"בזאת יבא אהרן אל הקדש בפר בן בקר לחטאת ואיל לעלה... ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת ואיל אחד לעלה" וגו' (ויקרא טז,ג-ה). נראה שהשעירים זה כנגד מכירת יוסף, שכדי לכסות על מכירתו הביאו ליעקב את כותנת יוסף מוכתמת בדם שעיר: "ויקחו את כתנת יוסף וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתנת בדם" (בראשית לז,לא). (נראה גם שלכן השעיר לעזאזל הוא לכפר על בגדי צבעונים של נשים: 'שאלו תלמידיו את רב יוסף: מהו עזאל? א"ל: כיון שעמדו דור המבול ועבדו ע"ז, היה הקב"ה מתעצב, מיד עמדו שני מלאכים שמחזאי ועזאל, ואמרו לפניו: ריבונו של עולם הלא אמרנו לפניך כשבראת את עולמך, מה אנוש כי תזכרנו?... עזאל לא חזר בתשובה ועדיין הוא עומד בקלקולו להסית בני אדם לדבר עבירה בבגדי צבעונין של נשים, ולכך היו ישראל מקריבין קורבנות ביום הכפורים, איל אחד לה' שיכפר על ישראל, ואיל אחד לעזאזל, שיסבול עונותיהם של ישראל, והוא עזאזל שבתורה' [ילקו"ש רמז מד]. שכך יוה"כ הוא מכוח זמן כפרה על העגל בלוחות השניים, ולכן זהו כע"ז שבני אדם עשו, שלכן בשל כך אותם שני מלאכים בכלל ירדו לעולם, שכך הגיע הקלקול של עזאל [ובכלל פירוד בבנ"י זהו כע"ז, וכן העגל נעשה בעקבות שהרגו את חור, שלכן אהרן עשה את העגל שלא יהרגוהו, כך שקשור לפירוד בבנ"י, כפירוד שבמכירת יוסף, ולכן קשור לע”ז של העגל שמתכפר ביוה”כ]. והשעיר המשתלח עצמו הוא לכפר על קלקול מבגדי נשים, כמו הבגד של יוסף, שיעקב ראה בזה את פיתויו של יוסף לערוה: "ויכירה ויאמר כתנת בני חיה רעה אכלתהו" [בר' לז,לג] '"כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ" וְגוֹ', א"ר הונא: נצנצה בו רוה"ק, חיה רעה אכלתהו זו אשתו של פוטיפר' [ב"ר פד,יט] כך שיוצא שמכירת יוסף קשורה ליוה"כ בקשר של הקלקול מעזאל ע"פ הדימוי למתגלה בבגד יוסף). בעקבות מכירת יוסף בנ"י ירדו למצרים, וכשעלו ממצרים הצטרפו אליהם הערב רב, כנראה משום שבנ"י היו עמוק בחטא (מ"ט שערי טומאה), ולכן הערב רב לא היו כ"ך מובדלים מהם ולכן הצטרפו אליהם, ומשה חשב שיתגיירו בשלמות. אולם בסוף אותם ערב רב הם שעשו את העגל: '"לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ", הָעָם אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָא עַמְּךָ, אָמַר משֶׁה רִבּוֹן הָעוֹלָם מִנַּיִן הֵם עַמִּי? אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: עַמְּךָ הֵם, שֶׁעַד שֶׁהָיוּ בְּמִצְרַיִם אָמַרְתִּי לְךָ (שמות ז, ד): "וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי", אָמַרְתִּי לְךָ שֶׁלֹא לְעָרֵב בָּהֶם עֵרֶב רָב. אַתָּה שֶׁהָיִיתָ עָנָו וְכָשֵׁר אָמַרְתָּ לִי: לְעוֹלָם מְקַבְּלִים הַשָּׁבִים, וַאֲנִי הָיִיתִי יוֹדֵעַ מַה הֵם עֲתִידִין לַעֲשׂוֹת, אָמַרְתִּי לְךָ, לָאו, וְעָשִׂיתִי רְצוֹנְךָ, וְהֵם הֵם שֶׁעָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל, שֶׁהָיוּ עוֹבְדִים עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְהֵם עָשׂוּ אוֹתוֹ וְגָרְמוּ לְעַמִּי לַחֲטֹא. רְאֵה מַה כְּתִיב "אֵלֶּה אֱלֹהֵינוּ" אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא (שמות לב, ד): "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ", שֶׁהַגֵּרִים שֶׁעָלוּ עִם משֶׁה הֵם עֲשָׂאוּהוּ וְאָמְרוּ לְיִשְׂרָאֵל אֵלֶה אֱלֹהֶיךָ, לְכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לְמשֶׁה: לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ' (שמו"ר מב,ו). (וזה כעין קשור למכירת יוסף, שיוסף הורד למצרים, ומשה העלה את הערב רב ממצרים. יוסף היה צדיק והערב רב רשעים. ששני הדברים קשורים ברעה, שהורדת הצדיק רע כהעלאת הרשעים). לכן ביוה"כ שהוא בא מכוח כפרה על מעשה העגל, בנתינת הלוחות השניים: 'יום הכפורים משום דאית ביה סליחה ומחילה יום שניתנו בו לוחות האחרונות' (תענית ל,ב) '...ובוקר יום כפור ירד, שהוא עשרה בתשרי, ואותו היום נקבע ליום כפור. להודיע שמחל וניחם על הרעה אשר דבר לעשות לעמו, ועל כן נקבע צום כפור בעשרה בתשרי' (רש"י). ביום זה מכפרים על מעשה העגל עם קשר למכירת יוסף, לכפר ולתקן את הכל שלא יהיה שום שמץ קשר לחטא העגל, בגילויו (מעשה העגל) ובשורשו (מכירת יוסף). דם השעיר דומה לדם אדם (שלכן אחי יוסף טבלו בדם שעיר כדי שיעקב לא יבחין), ולכן הוא מבטא שהערב רב נראים כמונו (שמשה העלה אותם כדי לגיירם) אולם הם אינם באמת כמונו, אלא הם חוטאים, כמו השעיר שהוא משתולל ומתפרע, כעין לא הולך בישרות, כמו הערב רב שלא התיישרו להיות "תמים תהיה עם ה' אלקיך" (דברים יח,יג), אלא המשיכו ברצונם לנטות אחר הע"ז שהיא באה מהשתוללות היצרים הרעים שבאדם, עד שאפילו האלוקות נראה לו כגשמי-ע"ז. לכן ישנם שני שעירים ביוה"כ, כשהאחד מוקרב לה' ואחד לעזאזל, כעין בנ"י שהם לה', ולעומתם יש את הערב רב שהיה צריך להרחיק מבנ"י, ולכן נילקח אל "המדברה" (ויקרא טז,כא) מופרד ממקום המצאותם של בנ"י (שמדבר אינו למגורי אדם) ["ביד איש עתי" (שם) '"איש עתי" - (יומא סו) המוכן לכך מיום אתמול' (רש"י), כעין משה שהיה המיועד-מוכן מראש, להוציא את בנ"י ממצרים ולהביא את התורה (כמו שמרים התנבאה שהוא יוציא את בנ"י ממצרים [סוטה יב,ב] וכן התמלא הבית אורה [שם,א]- כמו אור התורה, כמו שקרנו פניו מסיני), והיה עליו להרחיק את הערב רב מבנ"י, כמו שה' רצה]. שני השעירים צריכים להיות שוים: 'שיהו שוים במראה ובקומה ובדמים' (שבועות יג,ב) שכך כשהערב רב היה מעורב בבנ"י לא ראו הבדלים ביניהם, שנראו אותו דבר, ורק בעגל ראו את ההבדל, שהם דרבנו את בנ"י לחטוא בעגל. כך השעירים שוים, ורק ע"י הגורל יוצא מי לה' במשכן, ומי נזרק לעזאזל למדבר. כמו שהעגל נעשה במדבר (וכן מודגש המדבר בפס': "זכר אל תשכח את אשר הקצפת את ה' אלקיך במדבר" [דברים ט,ז] שזהו מצוה לזכור את חטא העגל), כך השעיר לעזאזל נזרק למדבר, כערב רב שמופרד מבנ"י שהלכו למשכן, שלעומתם הערב רב הופרדו ונזרקו ממחנה ישראל. שני השעירים שווים, גם כדי לרמז על כך שנאמר על בנ"י: 'ד"א, "רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל" הה"ד (הושע יד, ה): "אֶרְפָּא מְשׁוּבָתָם אֹהֲבֵם נְדָבָה" מה כתיב למעלה "הביאו בני ישראל נדבה לה'" ואח"כ "רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל". אלא כשעשו העגל אמר הקב"ה למשה (שמות לב, י): "ועתה הניחה לי" וגו'. אמר לו: בדוק אותן, שיעשו את המשכן. מה כתיב באותו קלקלה (שם, ב): "פרקו נזמי הזהב", ומה הביאו? נזמים. וכשעשו המשכן עשו אותו נדבה, ומה כתיב: "כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם טַבַּעַת וְכוּמָז". בנזמים חטאו, ובנזמים נתרצה להם. ורוח הקדש צווחת על ידי הושע (הושע ב, א): "והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני א-ל חי"'. (שמו"ר מח,ו). וכן: 'כך ישראל נתנו זהב לעגל עד שאמר להם די, ונדבו זהב למשכן עד שאמר להם די, שנאמר (שמות לו, ז): "והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר". אמר הקב"ה: יבא זהב המשכן ויכפר על זהב העגל' (שם נא,ח). יוצא שבמעשה בנ"י בתרומת המשכן ובמעשה העגל יש דמיון, ולכן המשכן מכפר על העגל. כך גם בשעירים הם דומים, רק שאחד הולך לאבדון, כנגד העגל, ואחד מוקרב לה' במשכן. הכה"ג מתוודה על הפר לכפר עליו ועל אשתו לפני הגורל בין השעירים, וכן לאחריו מתוודה על הפר לכפר לכל הכהנים. שהוידוי הוא חזרה מהמעשים הרעים, כמו שאחי יוסף חזרו בהם ממכירתו, כמו שאמרו כשיוסף האשימם: "ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו על כן באה אלינו הצרה הזאת" (בראשית מב,כא). וכן בנ"י חזרו בהם מהעגל. הפר הוא כביטוי לניתוק מהעגל, כיון שהעגל הוא פר קטן, וכן הפרה נחשבת קשורה, שלכן יש פרה אדומה שמכפרת על העגל כ-אמו. אבל הפר הוא דומה אבל מנותק, כך הלווים לא חטאו בעגל: 'אמר רב יהודה: שבטו של לוי לא עבד עבודת כוכבים, שנאמר (שמות לב, כו) "ויעמוד משה בשער המחנה" וגו'' (יומא סו,ב). ומצד שני אהרן הוא מלוי אבל הוא כן קשור לעגל, שהוא עשה אותו (וכן משה האשימו: "ויאמר משה אל אהרן מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדלה" [שמות לב,כא]) אולם הוא נעשה כהן לבנ"י, כיון שעשה זאת לטובת בנ"י, שיהיה להם מחילה (סנהדרין ז,א) ולכן הוא כעין מנותק מהעגל, אבל בצורה אחרת. לכן יש וידוי של הכה"ג (ואשתו שכגופו) כעין וידוי של אהרן, ויש לשאר הכהנים שהם משבט לוי שלא חטאו, וקשורים לאהרן (כבניו שלא עשו את העגל), שכך עוטפים מסביב את הכפרה של השעירים, כמו שאהרן בא לכפר על בנ"י שיהיה להם כפרה, וכך דרך זה יכולים לעשות כפרה על מעשה העגל. שמעשה אהרן הוא שורש לכפרה, כמו שההפרדה מהערב רב הוא יסוד לכפרה (וכן דומים שהערב רב גרמו לעשות את העגל, וגם אהרן עשה את העגל וגרם בכך שיחטאו, אולם להבדיל מהערב רב הוא קשור לקדושה תיקון וכפרה על מעשה העגל [שלו היה נהרג לא הייתה כפרה]). לכן וידוי הפר הוא לפני ואחרי הגורלות. ואז שוחטו לכפרה גמורה על הקשר לחטא העגל, ולכן מכפר על טומאת המקדש וקודשיו לכוהנים, שהמשכן קשור לכפרה על העגל (או שהוידוי מכפר לכל חטאי הכוהנים [משנה שבועות א,ז] כיון שהקשר לחטאים הוא כהמשך לכוח העגל שפגם במעמדנו שהיה במתן תורה, ולכן אנו במעמד של אנשים שחוטאים ולא כמלאכים). ואח"כ שוחט את השעיר לה' שבמשכן, שבכך מכפר על כל בנ"י בהקשר של טומאת המקדש וקדשיו, כיון שאחרי שניתקנו מהערב רב אנו מראים שאנו לה', ולכן קשורים למשכן, ולכן בזה מכפרים על פגיעה בו. ואח"כ זורקים את השעיר לעזאזל כדי לכפר על כל העברות שקשורות לנפילתנו ממעמד של מלאכים במתן תורה בעקבות חטא העגל. שהנה אנו חוטאים בגלל שני דברים: 'שרצוננו לעשות רצונך. ומי מעכב? שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות' (ברכות יז,א), במתן תורה התקדשנו והערב רב החטיאו אותנו (כמו שעבוד מלכויות- הגויים) וכך חזרנו ליפול ליצר הרע. לכן כל החטאים קשורים לזה, ובזריקה לעזאזל שזהו כביטול גמור לכוח הערב רב שהיה מעורב בנו, אנו גם מתנתקים מיצה"ר שבא ומשפיע עלינו, ולכן מכפר לכל העברות. אולי מה שמזים אחת למעלה ושבע למטה, זה כדי לרמז על החיבור של שמים וארץ שהיה במתן תורה, שזהו כעין שה' שהוא אחד, נתן לנו לארץ את התורה, שהעולם קשור לשבוע הבריאה, לכן זה אחד למעלה כה' אחד, ושבע למטה כארץ שהיא למטה. כמו כן זה כנגד השבת שבה היה מתן תורה ('בשבת ניתנה תורה לישראל, כתיב הכא (שמות כ, ז) "זכור את יום השבת לקדשו" וכתיב התם (שמות יג, ג) "ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה", מה להלן בעצומו של יום, אף כאן בעצומו של יום' [שבת פו,ב]) והקדושה בעולם קשורה לשבת קודש, שהיא מקור קדושה בעולם הזה החומרי. לכן השבת שקולה כנגד כל המצות (יר' נדרים ג,ט), ולכן אם משמרים שבת כהלכתה באה הגאולה לעולם ('א"ר לוי: אילו היו ישראל משמרין שבת אחת כתיקנה, מיד היה בן דוד בא' וכו' [יר' תענית א,א]). לכן בתיקון שביוה"כ, שמתקנים את הפגם שנעשה במתן תורה בשל העגל, מקשרים את התורה עם השבת, ולכן שבע למטה. בנוסף לפר והשעירים יש גם איל לעולה שהכה"ג היה קונה מכספו, אולי זה בא כדי להזכיר את עקידת יצחק שהוחלף באיל לעולה, לומר שכל מעשינו לכפרה קשור להיותנו במהותנו קדושים, כמתגלה אצל יצחק, שהיצה"ר הוא חיצוני לנו ('א"ר אבין: מאי קראה (תהלים פא, י) "לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר" איזהו אל זר שיש בגופו של אדם? הוי אומר: זה יצר הרע' [שבת קה,ב]) ולכן אנו באים לכפר ביוה"כ ולחזור למהותנו הקדושה.