"וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב" (דברים לג, כח)

בסופן של הברכות שמשה רבינו מברך כל שבט ושבט, מצויה ברכה כוללת שחיוניותה והאקטואליות שלה לא פגה עד ימינו - ברכה שמצביעה על חוק הבידוד של העם היהודי. ברכה, שחריפותה מבצבצת ועולה חדשים לבקרים ובמציאות המורכבת של היום נעשית יותר ויותר לוחצת יותר ויותר כואבת.

משה רבינו אומר לבני ישראל: "וַיִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בֶּטַח בָּדָד עֵין יַעֲקֹב", ונשאלת השאלה האם בדידות היא ברכה או קללה?

בברכה זו הקדים בלעם את משה, כאשר ניתח את תכונותיו של עם ישראל (במדבר כג, ט): "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּֽׁב". אולם, את דבריו של בלעם ניתן לראות כקביעה, כניתוח מציאות, כתיאור תכונת אופי. אך משה רבינו בא לברך את עם ישראל. מה ראה משה לשים זאת בדברי ברכה? האם לא שם לבו אל תוצאותיה המכאיבות של מציאות מבודדת כזו?

בידינו הדבר!

הנצי"ב, רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, בפירושו לפסוק מסביר כי כך הוא רצונו של הקב"ה ("העמק דבר", וזאת הברכה):

"והיא צורת האומה בכללה, וכך רצונו של הקב"ה, שיתנהגו כן... רצונו של הקב"ה, שיהא ישראל בדד, ואינם מעורבים עם אומות העולם... עתה, שקלקלו, ולא שמרו צורתן, והתערבו בגויים, נעשו בדד באופן אחר - היינו שאומות העולם בדלין מהן".

וכבר רמז לכך הנצי"ב בברכת בלעם: "הֶן עָם לְבָדָד – יִשְׁכֹּן, וּבַגּוֹיִם - לֹא יִתְחַשָּֽׁב". בדרך פיסוק מיוחדת זו, קבע הנצי"ב את משמעותה הכפולה של המילה "בָּדָד".

הקללה שבבדידות או הברכה תלויים בנו. "בָּדָד" איננה בהכרח מציאות גרועה - הביטוי המעשי של המציאות המבודדת תלוי בהתנהגותנו.

וכבר גילה לנו משה רבינו את דרך "הבדידות" שבה עלינו ללכת ואת תוצאותיה בקרב העמים: "רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים... וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִיא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻוקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דברים ד, ה-ו).

יהי רצון שה' יאיר עינינו להפנות את ביטוייה המעשי של הבדידות להידוק השורות, ואויבינו יוכלו רק להביט מרחוק כמאמר הכתוב (דברים כח, י): "וְרָאוּ כָּל-עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָֽרְאוּ מִמֶּֽךָּ".

הרב יצחק הלוי, מתוך האתר "ישיבת ההסדר קרני שומרון"  www.karnash.co.il