"בַּמַּיִם יוּבָא...וְטָהֵר" [ויקרא,יא,לב]

 פרשת שמיני, וכמוה פרה, עוסקות בטהרה. הליך הטהרה הבסיסי הוא טבילה, וזו צריכה להיות ללא חציצות. חכמים תקנו נטילת ידיים לפני אכילת פת [וכן בבוקר אחר השינה]. אחת הסיבות לכך: "סרך תרומה" -מגדרי טהרה. היות וכל מה שתקנו חכמים תיקנו "כעין דאורייתא", יש להקפיד על חציצות בנט"י כמו בטבילה, ורק חציצה שהיא "מיעוט שאינו מקפיד" אינה חוצצת. ברם, מי שכף ידו חבושה, לא בהכרח שעליו להסיר את התחבושת או הפלסטר. אם מדובר בחבישת פצע שהריפוי מחייב רציפות, או שהסרת התחבושת תגרום לכאבים, אין צורך להסירה, כי האזור החבוש או המגובס נחשב כאילו איננו חלק מהגוף. ובמקרה כזה תתבצע הנטילה בכל השטח הגלוי של כף היד. ואם ההוראה הרפואית מגבילה גם הרטבת החבישה והפצע, יעטוף בניילון רק את מקום התחבושת, ואם אין ברירה, יעטוף את כל כף היד בניילון או כפפה ויטול רק את היד השניה [אם כי נוסח הברכה ישאר בעינו –בא"ח וכף החיים, ולדעת "ערוך השולחן" לא יברך] וישאיר את הניילון כל עוד נוגע בפת.

ואם ניתן להסיר את הפלסטר/התחבושת ללא צער או מגבלה כלשהי, וכגון שהחבישה נועדה להגנה, יש להסירם לפני הנטילה, שמא יבוא להורידם תוך כדי הארוחה. מאידך, במצב לא שכיח שבו הפלסטר מודבק לטווח ארוך, ואין בדעתו להסירו או להחליפו אלא רק לעיתים רחוקות, אם זה על מיעוט שטח כף היד, אינו חוצץ. ובאופן שכזה יש לערות מים גם על מקום החבישה.

בשבת, אין בעיה הלכתית אם התחבושת נרטבת, אך יש להיזהר שלא יסחט אותה בשעת הניגוב. כמו-כן, אם אין בהכרח שיתלוש שיער -אין בעיה להסיר החבישה בשבת.