פרשת השבוע כי תצא
נכתב על ידי אלון, 27/8/2017
כי תצא
"כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלוקיך בידיך" (כא, י)
"אי אפשר לנצח מלחמה זאת כי אם ע"י עקשנות גדול מאוד. וזה עיקר ההתפארות שהשי"ת מתפאר בישראל. כי השי"ת מתפאר מאד בהעזות והעקשנות של איש הישראלי שמפילין אותו בכל פעם, והוא מתחזק בכל עת והוא עקשן גדול. ואינו מניח להפיל עצמו בשום אופן" (ליקו"ה בהמ"ז ד,יב).
לנצח את המלחמה של החיים
נבראנו כאן בעולם הזה להתענג על ה', להידבק בה' ובשום אופן אי אפשר להגיע לזה אם אנחנו נשארים עם התאוות שלנו, עם המדות הרעות.
כשהתורה הקדושה אומרת בפרשת השבוע "כי תצא למלחמה על אויביך", היא מתכוונת למלחמת היצר, שהיא המלחמה הכי קשה והכי ארוכה, מלחמה למאה ועשרים שנה!
התחליף לתענוגות השקריים והדמיוניים שהעולם הזה מציע לנו הוא לחיות חיים של נתינה וחסד, חיים של אהבת הבריות, חיים של חבור אמיתי עם בני אדם. אהבה כנגד תאווה. נתינה כנגד לקיחה. אהבת הזולת כנגד אהבה עצמית.
כמה עונג יש בנתינה. כמה שמחה. העונג שאדם זוכה לו כאשר הוא נותן גדול פי כמה מהעונג לקבל. כשאדם חושב קודם כל על הזולת, הוא הכי קרוב לה'.
ב –י"א בתמוז התשנ"ד נפטרה אמה של הרבנית קניבסקי ע"ה, הרבנית אלישיב ע"ה. כשיצאה הרבנית מהבית בדרכה אל לוויית אמה, ראתה קן ציפור על הגג. מיד פנתה אל אחד מנכדיה ודחיפות בקולה: "גש מהר אל ישיבת בית מאיר, וקרא לאברך פלוני. הוא היה אצלי לפני כמה שנים וסיפר, שאין לו ילדים. אמור לו, שיש כאן קן ציפור, וכתוב במדרש ששילוח הקן הוא סגולה לבנים. אמנם אני עומדת לנסוע ללווייה עכשיו, אבל יש עוד מספר דקות, עד שהרב ירד ונצא לדרך. שיבוא מיד לזכות במצווה!" הנכד מיהר בשליחות סבתו וקרא לאברך המדובר. לשמע הדברים האברך נאלם דום. כיצד מסוגלת הרבנית בשעה כה קשה לחשוב על אדם בלתי מוכר, שהיה אצלה לפני שנים? הוא מיהר אל בית הרבנית, אך אז הסתבר, שהציפור לצערו איננה בקן. "כדאי שתמתין מעט", עודדה אותו הרבנית, "אולי הציפור עוד תשוב לפני שהרב ירד". ואכן, ברגע האחרון שבה הציפור אל הקן והאברך קיים את המצווה. תשעה חודשים לאחר אותו מעשה ילדה אשתו של האברך במזל טוב. ייתכן, שלא רק מצוות שילוח הקן היא זו שהועילה, אלא מסירות נפשה של הרבנית למען יהודי זר פעלה במרומים בצירוף למעשה המצווה.
אנחנו כל הזמן חושבים מה טוב לנו, ומתאים לנו, והסגנון שלנו, וקשה לנו עם אחרים, יש לנו כמה אנשים שאנחנו סובלים אותם, ואת האחרים לא כל כך סובלים, הולכים לצד השני כשרואים אותם מרחוק, אבל התורה לא חושבת ככה. אתה לא יכול לאהוב את החברים שלך, אז אומרים לך זו מצווה. לפני כל פעם שאתה מתחיל להתפלל אתה צריך להגיד "הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך". וגם אם בינתיים אתה רק אומר את זה אבל לא מרגיש את זה, זה גם דבר גדול, כי לאט לאט זה חודר. כי בסוף תתבייש: מה אני סתם אומר ולא מקיים?!
ואהבת לרעך כמוך זה להרגיש את הצער של השני, לא לחשוב רק על הצער שלי. כשמרגישים את הצער של השני אז גם את הצער שלי מקבלים אחרת. צריך לעזור לכולם, לאהוב את כולם, זה דבר כזה מינימאלי, ופשוט, וקיומי, בכלל לא צריך להגיד על זה דבר תורה. אין דבר שמקרב אותנו אל ה' יותר מאשר אהבת הזולת. ולא רק שנאהב את השני דורשים מאתנו, אלא שנשפיע טוב לזולת, שנעשה למענו, הרחמים והסיוע של יהודי לזולתו היו תמיד לשם עולם. יהודי צריך ללכת עם אהבת ישראל עד הקצה, להתמלא באהבה עזה לכל איש ישראל, לבקש שלום ולרדוף שלום ולאהוב את הבריות בכל מאודו, להרחיק עצמו מכל מריבה ומכל מחלוקת, להרגיש ממש שכל יהודי אחיו הוא, שכולם בנים לה' אלוקינו והוא אוהב את כולם ומבקש את קירבת כולם ומרבה אהבה וסליחה וסבלנות לכל איש ישראל. זאת התשובה לשקרים ולדמיוניות שהיצר הרע מנסה "למכור" לנו. חיים של נתינה וחסד. חבור עם כל הטוב והיפה שבחיים.
מתוך הפרשה: "נקי יהיה לביתו שנה אחת ושימח את אשתו אשר לקח" (כד,ה). צא וראה עד כמה מקפידה התורה על אושר האשה הנשואה, שבמצווה מיוחדת פטרה את החתן מכל חובות היחיד כלפי הציבור. כל תפקידו לשמח את אשתו, אשה שמחה זה הברכה של הבית. "לעולם יהא אדם זהיר בכבוד אשתו, שאין הברכה מצויה בתוך ביתו של אדם, אלא בשביל אשתו". וככה עם השכנים, וככה עם החברים, רק לשמח, רק להעניק. אתה צריך להחליט, אני רוצה לעבור את החיים האלה בלי לפגוע בשום בריה, בלי לצער אף אדם, גם מי שפגע בי, אני לא אצער אותו, אדרבא, אסלח ואמחל לו.
והאשה – מעל הכל. כבוד השאה צריך להיות כל רגע מול עינינו.
הגאון רבי אליהו דסלר, המשגיח של ישיבת פוניבז', בעל 'מכתב מאליהו', נוהג היה לקדש בגביע המכיל את השיעור הקטן של הגאון רבי חיים נאה (86 מ"ל כמניין כוס). עם זאת החל מהשבוע של פטירת רעייתו, החל לקדש בגביע המכיל את השיעור הגדול של ה'חזון איש' (150 מ"ל כמניין כוס הגון).
כאשר נשאל המשגיח לפשר שינוי זה, שכן אם מלכתחילה חשש לדעת ה'חזון איש' היה עליו לקחת תמיד כוס המכילה את השיעור הגדול, ואם אינו חושש לסברת ה'חזון איש' מדוע משנה הוא? את תשובתו יש לחרוט על לוח ליבנו, וכך ביאר את הנהגתו המופלאה: "הגביע בשיעור הקטן היה של חמי ז"ל. בכדי לכבד את רעייתי, הקפדתי לקדש בגביע זה. ואילו לאחר פטירת רעייתי, כאשר הוסר הטעם לקדש עליו, ראיתי לנכון להחמיר לדעת ה'חזון איש'.
הוסיף רבינו ואמר בשנינות: "כיוון שחייב אדם להיות זהיר בכבוד אשתו, לכן עדיף לקדש בשיעור הקטן, כדי לזכות בשיעור גדול של כבוד האישה".
התורה הקדושה מצווה אותנו בפרשת השבוע: "מוצא שפתיך תשמור" (כג,כד). אסור לך לדבר בגנות הזולת. אפילו אם אמרת דברי אמת, אם זה פוגע בכבודו של הזולת אז אסור לך. צריך ללמוד מאותן דמויות מופת שהצמיחה היהדות במהלך הדורות יהודים נקיי דעת שנזהרו כל ימי חייהם מלהוציא מילה בגנות הזולת, וגם נמנעו מלהקשיב לאמירות שליליות על הזולת. במקום דברי רכילות נלמד זכות על יהודים, נחשוב עליהם מחשבות טובות, נגביר אהבת ישראל ונקרב לבבות. אם נסתכל על עצמנו נראה שיש לנו מספיק מה לתקן, ומספיק מה לעבוד, אז מה יש להתעסק עם אחרים?! לבזבז זמן יקר שהוקצב לנו לתיקון של עצמנו?!
ליצנות זה משהו שצריך לברוח ממנו כמו מאש. ליצנות זה לא רק שאני חושב שאני יותר ממך, אלא שכל מה שיש לי לעשות בחיים זה לעשות ממך צחוק. בדורו של אברהם אבינו , אמרו ליצני הדור ששרה נתעברה מאבימלך. מה עשה הקב"ה? צר קלסתר פניו של יצחק דומה לאברהם והעידו הכל: אברהם הוליד את יצחק (רש"י) וקשה להבין, אברהם העברי, שלחם עם כל עובדי האלילים שבדורו ויצא מנצח, שעליו נאמר "אחד היה אברהם", שעבד את הי"ת כאילו הוא אחד בעולם, דוקא הוא כשהתנגש בליצני הדור הוא נחלש? ועוד היה צריך לסיוע מיוחד של הקב"ה שצר קלסתר פניו של יצחק כאברהם כדי שלא יצחקו? ללמדנו את גודל כוחה השטני של הליצנות, את ההרס והרעל שהיא מפיצה.
העולם עומד על סליחה ומחילה. אדם שמוחל וסולח לחברו, עליו העולם עומד. כי למחול ולסלוח למי שפגע בנו, הכאיב לנו, ציער אותנו, זה כמעט בלתי אפשרי. זה כל כך קשה שהתורה הקדושה מצווה אותנו: "לא תקום ולא תטור". מה נקימה? כמו שאתה עשית לי, ככה אני מחזיר לך. כמו שהכאבת לי כך אני אכאיב לך. כמו שמנעת טוב ממני, שיכולת לעזור לי ולא רצית, כך אני אמנע ממך. ונטירה? אדם מיטיב אומנם למי שלא היטיב לו אך הוא לא שוכח, הוא עדין שומר טינה.
צריך למחול, לסלוח, למחוק מהלב. מה הוא חנון אף אתה היה חנון. מה הוא רחום אף אתה היה רחום. נכון, זה קשה, אך אם הקב"ה דורש מכל אחד ואחד מאתנו למחול ולסלוח, זה סימן שאנחנו יכולים. כי אין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו לדרוש מהם דבר שהוא למעלה מכוחם.
בורא עולם ברחמיו האינסופיים בורא לנו בכל פעם הזדמנויות חדשות. לרחם, לוותר, לסלוח, להרגיש את הצער של הזולת. יהודי צריך ללכת עם אהבת ישראל עד הסוף.
האדמו"ר מויזניץ זצ"ל ידוע היה באהבת ישראל שבו, שכוונה גם כלפי יהודים שאינם שומרים תורה ומצוות. כשנשאל האם יש סיבה לאהוב יהודי פורק עול? ענה ואמר: מוטב לי לתת בעולם הבא דין וחשבון על אהבת חינם ולא על שנאת חינם.
הויתור זה כלי נשק מופלא, ענק מימדים, שיוצר בכל מקום שמשתמשים בו אוירה של נעימות ואושר. עם הויתור שומרים על שלום בית, פותרים סכסוכי שכנים, עם הויתור מתחברים מיד אל ה'.
כשם שכששני ילדים באים אל אביהם וכל אחד מתלונן על השני והאב לא מצדד בעמדתו של אף אחד מהם, מה שהוא רוצה זה שיחיו בשלום ויפסיקו לריב אחד עם השני, כך אבינו שבשמים איתנו. מצפה מאיתנו שנוותר בבית, נוותר בבית הכנסת, נוותר לשכנים בבנין, כך נחסוך אינספור מחלוקות קטנות ומיותרות שמרבות שנאת חינם בינינו, צריך לוותר קצת על הכבוד שלנו כדי לעשות נחת רוח לקב"ה, להתפשר כדי לא לצער אותו יתברך.
יש לנו איזה נטיה טבעית להתמקד בחסרונות של הזולת ולהדחיק הצידה את מעלותיו. גם כשמגלים איזו מידה חיובית ומתקשים להתעלם ממנה, משתדלים לקרר את ההתלהבות כשמוצאים אי אלו חסרונות שמאפילים עליה...
כשאוהבים, לא רואים את הפגמים. ככל שאדם ירגיש את עצמו יותר קרוב לרעהו, כך יעלמו כל פגמיו וחסרונותיו של הזולת.
אהבה זה חובה. אין חובה יותר גדולה מזו. להרבות במילים טובות אחד לשני. במילים שמשמחות את הלב. הורים צריכים להרבות באהבה ובמילים חמות לילדים שלהם. ילדים אחרים פוגעים בהם, מביישים אותם, וכשבאים הביתה וזוכים לתמיכה, לאהבה, זה ממש מרפא אותם. וככה בין בני זוג, ועם שכנים, ועם חברים בישיבה או במקום העבודה, אין לנו את הפריוולגיה לא לאהוב את השני. צריך להשקיע בזה את כל המאמצים.
אי אפשר ואהבת את ה' אלוקיך בלי ואהבת לרעך כמוך. אם רוצים את ה', צריך להשקיע באהבת הבריות. אנחנו כל כך אוהבים את ה', שנדמה לנו שכל הסיפור של התשובה שלנו זה אני וה'. אבל אם מתחילים לפָנות קצת מקום לשני, ולאהוב אותו, ולהגיד לו מילה טובה, או לפחות לחשוב עליו מחשבה טובה, אז פתאום מרגישים שאוהבים את ה' יותר. קל וחומר כשעושים חסד עם האדם.
לעיתים האדם כשנפטר לו קרוב משפחתו, חוכך הוא בדעתו, כיצד יוכל להועיל לאותה נשמה, ומה הכי כדאי לעשות עבורה, כדי שבעולם האמת ישמש הדבר עבור אותו נפטר.
סיפר הרב ב.ק. שליט"א: כשר ישב הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל שבעה על פטירת בתו הרבנית זילברשטיין ע"ה, ניגש אליו יהודי ושאלו : "לאיזה עניין ראוי ביותר לתרום ממון, כדי שיהיה עילוי לנשמה, האם יש עניין בכתיבת ס"ת והכנסתו לבית הכנסת כדי שיקראו מתוכו ויהא זה עילוי לנשמה?". התבונן בו רבינו והשיב : "הטוב ביותר לעילוי נשמה הוא לתרום את הממון לאלמנה שצריכה לחתן את בנה!"
הכי קשה זה הקנאה. כשאתה עושה את המצוות לכבוד ה', אז אתה שמח בהצלחה של השני, אתה לא מקנא בו כי כל המטרה שלך היא לעשות נחת רוח לבורא ומה זה חשוב אם זה בא ממך או מיהודי אחר? העיקר שיש נחת רוח לה'. אם אתה מקנא בשני, אם אתה סובל כשטוב לו, כשהוא מצליח, זה כאילו אתה רוצה למנוע תענוג מה' וזה מראה שבעצם אתה עושה את המצוות לכבוד עצמך, לא לכבוד ה'.
צריך לשמוח בהצלחה של כולם כי ההצלחה של כולם זה השמחה של ה'. חוץ מזה, ככל שיש יותר הצלחה בעולם, ככה כולם מרוויחים כמו שאומר רבנו הקדוש (תורה כה) שכל מי שעולה, מעלה איתו את כל העולם.
אין דבר שמקרב אותנו אל ה' וממילא אל השלימות שלנו יותר מאשר אהבת הזולת. כשהנשמות מתחברות, מייד מרגישים את ה'. ומתי הן מתחברות? כשיש גלוי אהבה בין בני אדם. הדרך הזו של אהבת הזולת מקצרת מרחקים ומביאה לקירוב נפלא לבורא, דרך שהופכת את היהודי לבן בית אצל הקב"ה. צריך לרומם את השני, להתפעל ממנו, לתת לו כוח במילים שאנחנו אומרים לו. אנשים מחכים לחיוך, למילה טובה, הם נהפכים ברגע אחד למשהו אחר. אדם הולך עם חיוך הוא ממש מחייה אנשים ואם אנחנו נחייך, גם הקב"ה יחייך.
אהבת ישראל זה מעל הכל. האחדות שלנו זה הסוד שלנו. עשרה יהודים מתקבצים יחד, הם מורידים שכינה, זה דבר שלא יתואר ולא ישוער. כמה שיהיו שונים אחד מהשני, יש איזה חוט דק וסמוי מן העין שמחבר בין כולם.
אהבת חינם היא זו שתקרב את הגאולה. אין לנו את הפריוילגיה הזו להיכנס לתוך הקונכיה של עצמנו. צריך לזכור שכל יהודי הוא עולם מלא, נשמה יהודית החצובה מכסא הכבוד שירדה לעולם הזה לצורך תיקונה המושלם עלי אדמות ואיפה שאני רק יכול, אני חייב להושיט לו יד ולעזור לו. כמו בסיפור הבא:
אבידה שכזו
אני מחנך בכיתה ח' זה 20 שנה. לפני מספר שנים עברתי לחנך בכיתה ח בבית ספר אחר, שבצמוד לו יש חנות מכולת בשם "מכולת שבתאי", שבה התלמידים וגם המחנכים לפעמים רוכשים לחמניות ושוקו.
בפעם הראשונה שנכנסתי לחנות המכולת, וזה קרה לפני מספר שנים, עמד שם רב חשוב עם זקן לבן. אני כמובן חיכיתי בסבלנות שהרב יסיים את הקניות, אך הוא עמד שם, ואני הבנתי שהוא מחכה כמוני לבעל המכולת שכנראה יצא למספר סידורים.
אחרי כמה דקות שאנחנו עומדים, הוא שואל אותי: "אתה מחכה למשהו?" "כן", עניתי לו. "אז בבקשה" "אבל הוא לא נמצא" אמרתי. "מי לא נמצא?" שאל. "בעל המכולת". "אה", אמר. "בסדר, אז אולי אני אוכל לעזור לך". "לא", מחיתי. "כבוד הרב לא יכול לעזור לי, אני צריך משהו שקשור למכולת". "ומה אתה צריך?" שאל. "לחמנייה ושוקו". "מצוין", אמר, "אתן לך לחמנייה ושוקו". הוא ניגש למקרר, הוציא שקית שוקו, לאחר מכן הלך לארון הלחמניות ושלף לחמנייה, ארז בשקית והגיש לי.
הרגשתי אי נעימות שרב משרת אותי ככה. כשהוא מסר לי את השקית, הסמקתי כולי, אמרתי "תודה" וחיכיתי. "למה אתה מחכה?" שאל. "אני צריך לשלם". "מצוין", אמר. "תשלם לי". כאן הרגשתי ממש לא נעים. מצד אחד איני אמור לשלם לו אלא לבעל המכולת, מצד שני הוא כזה רב חשוב ואם הוא אומר לי לשלם לו, אז... אני צריך לשלם לו?!
"אני מעדיף לחכות לבעל המכולת", אמרתי, והפעם הרגשתי את הסומק כמו משקל כבד על פניי.
בעודי מתלבט מה לעשות נכנס לקוח נוסף לחנות. "שבתאי, תביא לי בבקשה קופסא של מלפפונים חמוצים, תבנית ביצים, לחם פרוס וארבעה מעדנים". חיפשתי היכן שבתאי ולא ראיתי אותו, מצד שני ראיתי את הרב החשוב מטפס ומוריד קופסת מלפפונים, לאחר מכן רץ אל הביצים ואל מקרר המעדנים. "רגע, אמר האיש, "יש כאן מישהו לפניי, לא?" "הוא היה לפניך", ענה הרב, "אבל הוא החליט לחכות משום מה". "למי אתה מחכה, אדוני?" שאל האיש. "לשבתאי" אמרתי, "בעל המכולת. יש לך מושג איפה הוא?" האיש צחק. "הנה הוא", והצביע על הרב.
"זה לא יכול להיות שבתאי", אמרתי, "הוא נראה רב חשוב". "האמת שזה נכון", הסכים האיש, "הוא באמת נראה כמו רב חשוב, אבל מה לעשות, קוראים לו שבתאי והוא בעל המכולת שגם נושאת את שמו". הייתי בהלם. "זה בסדר", חייך שבתאי, "אני מבין שאתה מופתע. אני אמנם נראה רב חשוב, ואולי הייתי יכול להיות כזה, אבל אני 'תלמיד חכם ששכח תלמודו". הבטתי בו. ידעתי מה פירוש המונח "תליד חכם ששכח תלמודו", אבל העדפתי שלא להסתכן ולשאול אותו איך ומה. די היה לי באי הנעימות שקרתה עד כה. לא רציתי להחריף אותה. שילמתי לו ויצאתי מהחנות.
בחדר המורים סיפרתי לחבריי על התקרית המשונה. שני מורים ותיקים אמרו שהם שמעו משהו על כך שבעבר הוא היה תלמיד חכם, אבל לא יודעים מעבר לזה. התחלנו לדבר על העניין של "תלמיד חכם ששכח תלמודו".
המפרשים מסבירים שתלמיד חכם, גם אם הדברים נשכחו ממנו, עדיין יש לנהוג בו כבוד ככלי של קדושה, ממש כמו הלוחות הראשונים שמשה רבינו שבר כשירד מהשמים, כי אף שהם נשברו, עדיין יש בהם קדושה גדולה וחייבים לנהוג בהם בכבוד.
עם השנים הסתבר שגם התלמידים בבית הספר יודעים ששבתאי הוא "תלמיד חכם ששכח תלמודו". מסתבר שהוא אמר את זה לא רק לי, אלא שהילדים לא בדיוק הבינו את פירוש הדבר והתייחסו לזה קצת בצורה מזלזלת. ההבנה שלהם הייתה ששבתאי בעצם היה בנעוריו תלמיד גרוע שלא התאמץ ללמוד, וכל מה שכבר למד הוא שכח...
ואז הגיעה תקופה שבה תלמידים החלו לזלזל בו בפומבי, לכנותו בשמות, להציק לו. הבנו שאנו חייבים לעשות משהו קיצוני להפסיק את התופעה. החלטתי לחקור קצת אחר שבתאי, פניתי לאנשים וכולם אישרו שאכן האיש נחשב לתלמיד חכם בעל קנה מידה, והיו כל מיני סיפורים כיצד שכח את תלמודו. היו שאמרו מחלה, היו שאמרו אירוע מוחי. זה פשוט קרה זמן רב קודם לכן, ואנשים לא ממש ידעו. הרגשתי שחייב להיות סיפור מאחורי זה.
ואז הגעתי לאדם, דווקא בן גילי, שכמה אנשים הפנו אותי אליו. "הוא יודע את הסיפור האמיתי", הם אמרו. היה זה תלמיד חכם בפני עצמו, שבעברו היה בעל תשובה. נסעתי במיוחד אליו וישבתי אתו ערב שלם, והסיפור ששמעתי ממנו פתר לי את כל התעלומה.
התברר, ששבתאי היה הבחור המתמיד באחת משתי הישיבות המובילות בארץ. הוא נהג ללמוד 18 שעות ביממה, היה לו חדר מיוחד ללמדנים שבאים רק לישון, בלי דיבורים מיותרים ובלי שום ביטול תורה. מלבד העובדה שישב ולמד וסיים את הש"ס, הייתה לו חברותא עם מרן בעל ה'קהילות יעקב', הסטייפלר זצוק"ל. הסטייפלר היה עורך לו מבחנים, ולא סתם מבחנים. הוא היה יכול לנקוב בשם של דף ולשאול כמה פעמים מופיעה המילה "רב" באותו עמוד בגמרא, והכוונה הייתה לא רק לרב, אלא צירוף האותיות ר' וב'. שבתאי היה בין היחידים שידעו לענות לו מיידית.
כמובן הוצעו לו השידוכים הטובים ביותר, ואכן הוא התחתן עם בתו של אחד מראשי הישיבות החשובים, בת צדיקה וחכמה. הם נישאו, ושבתאי המשיך בלימודיו ביתר שאת, אבל בעצת רבותיו מדי פעם התפנה מלימודו כדי לטייל עם אשתו הצעירה.
יום אחד הם טיילו ליד שפת הים של קיסריה, הסמוכה לחדרה, ולפתע ראו מתוך המים שני אנשים המנופפים להם לשלום.
לשבתאי זה נראה מוזר שמישהו מנופף לו מתוך המים לשלום, ולכן התקרב קצת לראות במי המדובר, ואז שמע צעקה: "הצילו, אני טובע".
שבתאי לא היסס, הוא קפץ למים להתקדם לכיוון הטובעים, הוא הגיע לטובע הראשון, העמיס אותו על כתפיו ופשוט הוביל אותו לחוף, שם הניח אותו ונע במהירות כדי להציל את השני.
עם השני העניינים קצת הסתבכו. שבתאי אמנם היה חסון וידע לשחות, אבל לא ידע את הכלל החשוב ביותר של מצילים: להיזהר מהטובע הנאחז בכל מה שידיו מגיעות ובכל הכוח, וכשבאים להציל, חייבים לבוא מאחור ולהתרחק מידיו. שבתאי בא אל הטובע מקדימה, וזה פשוט אחז בו כאילו מצא סלע בים, ובכוחות אדירים טיפס עליו כדי להינצל, אבל בדרך הוא דחף את ראשו של שבתאי בכל הכוח למים.
שבתאי החל להיאבק, אבל לשווא. ריאותיו שיוועו לאוויר לנשימה, אך ראשו היה במים. לאחר זמן מה של מאבק נכנע והחל לנשום בתוך המים. לנשום בתוך המים, פירושו לטבוע. שבתאי הלך וטבע, ובינתיים הגיעו אנשים אחרים והצליחו לחלץ את שניהם מהמים. האיש שהטביע אותו ניצל בזכות הדקות שנאחז בו והצליח להחזיק מעל פני המים ולנשום, אבל את המחיר שילם הגיבור והוא שבתאי, תלמיד חכם שרק רצה לעזור. הוא מוות קליני.
הוא אושפז בבית החולים בסכנת חיים, ואט ואט החזירו אותו הרופאים להכרה, והוא יצא מכלל סכנה.
אבל... מכות החשמל שחטף גרמו לו לאובדן נורא. אולי לא אובדן חיים, אבל אובדן של כל הידע שלמד ורכש בחיים. שבתאי יצא מבית החולים בריא בגופו וגם בשכלו, אבל כל אלפי הדפים ומיליוני המילים של תורה, משנה, גמרא, תוספות ומפרשים שלמד – טבעו במצולות הים.
הייתי בהלם. הסיפור היכה בי כמו מכת חשמל. שבתאי הוא לא רק תלמיד חכם בעל דרגה, אלא איש אמיץ לב וגיבור שסיכן את חייו בשביל הזולת.
שבתאי הבריא, אך הקשר בין הניצול למציל המשיך. הוא הוקסם מאישיותו, ובשלב מסוים גמלה בלבו החלטה: "אני רוצה לתקן את מה שעשיתי לך, גם אם בשוגג", אמר הניצול. "אני מבקש ממך לשלוח אותי לאנשים שילמדו אותי תורה ומשנה וגמרא, ואני אנסה לשחזר את מה שנמחק אצלך". שבתאי התרגש ושלח את האיש לרבנים חשובים שילמדו אותו. זה היה קשה לו, מפני שמעולם לא למד תורה, משנה וגמרא, אבל מכיוון שהיה חד תפיסה, הצליח להיכנס לנבכי הסוגיות והתחיל אף לאהוב את הלימוד. עם הזמן התקרב גם לקיום מצוות, עד שחזר בתשובה והפך לתלמיד חכם בעצמו.
"כבוד הרב, מאיפה שמעת את הסיפור הזה?" שמעתי את עצמי שואל, "אני עורך תחזיק בשביל תלמידיי. אולי תגיד לי את שמו של הניצול, שאדע מי הוא... אם זה לא סוד". "לא, זה לא סוד", אמר לי הרב, "והתשובה על שתי השאלות היא אחת: "אני הוא הניצול, מעולם לא חשבתי שאהיה דתי ואפילו רב עיר. הכל בזכות שבתאי. הוא לא רק הציל את חיי, אלא את המשמעות שלהם". התרגשתי כולי. לקח לי זמן להירגע מהסיפור, ואז ביקשתי ממנו שאם לא אכפת לו, יבוא ויספר את הסיפור לתלמידי בית הספר. הוא הסכים מיידית, וכך היה. הסיפור עשה רושם אדיר על הילדים, והיחס אל שבתאי השתנה מקצה לקצה. לא מזמן הגעתי למכולת וראיתי את אחד הילדים, דווקא ילד נמרץ ושובב, אומר לפי תומו: "הרב שבתאי, אפשר לקבל לחמנייה עם שוקו?" ואז ידעתי, שגם אם שבתאי איבד את זיכרונו ואת האוצר הבלתי נדלה שאגר במהלך השנים, לפחות דבר אחד לא איבד: את הכבוד הנדיר שנרחש לשברי הלוחות, את המעמד המכובד של "תלמיד חכם ששכח תלמודו מחמת אונסו".
תפילה
אבאל'ה
אל תתן לכל מיני אהבות של העולם הזה לקרר אצלי את האהבה אליך. אני לא יכול לחיות בלי להרגיש אותך בתוך הלב.
אני קצת מודאג אם עוברים כמה ימים בלי שאני יכול להרים את הראש אליך ולהגיד – ה' אני אוהב אותך. ולא מהפה אל החוץ, מהנשמה פנימה.
עצם המחשבה שאהבות עולם הזה יתפסו את המקום של האהבה שלי אליך מעוררת בי חלחלה.
כבר מזמן הבנתי שבלעדיך אין לי חיים.
כי כל אהבה אחרת היא זמנית, והיא רק חלקיק קטן מהאהבה הגדולה שלי אליך.
פעם, כשרק חזרנו בתשובה אמרו לי החברים של פעם – נראה אותך בעוד שנה, בעוד שנתיים, בעוד 5 שנים. וברוך ה' עברו כבר הרבה יותר שנים והאהבה שלי אלך רק מתחזקת ומתחזקת. רק שלפעמים יש הסתרות וצריך אז בכל הכוח ובכל העוצמה. לחפש אותך אבא. וכשמתעקשים מוצאים, ואתה חוזר אז אלינו בכזו עוצמה, בכזו דביקות, שמרגישים אז כזה צמאון אליך ומבינים שבדיוק בשביל הרגעים האלה אנחנו חיים. שבשביל הרגעים האלה בראת את עולמך.
רבונו של עולם, רוצה להרגיש כזה צמאון אליך, שלא יעבור רגע בלי שאני אזכור אותך, בלי להרגיש את הבערה הפנימית שקיימת בנו, רק צריך כל הזמן ללבות אותה.
רבונו של עולם, אל תתן לי להסתובב עם דאגות, תזכיר לי כל רגע ורגע שאתה איתי, שאתה יודע מה עובר עלי, שאתה מרגיש את הצער שלי, ואם אני אזכור, אני לא אפסיק להרים את הראש ולדבר איתך אבא. בשיא המתיקות. בשיא הקירבה. ואז כבר אין הסתרות ואין ירידות, יש רק אהבה מתוקה מדבש ונופת צופים.
שבת שלום,
הרב מנחם אזולאי
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
