנו עכשיו בית מקדש אבל העבודה שלנו זה לבנות את הבית מקדש שלנו. בכל רגע ורגע, כל אחד ואחד בונה לו את בית המקדש שלו כשהוא מתמודד עם כל הנסיונות שיש לו בכל התחומים ובכל השטחים, בכל ברכה שהוא מברך ובכל תפילה שהוא מתפלל, והמחשבות שלו, איך הוא נלחם עם המחשבות הלא טובות, כל פעולה ופעולה זה אין סוף של התמודדויות. ככה אדם בונה לו את בית המקדש שלו.

נכון, אדם נשאר עם התאוות שלו, ועם הבלבולים שלו, ועם הכעסים שלו, ועם העין הרעה שלו שהוא לא יכול לסבול שהשני יותר טוב ממנו, שעינו צרה בהצלחה ובהתנשאות של חברו, אבל הוא בכל זאת מתקדם, יש לו תמיד איזה חוט השערה שהוא קצת מתקדם בה, חוט השערה שאומר בעצם להקב"ה אני מבין היום שזה לא טוב מה שעשיתי, אני רוצה להיות קצת אחרת.

אנחנו מנסים להתחזק, ואחר כך נופלים, ואז מתחילים עוד פעם, ועוד פעם פעם נופלים. לא קל לעמוד בנסיונות שעוברים על האדם בעבודת השם אבל אסור להתייאש. צריך לזכור שהכל הקב"ה עושה לנו כדי לרומם אותנו. (שהכל הקב"ה לנו כדי לרומם אותנו).

כשאדם מאמין שהכל ה' עושה, שככה ה' רצה שיהיה, אז הוא מרבה לוותר. הוא לא מתעקש. כמו אליעזר עבד אברהם שהיו לו כל כך הרבה קושיות ביחס לשידוך של יצחק והוא השליך את כולן. גם את הקושיה החזקה מכולן: איך זה שאברהם מסרב לשידוך עם בתו שלו, של אליעזר, שגדלה בביתו של אברהם והיתה צדיקה וכלילת המעלות. את הכל הוא משליך ויוצא למלא את שליחות רבו בהכנעה ובענווה.

צריך להאמין שה' אוהב אותנו. כל כך הרבה אהבה שיש לקב"ה לכל יהודי ויהודי. איזה צער יש לו יתברך מכל דבר קטן שיכול לקרות לנו. יהודי רוצה להוציא פרוטה ומנסה למשוך אותה מהכיס השמאלי והיא נמצאת בימני, אז בגלל הצער הזה שיש לו כבר פורעים לו מעוונותיו, שהוא היה צריך לחטט קצת בכיסים, שהוא רצה להוציא 3 פרוטות והוא רק מוציא 2 פרוטות ועכשיו הוא צריך עוד פעם לחטט, למצוא עוד איזה פרוטה, אז יש לו איזה צער מזה, והצער הזה אצל הקב"ה הוא כל כך גדול, שמנכים לו מעוונותיו. או שבאים לבקש צדקה בזמנים לא נוחים, כמו שצריך להגיד אז שמע ישראל, או להתרכז בתפילה ואדם מחטט בכיס ולא מוצא בדיוק את הכסף, והוא הפסיד אולי איזה מילים מהתפילה אבל יודעים שהצדקה היא גדולה מאד, ומתאמצים לתת את הצדקה. והקב"ה רואה את זה, מסתכל עלינו בכל כך הרבה חיבה, בכל כך הרבה אהבה, זה לא אומר שבגלל זה אני יכול להיות לא טוב, אם אני אהיה לא טוב אז אני לא אתחבר לשום אמת, לא לאלוקים ולא לכלום. אני חייב להיות טוב. אני חייב להשתנות. וה' ממתין לי.

כשמאמינים שהכל לטובה, אומרים הרבה תודה. בשביל לבנות משכן בלב צריך הרבה להודות לה'. תודה רבה על זה, תודה רבה על זה, יש כל כך הרבה תודות להגיד.

שרה אימנו, בהיותה צדקת אמיתית, קיבלה הכל באהבה, לא השמיעה מילה של תרעומת ואמרה תמיד "גם זו לטובה" אומרים חז"ל שצדיקים מהפכים את מידת הדין למידת הרחמים על ידי שהם מאמינים שהכל לטובה, ממילא זה נעשה לטובה. כמו שנחום איש גמזו היה אומר על כל דבר "גם זו לטובה" ונהפך לו לטוב.

כל הצדיקים הודו לה', האבות, האמהות, כולם אמרו תודה. אבל לאה אמנו הגדולה מכולם. לא רצתה להפסיק להודות. קראה לבן שנולד לה יהודה, שתהיה לה תזכורת להודות להשם בלי סוף, כמה שיותר, שהתודה לא תיגמר לה אף פעם.

אבא רוצה רק טוב לילדים שלו. הוא לא עושה להם שום דבר רע בחיים. כשמסתכלים ככה על החיים, בעיניים של אמונה, הם הופכים להיות חיים טובים. מה שקרה לי זה לא עונש. זה גם לא איזה ביש מזל. אצל הקב"ה אין מושג כזה הענשה לשם עונש. בורא עולם עוסק בתיקון, וגם כשיש צורך להרוס, זה בא כדי לבנות. גם אם זה כואב לפעמים. צריך כל הזמן לדבר עם השם. ככל שיש לאדם יותר בעיות, קשיים, נסיונות, ככה הוא מחפש יותר את ה', כמו אדם שנמצא בחושך ומחפש את האור. כי לאן הוא יפנה? מי יעזור לו?

מי שיש לו אמונה- חייו חיים, כך אומר רבינו הקדוש. כי הוא זוכר כל רגע ורגע שאין שום מציאות בלי ה' יתברך, שבכל מה שקורה לו, שם נמצא ה', שהכל מאתו יתברך והכל לטובה, כשאדם זוכר את זה, כשהוא לא מסיח דעת מהשגחת ה' עליו, החיים שלו זורמים באופן אחר לגמרי. הוא הרבה יותר רגוע. הוא לא עושה דברים בפזיזות ובחפזון. אך כשאדם שוכח מה', וחושב שבידו תלוי הכל, אז אין לו חיות כלל, כי הוא תמיד צריך לחשוב, לטכס עצות, לתכנן תוכניות, איך, ומה, ומתי, ואין לו שום ישוב דעת והוא מבהול ומבולבל.

האמת הזאת, שאין עוד מלבדו, זה עוד לא בתוכנו. אנחנו כל רגע מתבלבלים, שוכחים שמה שקרה עכשיו גם זה מה', רצים כל דקה למטבח לאכול משהו כדי להרגיע את עצמנו, מרימים טלפונים כדי להוציא מהלב, עוד לא הגענו לאין עוד מלבדו. מהרגע שהילד נולד כבר אומרים לו את זה, מספרים לו את זה, הוא אומר שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד, אומרים לו שחוץ מהקב"ה אין שום דבר בעולם, וכך במשך כל השנים, עוד שנה ועוד שנה, הילד לומד, וההורים לומדים יחד עם הילדים, והמציאות טופחת על הפנים בכל מיני צורות, וככה אנחנו לומדים שבעצם, כל מה שקורה לנו בחיים, מה שנראה לנו טוב יותר ומה שנראה לנו טוב פחות מקרב אותנו לתמצית ההבנה וההשגה שאין עוד מלבדו. אף על פי שבעולם הזה אי אפשר באמת  לזכות לחוש את ההרגשה הזו בשלמות, אבל כל אחד חותר אליה, ועולה בסולם מיום ליום, עוד להבין ועוד להבין את המשמעות המכסימלית של אין עוד מלבדו.

כשיש אמונה, כשמאמינים שהכל ה' עושה, כשמאמינים בצדיקים, מקבלים ענוה.

המגיד מטראוויץ שהיה מגיד גדול וידוע, כשהיה בן שמונים ישב בביתו ושמע שרבינו הקדוש חזר מנסיעתו מארץ ישראל והוא נמצא בכפר, המגיד רץ החוצה אחרי העגלה של רבינו הקדוש לקבל את פניו בלי מלבוש עליון בהתלהבות עצומה כמו ילד קטן. ואף שרבינו היה אז רק כבן עשרים ושמונה כשחזר מארץ ישראל, הוא ביטל עצמו בביטול גמור לרבינו, למרות שהיה זקן וגאון.

חיים של ענוה וצניעות הם חיים כל כך נפלאים. ענוותן ידוע שהוא לא יכול לעשות כלום בלי ה', הוא לא יכול להצליח בכלום בלי הקב"ה, כשאדם חי עם האמת זאת אז הוא כל הזמן בשמחה, כי הוא מחובר אל ה'. אין דבר שמסתיר את אור ה' יותר מהגאווה. אדם שבורח מהגאווה ומחפש רק את הכבוד של ה' ולא את הכבוד של  עצמו, הוא חי פה הרבה יותר טוב שלא לדבר איזה עולם הבא מחכה לו.

כשאדם מתגאה, הוא מרגיש שהוא חשוב, אז התוצאה המיידית היא "מגיע לי". מגיע לי שיכבדו אותי, מגיע לי שיעשו את רצוני, וכשהוא לא מקבל מה שהוא חושב שמגיע לו אז הוא נפגע, הוא קצת ברוגז. צריך כל הזמן לעצור, להתבונן, לזהות את המחשבות של גדלות שמתרוצצות לנו בראש.  צריך להילחם בהם.

אדם קצת מכבדים אותו, הוא מייד שוכח מי הוא באמת. אליעזר עבד אברהם לא שוכח. אני רק עבד, אני לא בן משפחה אומר אליעזר מיד בתחילת המפגש עם משפחתה של רבקה. למה? כדי שלא יכבדוהו יותר מן הראוי. דבר פחות שבך, פחות לאומרו. אל תנסה להראות שאתה יותר ממה שאתה באמת. קשה להבין איך בכל הפרשה הזאת לא מוזכר שמו של אליעזר עבד אברהם אפילו פעם אחת. מה כן נאמר? ויאמר העבד... ויקח העבד... הוא רק רצה להיות עבד. הוא לא היה מוכן לוותר על התואר הזה ובזכות זה הפך מארור לברוך, כפי שקרא לו לבן "בוא ברוך ה'' " (כד,לא).

האמונה הקדושה לוקחת את החיים האפורים האלה, הקשים האלה, כל הדברים הקשים שקורים לנו, כל אחד ואחד וענייניו, כל סוגי הבעיות שיש לבני אדם, באה האמונה הקדושה ועושה מכל זה ניגון עצום ונפלא, ניגון שאומר שהכל מתוכנן מראש, שחוץ מה' אין כלום כאן בעולם. ניגון שמראה לנו בכל מקרה ומקרה את יד ההשגחה, את ידו של הקב"ה. כמו בסיפור הבא:

דמעות בשלשלאות נגעו

צנועה וחסודה היתה רחל היתומה, מבנות צ'רנוביל. אף לאחר שמת עליה אביה, ונותרה לבדה עם אמה החלושה, שמרה על דרך ה' והיתה מקפידה על קלה כבחמורה. מרבה היתה לשפוך תפילה לפני אבי יתומים, שיגונן עליה כל הימים ויפרוש עליה את כנפיו. והוא יתברך לא עזב אותה לנפשה. מקום של חן הכין לה ברוב חסדיו, בביתם של הרב והרבנית, ניחמו ופייסו אותה בדברים והיו לה לשמש צדקה ומרפא בכנפיה.

רחל בגרה, זה מכבר הגיעה לכדי הקמת בית ישראל, אולם טרם נמצא לה זיווג נאה ויאה, היא היתה מתחננת לשם יתברך שיזכה אותה בבחור ירא שמים. אף כי חלפו עליה השנים בזו אחר זו, בטוחה בהשם יתברך שבבוא העת ימציא לה את זיווגה הנכון, כמשאלות לבה. ויהיה היום, והחלו לדבר אתה נכבדות על בחור שאומרים עליו כי טוב. מבירורים שערכו אחריו, שמעו טובות. שאיפתו, כך אמר, להקים בית של תורה וגדולה כאחת.

נתגלגלו העניינים והוחלט כי לא עת לסרב. השידוך נסגר ונחתם, בביתו של הרב. בהגיע העת, החלו ההכנות לקראת החתונה. הנה קרב היום שבו יושם קץ לחיי היתמות ותגיע לנווה מבטחים בביתה החדש אשר תקים. רחל היתה כל הזמן מתחננת לה' כי יהא ביתה בית נאמן בישראל, על אדני התורה והיראה, ותזכה לאוהל יהודי בדרכי האמהות הקדושות.

באחת השבתות שקדמו לחתונה, יצאה רחל עם אמה לנשום אויר צח בשולי הדרכים השקטות. בהתקרבן לאיזור בית הכנסת נזדעזעו למראה עיניהם: בפאתי השדות שאחורי בית הכנסת, ניצב אדם ומעלה עשן מפיו. היתה זו צרה צרורה מתלאות הימים ההם, כאשר פורקי עול עדיין התהלכו בקרב העם, בחזות חיצונית של יראי ה'.

ביקשו ללכת לדרכן, אלא שרחל ניטעה במקומה באלם והלם. אינה מאמינה לאשר עיניה רואות. הביטה ושוב הביטה ולבה מפרפר  ברעד נורא,  התברר החזיון המבהיל כנכון: הלה,מחלל השבת ר"ל, אינו אחר מאשר החתן המיועד... בהרף עין נתפרקה בלבה החבילה. אצה רצה בוכיה אל בית הרבנית, להודיע כי בטל השידוך, לא שריר ולא קיים. לא חתונה ולא בית, לא תורה ולא גדולה, לא דובשו ולא עוקצו. לא אל הנער הזה התפללה.

התאריך הזה, יום שבת קודש י"ד בטבת, היה לה לשקיעת שמש תקוותה, אך לזריחה מחודשת של תפילותיה ותחנוניה, לבל תיוותר גלמודה בעולמה.

צ'רנוביל, ליל שבת קודש י"ד טבת, ירח מאיר פנים. מביטים ממרומים על רחל העושה דרכה מביתו של הרב אל בית אמה. גלוי להם הסוד הגדול שטרם נודע לה: שממש באותה שעה, רוקמת ההשגחה הפרטית את המשך דרכה של רחל בחיים. נכנסת רחל לבית, משתדלת לכבוש את צערה לבל יצטערו נרות השבת ומלאכי עליון הפוקדים ברחמים את בית אמה ביום קדשנו. וכי מנין לה שתדע מה מתחולל בשעה הזו בפינה חשוכה אחרת בעולמו של הקב"ה, אי שם בסיביר הקפואה...

מדורת האש הבוערת חיממה במקצת את הקפאון הנורא. סיביר, ליל שבת קודש י"ד טבת. יושבת לה חבורה של אסירים, סביב למדורה במשחק קלפים סוער וקולני. גריגורי שיכור למחצה עומד לנצח את המשחק. בטרם פתחו במשחק, הוחלט כי המפסיד הוא שיצית את בנין המפעל הסמוך,  אשר העבודה בו בכפייה היא בלתי נסבלת. בסיום המשחק, וולדק  המנוצח העלה את המפעל באש, מילה היא מילה... כאשר הכבאים הצליחו להשתלט על האש התברר כי חלקו הגדול של המפעל עלה באש. החלה החקירה ובמהלכה מסר וולדק כי ראה במו עיני את מנדל, הבחור היהודי, חומק עם ענף בוער לעבר המפעל. אחריו החזיקו בעלילה כל יתר החבורה וכך מצא מנדל את עצמו מובל באזיקים     אל רכב ברזל, בעיצומה של שבת קודש. מן הפח יורד עתה אל הפחת. כל עצם הימצאותו בסיביר, אינה אלא עלילת כזב שפלה שהעלילו עליו שכניו הגויים. על לא עוול בכפו נגזרו עליו חמש שנות עבודת פרך בסיביר, בעוד חודשיים אמור היה לסיים את השנה הראשונה, והנה המיטו עליו האסירים צרה אשר מי יודע מה ומתי סופה.

קשים חייו ומרים. יתום ובודד בעולמו. את כל חיותו שאב מלימוד התורה ומעבודת ה' בתום וביושר, עד שנתרגשו עליו הצרות. אילו היו הימים כתיקונם יתכן וכבר היה נכנס לחופה, ועתה מי יודע... הביט אל על , ואף כי לבו כבד עליו, ניסה לחזק עצמו בהרהורי עידוד: הן שבת היום, הן יהודי אינו לבד לעולם, גם כי ילך בגיא צלמוות, הוא אינו יודע ולא יידע לעולם על מה ולמה נתגלגלו ענייניו באופן מכאיב. לה' פתרונות ואין הנברא אמור להבין בנסתרות. התפלל כי זה יהיה לו לכפרת עוונות, ולבו תוהה בקרבו היזכה אי פעם לצאת ממקום זה ולהקים בית ישראל?

פרוש הרקיע ממעל. ירח מאיר פנים, יוצא עם פמליית כוכבים מעריצים לטיול מלא הוד לכבוד שבת קודש מביטים ממרומים על הצינוק האכזר, על פניו של מנדל השחורות העומדות ליפול מצער וכאב. שמחים המאורות העליונים כי יודעים הם מה עוד נעשה עתה תחת השמים. גלוי להם הסוד הגדול שטרם נודע לו: שממש באותה עת, רוקמת ההשגחה הפרטית את המשך דרכו בחיים. אולי בזכות השבת שיכולה היא שתרחם, בשמים התחילו לסלול עבורו נתיב ישועה.

דומיה נפשו של מנדל. משתדל לכבוש צערו. לבל יצטער ביום השבת. וכי מנין לו שיידע מה מתחולל בשעה זו בפינה חשוכה אחת בעולמו של הקב"ה, אי שם בצ'רנוביל הרחוקה...

המולה קולנית בפאתי המחנה, קלטה פרצה בכנופיית האסירים. וולדק, שאימתו מוטלת על כל האסירים, כמעט והרג במכות את אחד האסירים. זה האחרון ידע היטב את שהעליל על מנדל, והחליט שיעשה מעשה. כיון שנתבררו הדברים, והוטל וולדק לצינוק, נקרא מנדל אל המפקדה. מיד בהיכנסם אל הצינוק, הסירו השוטרים מעליו את השלשלאות והוליכוהו למפקד המחנה. זה סיפר לו כי עתה התבררה האמת, וכי ימי המעצר בצינוק היו לשווא. כאות פיוס, הוא בישר לו כי עונש ההגליה יופחת.

מנדל פרץ בבכי, וניצל את פתחון הפה שניתן לו וסיפר למפקד כי מעולם לא חטא ולא פשע. כל ימיו הלך בתום ולא חטא לאיש, ורק עלילה שפלה היא אשר הביאתו למקום הזה. המפקד התייחס ברצינות לדבריו והבטיחו לבדוק את העניין. בחלוף יומיים נקרא מנדל אל המפקד וקיבל לצידו צו שחרור. היה זה מאורע שלא יאומן כי יסופר. נס גלוי ממש! מתברר עתה כי עלילת ההצתה, שנראתה כשבר על שבר, היתה סיבה מאת נורא עלילה יתברך שמו, להוציא ממסגר את מנדל. בהגיעו לצ'רנוביל, התקבל בזרועות פתוחות במעונו הרחום והחנון של הרב. שם גולל את סיפור נס הצלתו והשחרור. עם הזמן הבחינה הרבנית בנועם הליכותיו וביקר נפשו, ולבה אמר לה כי הוא זה. גם הרב הסכים עמה, והיא העלתה את העניין לפני רחל. משמים אמרו לדבק טוב, ובהגיע העת שעה טובה ומוצלחת נכתב ונחתם השידוך לקשר של קיימא.

לימים, כאשר גוללו את תלאותיהם, התברר שבקיעת אור חייהם החלה באותו ליל שבת קודש י"ד טבת, בעודם כובשים את מרת לבם לכבוד שבת קודש, ישב הקב"ה במרומיו וזיווגם לבנין עדי עד. (מתוך סידרת ספריו של הרב יעקב לוי)

תפילה

רבונו של עולם

תעזור לי לשמור על  פה נקי. לא להגיד מילה רעה על אף אדם בעולם. גם אם ראיתי במו עיני, או שמעתי במו אוזני, או מי שסיפר לי, אני מאמין לכל מילה שלו ואי לי שום ספק שמה שהוא מספר אכן קרה במציאות.

עדיין אני לא יודע כלום. לא יודע כלום על אותו אדם שמדובר בו. לא יודע באמת למה הוא התנהג ככה. ואולי לא הבינו אותו כמו שצריך? אולי צריך לשמוע גם אותו? אולי התגובה הקיצונית שלו נובעת לא מההתנהגות של השני אלא מהרגישות יתר שלי שקשורה למה שאני עברתי בחיים.

איך אני יכול לנקוט עמדה כלפי השני כשאני יודע איזה מכלול מורכב ומסובך ונסתר הוא האדם? רבונו של עולם, תציל אותי מהדיבורים האלה כי זה כל כך מסוכן, כי זה כל כך יכול לפגוע, וכי אני את עצמי גמרתי לתקן שיש לי זמן להתעסק עם אחרים?

רבונו של עולם

תעזור לי לזכור כמה שיותר מהר, בכל מה שקורה לי ועובר עלי, שזה הכל כי "ככה ה' רצה". ככה אתה רצית שיקרה אבי שבשמים.

כי לפעמים אני מסתכל אחורה וחושב איך עשיתי מה שעשיתי, איך נכנסתי לתוך הרחוב הצר והעמוס הזה ואני עכשיו תקוע בפקק אינסופי, הרי אני יודע שיש כאן בעיה עם התנועה. או איך שכחתי לתת את המעטפה הגדולה הזו לפלוני אלמוני, עכשיו אני צריך ללכת במיוחד, ואין לי זמן ולא כוח, ואולי הייתי צריך להניח את המעטפה ממש לידי כי אני יודע שאני שוכח, אז למה אני לא לומד מהנסיון? כי ככה השם רצה. השלוש מילים האלה מסדרות לנו את החיים. רבונו של עולם אל תתן לנו לשכוח.

שבת שלום,

הרב מנחם אזולאי