"כְּשֶׁאָדָם מִתְבּוֹדֵד וּמְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ וְצַעֲרוֹ לִפְנֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וּמִתְוַדֶּה וּמִתְחָרֵט עַל גּדֶל הַפְּגָמִים שֶׁעָשָׂה, אֲזַי גַּם הַשְּׁכִינָה כְּנֶגְדּוֹ מְפָרֶשֶׁת לְפָנָיו שִׂיחָתָהּ וְצַעֲרָהּ וּמְנַחֶמֶת אוֹתוֹ, כִּי כָּל פְּגָם וּפְגָם שֶׁפָּגַם בְּנִשְׁמָתוֹ, פָּגַם אֶצְלָהּ גַּם כֵּן כִּבְיָכוֹל, וְזֶה בְּחִינַת (דְּבָרִים כו): 'אֶתָ ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵא-­להִים... וַה' הֶאֱמִירְךָ הַיּוֹם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה' ".

(ליקוטי מוהר"ן, חלק א, רנט)

תחושת  הבדידות של החוטא העסיקה את רבי נחמן רבות. לא די שהאדם חטא ופגע, אלא שהחטא גרם גם להתרחקות מה' וכרגע הוא לבדו בתחושתו.

רבי נחמן מנחם את החוטא כהרגלו, בהפוך על הפוך: הפגמים שפגם האדם החוטא, פגמו גם בַשְּׁכִינָה ובאפשרותה לשרות בקרבו – "כִּי כָּל פְּגָם וּפְגָם שֶׁפָּגַם בְּנִשְׁמָתוֹ, פָּגַם אֶצְלָהּ גַּם כֵּן כִּבְיָכוֹל". אם כך הסבל הוא לא רק שלו, אלא גם של הַשְּׁכִינָה, ואם כן שוב הוא אינו לבד ושניהם ביחד בתוך הצרה, וכאשר האדם מתוודה, מתחרט ומצטער על הפגמים שעשה לפני ה', היא עצמה מפוגגת את הבדידות וממילא פותחת את הפתח של התשובה להיות שוב ביחד – "אֲזַי גַּם הַשְּׁכִינָה כְּנֶגְדּוֹ מְפָרֶשֶׁת לְפָנָיו שִׂיחָתָהּ וְצַעֲרָהּ וּמְנַחֶמֶת אוֹתוֹ".

אחד החידושים הגדולים של רבי נחמן הוא שעצם הזעקה, עצם הפניה לה' יתברך, היא עצמה עיקר התיקון וכל השאר כבר הוא פועל יוצא של אותה זעקה, כפי שכתב (ליקוטי מוהר"ן, חלק ב, יב):

"כִּי זֶה עִקָּר הַתְּשׁוּבָה כְּשֶׁאָדָם מְבַקֵּשׁ וּמְחַפֵּשׂ אַחַר כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַך וְרוֹאֶה בְּעַצְמוֹ שֶׁרָחוֹק מִכְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַך וּמִתְגַּעְגֵּעַ וְשׁוֹאֵל וּמִצְטַעֵר אַיֵּ"ה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ, וְזֶהוּ בְּעַצְמוֹ תְּשׁוּבָתוֹ וְתִקּוּנוֹ... כִּי כְּשֶׁאָדָם הוֹלֵך בַּדֶּרֶך אוֹ כְּשֶׁהוֹלֵך בַּדְּרָכִים בְּרוּחָנִיּוּת אֲזַי הַתּוֹרָה הוֹלֶכֶת לְפָנָיו, בִּבְחִינוֹת (מִשְׁלֵי ו): 'בְּהִתְהַלֶּכְך תַּנְחֶה אתָך'... כְּשֶׁמְּבַקְּשִׁין אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ נִמְצָא שֶׁיּוֹדְעִין עַל כָּל פָּנִים שֶׁיֵּשׁ אֱלוֹ"קַ יִתְבָּרַך, רַק שֶׁהוּא נִסְתָּר וְנֶעְלָם, וְעַל כֵּן מְבַקְּשִׁין אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ, וּבָזֶה בְּעַצְמוֹ מְחַיֶּה עַצְמוֹ בִּמְקוֹם נְפִילָתוֹ... וְאַחַר כָּך זוֹכֶה לַעֲלוֹת מִשָּׁם לְגַמְרֵי אֶל הַקְּדֻשָּׁה בְּעַצְמָהּ".

זהו סודה המתוק של התשובה (ישעיה סה, כד): "וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ - וַאֲנִי אֶעֱנֶה, עוֹד הֵם מְדַבְּרִים - וַאֲנִי אֶשְׁמָע". תקווה זו מעניקה משמעות חדשה לצמד המילים (במדבר יד, כ): "וַיֹּאמֶר ה' סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶֽךָ" - הסליחה, מובטח לנו, מתגלה בעוד אנו מדברים. ברגע שקול הזעקה נשמע בחללו של עולם ובחללה של הנפש, הרי שהוא עצמו הופך למענה. הקושי, הזעקה, הפניה, עוד בטרם אנו מחפשים את ההיעתרות בעולם האובייקטיבי, הם עצמם המענה והיציאה מן המיצר.

כתב רבי נתן מנמירוב, תלמידו המובהק של רבי נחמן (ליקוטי הלכות הל' ר"ה ה"א):

"וְזֶה בְּחִינַת קוֹל הַשּׁוֹפָר שֶׁהוּא מְרַמֵּז עַל הַתְּשׁוּבָה, בְּחִינַת 'שַׁפְּרוּ מַעֲשֵׂיכֶם'... וְזֶה הוּא בְּחִינַת קוֹל הַיּוֹצֵא מִן הַשּׁוֹפָר, שֶׁהוּא בְּחִינַת קוֹל אֱמֶת הַיּוֹצֵא מֵעֻמְקָא דְּלִבָּא, בְּחִינַת: מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'... וְקוֹרְאִים אֶל ה' בֶּאֱמֶת מֵעֹמֶק הַלֵּב, שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִצּוֹלִים מִן הַחֹשֶׁךְ".

הרב דב זינגר, מתוך האתר: "ישיבת מקור חיים" - http://makor-c.org/default.asp?lang=he

הרב איתמר אלדר, מתוך האתר: "בית המדרש הוירטואלי של ישיבת הר עציון" - http://etzion.org.il/he/home