פרשת השבוע האזינו
נכתב על ידי אלון, 18/9/2017
האזינו
"האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי" (לב,א).
"וכי יש לשמים אוזניים שאמר להם משה האזינו? אמר רבי יהושע מכפר סכנין: מכאן אתה למד שיש לשמים פה, לב ואוזן. פה מנין? דכתיב: "השמים מספרים כבוד אל" (תהילים יט). לב מנין? דכתיב: "וההר בוער באש עד לב השמים" (דברים ד). ואוזן מנלן? דכתיב: "האזינו השמים". (דברים רבה פרק י).
"כי שם ה' אקרא, הבו גודל לאלוקינו" (לב,ג).
אין דבר כזה שהכל הולך לו לאדם כסדר. שהכל מסודר אצלו, ברוחניות ובגשמיות. כל אחד "עובר עליו", כל אחד והמסלול שהוא קיבל, והכל כדי שהוא ילמד שצריך לפנות אל ה'. פה, כשאתה בתוך גוף, ויש בעיות עם הילדים, ויש בעיות בין בני זוג, ויש בעיות פרנסה, ויש בעיות עם שידוכים, ועם שכנים, ועם עצמך, והכל קשה, בתוך כל הקשיים הנוראים שיש לך פה תפנה אל ה'. זה מה שה' רוצה. "היינו שאמר משה לישראל ממני תראו וכן תעשו. דעו כי אנוכי, כל מה שזכיתי בזה העולם, הכל היה על ידי שקראתי תמיד אל ה' בחינת כי שם ה' אקרא, וכמו כן מהרו עשו כמוני והבה גודל לאלוקינו. שתקראו גם כן אל ה' יתברך כמוני שזהו עיקר גדולתו וכבודו כמו שכתוב "יקראני ביום צרה, אחלצך ותכבדני"... וכל כוונתו שיתחזקו מייד בה' יתברך ויבטחו ברחמיו ויצעקו ויתפללו אליו יתברך כמו שנהג הוא כל ימי חייו" ( ליקו"ה עורלה ד, טז).
כל אחד עם הבעיות שלו, ואין לך רשות, וגם לא סיבה, להסתכל בחלון של השני מה קורה אצל השני, למה אצלו ככה ואצלי ככה?! אל תשאל שאלות, הכל זה מבורא עולם, שהוא המנהיג והוא יודע בדיוק מה צריך שאתה תעבור בשביל לקרב אותך אליו. יש דבר אחד בלבד, יש בורא לעולם, פונים אליו, מדברים איתו, מבקשים ממנו, זה המהלך שהקב"ה מוביל אותך ואתה צריך להאמין באמונה שלמה שזה הטוב שלך, מפה תצמח הישועה שלך, "ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע", מהצרה בעצמה, "ממנה", אתה תיוושע. אין דרך אחרת להושיע אותך רק בדרך הזו, רק על ידי הקשיים שקיבלת.
לא להיבהל מהחושך. החושך הוא אור גדול מאד. כתוב: "ויהי ערב ויהי בוקר". הבריאה מתחילה מהחושך. הניגון הנפלא של הבריאה מתחיל בלילה, גם אם ההתגלות שלו היא בבוקר. דוד המלך בא לעולם כדי לרדת את כל סוגי הירידות, לספוג את כל סוגי הבזיונות, להיכשל בכל סוגי הכשלונות, לרדת למקומות הכי נמוכים, וכל זה כדי שהוא יראה לכולנו, לכל העולם, שאפשר מהמקומות הכי נמוכים לעלות למעלה. מתוך החושך הגדול ביותר אפשר להגיע לאור הגדול ביותר. והאור הגדול ביותר זה כשקרובים לה'. שמרגישים את נועם ה'.
אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי". אם יהודי לא זוכה לזה, לבחינה הזו, אז אין לו כלום. מה זה משנה שיש לו כזה בית יפה וכאלה ילדים, שקבלו אותם בישיבות טובות וכו' וכו', אם הוא לא זכה לעונג הרוחני הזה של 'אחת שאלתי'.
"כי שם ה' אקרא". זה המהלך. פונים לה', מבקשים ממנו, מאמינים שגם אם נראה שאין מה לעשות, שאין סיכוי, ה' הוא כל יכול, שום דבר לא קשה לו, ואם תתמיד בתפילתך, אתה תזכה.
מסופר על ה'חוזה מלובלין" שנסע פעם לאחת העיירות המרוחקות שבה התגוררו רבים מחסידיו, לשבות איתם שבת, אך העגלון הותיק והמנוסה שלו איבד את דרכו ונאלצו לשבות בכפר קטן שהיו בו בקושי מניין יהודים. החוזה לא גילה מי הוא וכשסיים את תפילתו ניגש לזקן אחד, עני מרוד, שישב ולמד שם, היחיד שנשאר בביהכ"נ וביקש להתארח אצלו בשבת. תוך כדי הסעודה שאל אותו הזקן מאין הוא וענה האורח: מלובלין. מייד שאל האם מכיר הוא את הרב הצדיק רבי יעקב יצחק המכונה החוזה. ומאיפה מכיר אותו הזקן שלנו? כשהיה צעיר ראה את החוזה כשהיה ילד, עם עיניים בצבע תכלת של כסא הכבוד, והילד הזה התפלל בבית הכנסת במתינות, במתיקות, בדביקות. ולאחר התפילה עקבתי אחריו ממשיך הזקן והוא יצא לעיר, שם התבודד במשך שעתיים תמימות בהשתפכות הנפש. ידעתי שהוא מיועד לגדולות. עם השנים התפרסם שמו כ"חוזה מלובלין" ומחמת הגעגועים והכיסופים לראות את פני הצדיק הזה הריני מתבודד שעה שלמה כל יום במשך שלוש עשרה שנים, שיזכני הקב"ה ברוב רחמיו לקבל את פניו הקדושות של ה"חוזה מלובלין" בטרם אפרד מן העולם הזה. "בשורה לי אליך אמר לו החוזה. הקב"ה נענה לבקשתך במלואה. אני הוא ה"חוזה מלובלין".
זה כוחה של תפילה אישית, כוחן של מילים כנות, מעומק הלב, דיבורים כאלה המשתפים את הקב"ה בכל העובר עלינו. תפילה כזו, היוצאת מלב מאמין וטהור, גורמת לקירבת אלוקים נפלאה, גדולה מעלתה עד מאד, תן רב נסוך על פניה.
אין בדברים האלה לתת חשיבות לתפילה האישית על פני שלושת התפילות הסדורות. אין ספק כי התיקונים האמיתיים נפעלים דוקא ע"י מלותיהם של אנשי כנסת גדולה שכללו בלשונם את הסיבות והצירופים היותר גדולים בבריאה. ה-ג' תפילות הם עת רצון עצום ונורא, רק שיש יצר הרע על התפילות האלה.
הדבר שהכי קשה לאדם זה בתפילה, כל אחד יכול לראות איזה יצר הרע יש לו להתפלל. הוא רק נעמד להתפלל, הוא מרגיש שהוא צריך לגמור את התפילה. הוא חייב עכשיו לסיים את התפילה. הוא ממהר. וכשמסיים את התפילה זהו! הוא כבר לא ממהר.
הארי ז"ל אומר, איך האדם ידע איפה התיקון שלו? המצוות שקשה לו. והמצווה שהכי קשה לנו זו התפילה! כל פעם מחדש! אדם יש לו יצר הרע להיפטר מהתפילה. אנחנו לא מצליחים לקשר את המחשבה אל הדיבור. אבל התפילה האישית, כל אחד יכול להתפלל בכוונה. כי זה יוצא לך מהלב. אדם צריך לחנך את עצמו שכל יום תהיה לו פגישה עם בורא עולם! כל יום! ידבר אתו, יבקש ממנו שיעזור לו, שיקרב אתו, שיחזיר אותו בתשובה.
שירת האזינו היא בעצם תוכחה. משה רבינו מוכיח את העם בדברי תוכחה קשים ולכאורה לא מובן, אם תוכחה, למה קרא לה שירה? כי כשהצדיק מוכיח, אז עם העיניים הטובות שלו הוא הופך תוכחה לשירה, כעס לרחמים, עוונות לזכויות.
אדם צריך תמיד לחפש את הטוב בשני, לדון אותו לכף זכות, לחפש בכל הכוח משהו טוב שיש אצלו, להתפלל עליו, להמליץ טוב עליו. זה מתחיל בסביבה הכי קרובה שלנו כי דווקא שם מתעוררים ויכוחים, ומחלוקות, וכעסים ומתחים וצריך הסתכלות חיובית על כולם, על בני זוג, וילדים, והורים, ושאר בני משפחה, ושכנים, וידידים, על כולם.
אדם צריך להסתכל בעיניים טובות קודם כל על עצמו. אם אתה לא תסבול את עצמך, אז אתה תפסול את כולם כדי להרגיע את עצמך, שלא רק אתה כזה גרוע. וזה שיא הריחוק מהשם.
לכן תתחיל לראות טוב בעצמך. כי כשאתה מוצא נקודה טובה בעצמך, אתה בעצם מוצא אלוקות. כשאנחנו מחפשים נקודה טובה בעצמנו, אנחנו בעצם מחפשים איפה מאיר בנו אור ה'. זאת אומרת, שכאשר רבינו מלמד אותנו לחפש בעצמנו נקודות טובות ולשמוח בהם, הוא לא רק מלמד אותנו איך לא להיות עצובים, ואיך להיות במצב רוח טוב, הוא מלמד אותנו להתחבר לאלוקות שבתוכנו, להתחבר אל הנקודה הזו, לשמוח בה, וככה להיות דבוקים באור ה', "שיויתי ה' לנגדי תמיד" זה לחשוב על הנקודות הטובות שלי תמיד, לראות אותם ולשמוח בהם.
כשאתה דן מישהו לכף זכות הוא מרגיש את זה בנשמה שלו גם אם לא אמרת לו מילה. וזה עוזר לו להתגבר על הקשיים שלו כי אם אתה מסתכל עליו בצורה חיובית זה מעודד אותו לראות את הטוב שבו ולהאמין בעצמו, וזה יכול להיות התחלה של שינוי. כי כשאדם שומע שהוא טוב, הוא יתאמץ להוכיח שזה באמת נכון, שהוא באמת כזה.
דוד משיח, יפה עיניים, עם עיניים כאלה טובות, שאול רדף אותו, אחרים רדפו אותו, והוא לא נגע בהם, ולא האשים אותם, והיה מוכן לקבל את הדברים הכי קשים, ועמד בכל הנסיוניות ותמיד הסתכל על כולם בעינים הטובות שלו. דוד מלך ישראל חי וקיים כי הוא הגיע לבחינה הכי גבוהה שיש: עין טובה. אין מדרגה גבוהה מזו. אי אפשר להבין מה זה הכוח הזה שלא איכפת לי מהעולם, ומעבירים על המדות, ומבליגים, ומותרים, וסולחים על הכל.
מורנו הרב: "אהבת חברים זה עניין של מסירות נפש, זה לא בא בקלות! לכל אדם יש תקלות עם השני, אי הבנות עם השני והוא צריך לדעת שזה הכל רוח שטות, שהשני לא אשם בזה. כשמשפילים אותו ופוגעים בו ועושים לו יסורים והוא בא בכל זאת ואוהב את השני, אין לו שום הקפדה על השני, להיפך! הוא מרחם על השני והוא יודע שאיזה רוח רעה, רוח שטות נכנסה בו, והלב שלו נקרע מרחמנות על החבר הזה, הוא כולו מלא רחמים עליו זה נקרא אהבת חברים. כמו דוד ושאול ששאול רודף אחרי דוד, רוצה להרוג אותו, רוצה לרצוח אותו, ואילו דוד להיפך, לא מפסיק לאהוב אותו, הוא אוהב אותו אהבת נפש, כי באמת דוד המלך ידע שהכל אצל שאול זה רק רוח רעה, זה רק רוח שטות שנכנסה בו. עיקר הנסיון זה כשחולקים על האדם להמשיך לאהוב את זה שחולק עליו אהבת נפש. הרי יש לו אין סוף פנינים, אין סוף מרגליות, הוא מתפלל, הוא מניח תפילין, הוא לומד תורה, אז בשביל איזה טיפת רוח שטות אני אפסול אותו?
"כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". כמו שאתה מסתכל במים ורואה את הדמות של עצמך, כן לב האדם לאדם, כך כשאתה מסתכל על החבר שלך בחיוך, באהבה, ומעודד אותו, ומשבח אותו, על המקום, אפילו שהוא כזה קצת רע, הרע פתאום מסתלק ממנו, פתאום הוא מחייך אליך, פתאום הוא טוב אליך, אותו אדם, אותו אדם שקודם היה רע, פתאום הוא נהיה כזה טוב.
זה כזה תענוג להפסיק לחשוב שאתה יותר טוב מכולם ולהתחיל לראות את הנקודות טובות שיש באחרים. זוהי עובדת קודש לזהות אתה טוב שבשני ולהתפעל ממנו. אתה מתחבר אל ה' עם הנקודה הזו. הצדיקים הגדולים עוסקים בעבודה הזו תמיד. ככה הם מעוררים רחמי שמים. ככה הם מקרבים את הגאולה.
תתרכז בנקודה הקטנה שבה אתה רואה טוב אצל השני, ופתאום תראה שאין רע, שהנקודה הזו זאת המציאות שלו, זאת התורה הכי מפורסמת של רבינו הקדוש, תורה רפ"ב שהיא מחייה אותנו , שהיא מדברת על הכבוד האלוקי שנמצא בכל יהודי ויהודי, זאת התורה שמקרבת המונים לרבינו, כי אין דבר כזה שאדם הוא כולו רע, כל יהודי יש לו נשמה קדושה, אי אפשר לוותר על אף אחד.
זה לא קל, תמיד ישארו עוד נשמות שאיתם קשה לנו, קשה לנו לקבל אותם, אבל הקב"ה הוא אבא של כולם ואין לנו את הפריויליגיה לא לאהוב את השני. זה מה שה' רוצה מאיתנו. שנלך בדרכיו, ה' דרכיו חסד, אז גם אני אעשה חסד. ה' אוהב כל יהודי, אז גם אני רוצה לאהוב כל יהודי. זה הסוד של שירת האזינו, שבזכות העיניים הטובות של משה רבינו, הוא הופך את התוכחה הקשה הזו לשירה נפלאה.
נולדתי באוקראינה לפני 27 שנים, בעיר ששמה זפורושי.
בערך שנתיים אחרי שנולדתי התפרקה ברית המועצות, ואוקראינה זכתה לעצמאות. ברגע שהשלטון המרכזי התפרק, צצו תופעות קשות של כנופיות שעשו ככל העולה על רוחן. מי שסבל יותר מכולם היו כמובן היהודים. ואני, מה לעשות, הייתי יהודי. למעשה, למשפחה שלי לא היה כל סממן יהודי. הדרך שבה נודע לי שאני יהודי הייתה מעניינת במיוחד. בערך בהיותי בגיל שבע אגרוף הוטח בפניי עם המילה ז'יד.
באתי הביתה וסיפרתי להוריי. הם לא ידעו מה להסביר לי והחליטו להעמיד פנים שמדובר בסתם נער טיפש שהיכה אותי, אך משעה שההתקפות הלכו ונעשו תכופות וחבריי גם הסבירו לי מה זה ז'יד, נאלצו הוריי להודות כי אכן אנו יהודים וגם הסבירו לי ככל שיכלו מה פירוש הדבר. את השאר השלמתי בכוחות עצמי, באמצעות כמה מחבריי, שהיו יהודים כמוני. איך ידעתי שהם יהודים? האגרופים. זה היה סימן הזיהוי הטוב ביותר.
כך עברה ילדותנו. הגעתי לגיל 13, והמצב הלך והחמיר. התוקפים לא היו יחידים, אלא נעו בקבוצות, והמכות שלהם לא היו שטחיות, אלא מסכנות חיים ממש.
יום אחד הלכתי עם חבריי, כשמולנו הופיעה כנופייה אנטישמית. מובן שהתחלנו לברוח, אך הם הצליחו איכשהו להגיע אליי ולהפיל אותי.
קמתי כדי לברוח, ואז הבחנתי שאני מוקף במעגל של צעירים, ועל פי מבטי העיניים שלהם הבנתי מה הולך לקרות לי. הם התקרבו אליי וצמצמו את המעגל. אחד מהם הרים אותי ומיד העניק לי אגרוף שהשכיב אותי שוב. אני לא רוצה לתאר מה קרה לאחר מכן, בעיתות ומכות בכל חלקי הגוף. חשתי שאני מאבד את נשימתי, שצלעותיי נשברות, וידעתי שאני לא הולך להחזיק מעמד הרבה זמן בצורה הזו. ולפתע ראיתי שמשהו מעסיק את החבורה.
היה זה נער גוי, שהחל לצעוק עליהם שיחדלו.
מסתבר שההתערבות שלו עצבנה אותם כל כך, שהם החליטו לתת לי הפוגה קטנה, לפני שהם סוגרים אתו חשבון.
וכך זה היה. אני שכבתי חסר אונים, שניים שמרו עליי שלא אברח, והשאר עמדו מולו. בתחילה באו אתו בדברים ושאלו למה הוא מתערב ומי הוא שיגיד להם מה לעשות. הוא אמר להם: "היהודי לא עושה לכם כלום. אתם חלשים, פחדנים ומוגי לב, בואו נראה אתם מתמודדים מולי".
זה כבר אתגר אותם. הם פשוט הסתובבו לכיוון שלו, ובלי לאותת – התנפלו עליו. כולם. לא ידעתי אם לשמוח שעזבו אותי או להיות עצוב לנוכח הגורל שממתין לזה שניסה להציל אותי. הסתכלתי ברחמים לראות מה יהא בגורלו.
אבל מה שקרה היה מדהים. לפתע ראיתי אנשים מתעופפים באוויר, ואף אחד מהם לא היה הבחור שניסה להציל אותי.
הבנאדם פשוט עמד במרכז המעגל, וכל מי שניסה להתקרב אליו מצא עצמו, לא יודע איך, שרוע על הקרקע. היו שניסו לקום אליו שוב, וגורלם היה חמור יותר. דברים כאלה שומעים רק בסיפורי מעשיות, אבל אני ראיתי את זה קורה מול העיניים שלי.
בשלב מסוים עזבו אותי שני ה"שומרים" שלי כדי לעזור לחבריהם, ואני התרחקתי מהמקום כל עוד נפשי בי.
הגעתי הביתה חבול וזב דם, אך בריא ושלם, ומהלך על שתי רגליי. סיפרתי נרגשות להוריי מה אירע לי והבעתי את דאגתי לנער הגוי שסייע לי כל כך.
עברו יום או יומיים, חזרתי לבית הספר, מובן שבזהירות יתרה. סיפרתי לחבריי הגויים והיהודים את הסיפור שלי, והם לא כל כך האמינו לי. הסיבה לאי האמון לא הייתה העובדה שאחד ניצח עשרה, אלא שגוי התאמץ להגן על יהודי...
שבוע עבר, ולפתע אני פוגש אותו. הוא נראה חבול, עם כמה פנסים ססגוניים שקישטו את עיניו, אבל חי וקיים ועומד על רגליו. "שלום", אני אומר לו. "שלום", הוא עונה לי, "אתה בסדר?" "זה בדיוק מה שרציתי לשאול אותך". "הכל טוב, הם מחפשים אותי ונשבעו לנקום, אבל הכל בסדר". "אפשר לשאול אותך משהו?" אמרתי. "בבקשה". "למה...? כלומר, מה גרם לך להסתכן ולהגן עליי".
"זה סיפור ארוך", הוא מגיב. התיישבנו באיזשהו מקום והוא התחיל לספר לי: "קוראים לי פיליפ. אני נוצרי שאוהב יהודים. כבר בגיל 13 התחלתי להתעניין ביהודים ובארץ ישראל, וגיליתי שמדובר בעם הכי עתיק שיש לו את הקשר הראשוני עם א-לוקים, ועל כך מודים הנוצרים.
עם הזמן קלטתי כמה העם הזה חכם ונבון ואמיתי, וכמה טוב הוא תרם לעולם, ומצד שני כמה העולם גמל לו רעה תחת טובה. קראתי בתדהמה מה העם הזה עבר ואיך הוא שרד את העבדות במצרים, את הגלויות, את האינקוויזיציה ואת כל הפוגרומים ואת מלחמת העולם השנייה, ועדיין דבק במורשתו – זה עשה אותי יהודי בלב, ומאז אני משתדל להיות יהודי בכל דבר ועניין".
בימים שלאחר מכן התחברתי לפיליפ, התברר לי שהוא יודע קצת עברית (שאני למשל לא ידעתי,) שיש לו ציצית וכיפה (שלי לא היה), ושהחברים שלו קוראים לו "ז'יד, - יהודון, שזה דווקא כן היה לי.
מעולם לא פגשתי אדם כזה. הרגשתי שאני רוצה להיות חבר שלו. לאחר מספר חודשים החל לפתע להתלבש כיהודי, עם כיפה וציצית, ולקרוא לעצמו מאיר. לא ידעתי איך "לאכול" אותו. החלטתי להכיר לו את חבריי היהודים, וגם כאלה שבגיל שלו (הוא היה מבוגר ממני בשלוש שנים). ביקרנו בביתו והפכנו למעין חבורה יהודית כזו.
הייתה לנו הסכמה שבשתיקה, שלא אומרים לאיש שהוא אינו יהודי. אחווה של נערים. הוא החל לעשות חוג עברית, ארגן סעודות ליל שבת עם קידוש, אמנם על מיץ תפוחים אבל גם זה משהו... והיו שעורים.
להשאיר אני למשל הבאתי את אחי הגדול, את בן דודי ואת בת דודתי, גרישה וקטיה, שהיו בגיל הנעורים והם החלו לקיים מצוות, איש איש ודרגתו. כולם העריצו את פיליפ או בשם היהודי שבחר בו מאיר.
יחד עם כמה מחבריו בני גילו הקים מאיר תנועת נוער ששמה למטרה להגן על יהודים מפני אנטישמים. הם היו עורכים סריקות וסיורים, תופסים את הבריונים, לפני או אחרי תקיפת יהודים, ומטפלים בהם בדרך היחידה שהם הבינו . בשפה שלהם.
כשהגיע מאיר (פיליפ) לגיל 18 הוא גויס לצבא האוקראיני. הוא התגייס עם כיפה, ציצית וסידור, אף שעדיין לא היה יהודי. אחרי שנתיים בצבא הוא השתחרר והתחיל ללמוד בישיבה באוקראינה. רק לאחר שחרורו מהצבא התגייר. מספר חודשים לאחר גיורו החליט מאיר לעלות ארצה.
אני זוכר את ההחלטה הזו, כי היא כאבה לכולנו, אף שהבנו שזה אמור היה לקרות. נפרדנו ממאיר באהבה. לכולנו היה קשה, נקשרנו אליו בעבותות של אהבה והערצה. הוא עלה ארצה, לא ידענו לאן, ובשלב זה המשכנו את הדרך שהוא סלל וגיבש גם בהיותו גוי וגם בהיותו יהודי. אני חושב שהעלייה שלו הדביקה את כולנו בחיידק הזה ששמו אהבה לארץ ישראל, ולפתע החלו עוד ועוד צעירים לעלות ארצה. חמש שנים אחריו עליתי גם אני. התאקלמתי כאן וכמובן שמרתי על קשר עם משפחתי וחבריי, ועד מהרה עלו כמה מהם ארצה, ביניהם בת דודתי קטיה, שעלתה לפני כשנה וחצי, והתמקמה במדרשה לבנות העולות ממדינות חבר העמים.
כמה חודשים לאחר עלייתה התקשרה אליי קטיה נרגשת כולה: היא הייתה בשבת קירוב אצל משפחת גרנות שאמרו לה בסוף השבת כי יש להם שידוך מעולה בשבילה. היא כמובן נבוכה, אבל שתקה. ואז בעל הבית אמר: "ההצעה היא הבן שלנו". היא נבוכה עוד יותר, היא רצתה לענות משהו בסגנון: "עם כל הכבוד והתודה שאירחתם אותי בשבת, אתם לא אמורים לשדך אותי עם הבן שלכם..., היא כמובן לא אמרה את זה להם. היא אמרה את זה לי.
מספר שבתות לאחר מכן הם שוב הזמינו אותה, והיא ניסתה להתחמק. דווקא נהנתה בשבת, אבל חששה שהצעת השידוך תחזור על עצמה, אבל המשפחה הצליחה לשכנע אותה להתארח שוב.
כשהגיעה שעת סעודת השבת, אמרה אם המשפחה לקטיה: "עוד כמה דקות ייכנס הבן שלי..." מעולם לא הרגישה קטיה אי נעימות גדולה מזו. ואז נשמעו נקישות על הדלת. האם רצה לפתוח את הדלת, קטיה שמעה אותה אומרת "סוף סוף הגעת", ואז נכנס אדם לחדר. היה זה פיליפ מאיר. לא אחר.
"מה את עושה כאן?" הוא שאל. היא לא מצאה מילים לענות. "הם אמרו שאתה... שאתה הבן שלהם... אמרה לבסוף. "כן", אמר "אהרון גרנות ורעייתו אימצו אותי כשהגעתי לכאן. אני כמו הבן שלהם,. קטיה לא הודתה בכך, אך הצעת השידוך הזו הייתה חלום שהיא אפילו לא העזה לחלום עליה.
במוצאי שבת היא התקשרה אליי וסיפרה לי את ההפתעה הבלתי הגיונית הזו. חשתי בקולה כמה היא שמחה, מה עוד שידעתי כמה פיליפ נערץ על ידי כולנו. הם החלו להיפגש, אולם דווקא למאיר היה קשה להחליט. הוא משך ומשך...
ואז קרה משהו שהביא תפנית דרמטית בעלילה.
היה זה בכ"ה בתשרי תשע"ו. מאיר ישב על ספסל ליד בית כנסת וראה מולו ערבי הולך לתומי, מברך שני ילדים שבאו מולו. הוא לא חשד בדבר. לפתע שלף הערבי סכין באורך 25 ס"מ והתנפל על מאיר.
מאיר נאבק אתו, הגן על צווארו ועל לבו והצליח להדוף אותו, אך הסכין הארוכה הצליחה לפלח את בטנו.
מאיר הרגיש שאינו יכול לנשום וחש טעם של דם בפיו. הוא הבין כי אלה הם רגעיו האחרונים. הוא החל לצעוק 'שמע ישראל'.
לאחר דקות ארוכות הגיע אמבולנס שפינה אותו במצב אנוש לבית החולים 'שערי צדק'. הידיעה על פציעתו האנושה של מאיר הגיעה אליי על ידי קטיה, שבינתיים שינתה את שמה לנעמה. בתחילה לא יכולתי להבין מה היא אומרת. היא פשוט התייפחה באוקראינית מתובלת בעברית: "פיליפ מת", "מאיר מת"...
התחלתי לבכות. אמרתי לה שאני נוסע לשערי צדק ושתחכה לי שם. הגעתי וראיתי את בת דודתי הרוסה לגמרי.
נשארנו שם יחד עם עוד חברים ועם ההורים. כל הלילה אמרנו תהילים, עד שבשעה 10:00 אמרו לנו שהוא יצא מכלל סכנה. רק שעתיים לאחר מכם הרשו לנו להיכנס אליו. לקח זמן עד שפקח את עיניו, והדבר הראשון שאמר: "ברוך השם אני חי. אני יודע שנשארתי בחיים כדי להקים משפחה. אני מקווה שנעמה מסכימה".
כשנעמה שמעה היא כמובן הסכימה מיד. מאוחר יותר אמרה בצחוק: "לא חשבתי שיצטרכו לאיים עליו בסכין כדי שהוא סוף סוף יחליט"... מספר חודשים לקח למאיר החסון להחלים בס"ד מהפציעה הקשה, ועוד מספר חודשים של שיקום, והחתונה התקיימה בתאריך י"ג אב תשע"ו.
את הסיפור הזה סיפרתי לראשונה בתכניתי עצות מהחיים, כחודש לפני חתונתם של מאיר פובלובסקי עם נעמה. מה שקרה לאחר מכן הוא דבר לא יאומן.
מאות מאזינים התקשרו והמטירו על בני הזוג כל טוב. ממימון החתונה התזמורת והצלם עד ריהוט ודברי חשמל ותרומות. מאיר וקטיה (נעמה) פובלבסקי נשואים באושר וסיפורם אך מזכיר את סיפורה של רות המואבייה שאמרה: אל אשר תלכי אלך!
(חיים ולדר אנשים מספר על עצמם 8)
תפילה
רבונו של עולם
אני רוצה גן עדן כבר בעולם הזה. רוצה לראות את האור, רוצה לטעום את הטעם האמיתי של החיים.
רוצה שהשוקולד הזה, שאני בכלל לא אצטרך אותו כדי להרגיש מתיקות בחיים.
רוצה אמונה טהורה שהכל אתה עושה אבא והכל זה מהרחמים שלך, שאז אין יותר כעסים ואין דאגות ואין עצבויות ואין נפילות.
רוצה להגיד לך תודה על כל דבר שקורה לי, שחסר לי, שמתעכב לי, כי כשאומרים תודה בלי סוף, בסוף לא רק אומרים, גם מרגישים שזה טוב.
רוצה הרבה זמן של התבודדות כי זה כזה תענוג להידבק בך, להרים את הראש אליך ולזעוק בלי קול את הזעקה של אותו זמן.
רוצה ענוה ושפלות כי כשיש ענוה עושים הכל לכבודך, לא לכבודנו, ולא נשברים מזה שאחרים מצליחים יותר מאתנו, גם לא מתרגשים משום דבר שאומרים עלינו.
רוצה לחיות חיים של נתינה וחסד, חיים של אהבת הבריות כי זה העונג הכי גדול וזה הכי מקרב אותי אליך.
רוצה להרגיש אותך אבא כל רגע ורגע, להרגיש את הנועם שלך, להשתחרר מעלה התענוגות המדומים של העולם הזה, לעקור את כל השקר והדמיון שהיצר הרע מצליח להחדיר למוחי ולהתענג על המתיקות שלך אבא, כי זוהי המתיקות האמיתית, המתיקות של החיים.
שבת שלום
הרב מנחם אזולאי
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
