פרשת השבוע שופטים
נכתב על ידי אלון, 23/8/2017
שופטים
"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" (טז, יח).
מי שהוא רוצה להיות עובד ה' באמת, אזי מחוייב תמיד להשגיח על מעשיו, לא די שלא יעשה חלילה מעשה לא טוב, אלא אפילו המעשים טובים שעושה, תפילתו ותורתו, ימשמש היטב אם היו בדחילו ורחימו כראוי, ואם הן זכים וצלולים בלי שום מחשבת פסול או פניה, אם הכל לשם שמים, ואח"כ אם מוצאים שמץ פסול חלילה, אזי עונשים את עצמם. וזהו שופטים ושוטרים תתן לך" (מאור ושמש).
תפילה אישית
כשאדם זוכר שיש עולם הבא, הוא חי בעולם הזה כמו שצריך, הוא משקיע את עיקר זמנו בתכלית, לא בשטויות. הוא מבין שפה לא חיים לנצח. רק שם. אז הוא מקבל את הפרופורציות הנכונות איך לחיות בעולם הזה. איך עושים את זה? איך זוכים לזה? רק עם חשבון נפש. אדם עומד לבדו מול הקב"ה ועושה חשבון נפש פנימי ואמיתי על מצבו. הוא עוצר לרגע את הריצה של החיים ומתחיל לחשוב על מצבו. היצר הרע נלחם ברגעים האלה, הוא לא מעוניין שנעצור אפילו לרגע ונחשוב כי כשעוצרים, וחושבים, ומבינים, ומתפללים, אפשר לעשות מפנה בחיים. רבנו הקדוש אמר שאי אפשר להיות איש כשר באמת בלי התבודדות וחשבון נפש. הוא מלמד אותנו לעצור את המירוץ ולחשוב על התכלית. לבדוק האם אנחנו הולכים באמת בכיוון הנכון. והכיוון הנכון זה רק להתקרב אל השם. זאת ההצלחה היחידה שיש בעולם הזה, ההתקרבות של האדם לבוראו. היצר הרע מחפש את העצבות והמרה שחורה שהאדם נופל אליהם אחרי העבירה, כי העבירה יותר מאשר את העבירה עצמה. אך כשאדם יש לו התבודדות, שעה של חשבון נפש, הוא יכול להתגבר על כל הנפילות האלה כי הוא מבין שבעצם הוא לא רוצה את העבירה רק מרחיקה אותו מהשם, הוא מקבל אז כוח עצום להתחיל התחלה חדשה, לבחור בטוב האמיתי שזה להתדבק בה'.
הבעיה שהאדם מוחל לעצמו את החטאים. הוא לא צריך שה' ימחל לו. ה' יודע שכל כך קשה לי, ה' יודע איזה תיקון קשה הוא נתן לי בחיים אז הוא לא דורש ממני יותר מדי. אבל ה' רוצה שנשפוט את עצמנו. שנתבונן במעשינו. שנעמיד שופט ושוטר ליד כל פתח משבעת הפתחים שהם שבעת השערים שבפנים: שתי עיניים, שתי אוזניים, שני נחירי אף ופה. על זה נאמר במקום שיש דין אין דין, ובמקום שאין דין יש דין. אם נעשה הדין למטה, על ידינו, כל אחד לעצמו, אז אין הדין נעשה למעלה, אם האדם שופט את עצמו, אז בשמים לא צריך לשפוט אותו, הוא עושה את העבודה בעצמו. ולהיפך.
אנחנו חיים במציאות של הסתרה. השי"ת נעלם ורחוק מאתנו. אנחנו לא זוכים להארת פניו, לא זוכים להרגיש את קרבתו. מכאן כל הכבדות בעבודת השם, כל הנפילות שיש לפעמים. כשלא מרגישים קרוב להשם, כשלא יכולים לראות ולהבין כמה אנחנו חשובים אצלו, כמה הוא מתענג ושמח מהמעט שאנחנו עושים, הרי עבודת השם הופכת לעול, למשא, בפרט התפילה שמחפשים לסיים מהר ולהיות 'אחריה'. בא רבינו הקדוש ומגלה לנו את הסוד של ההתבודדות. לא אומרים לנו מה לעשות ואיך לעשות, תבוא ותשב עם השי"ת! תשוחח אתו כמו שאתה משוחח עם חבר קרב ואוהב. שיחה מלב אל לב. ככה שוברים כל הסתרה, מסירים את כל המסכים, מתחברים בחזרה אל האמת: השי"ת נמצא כאן ועכשיו, אתי, עמי ואצלי, והוא אוהב אותי ורוצה ושמח לשוחח איתיי, לשמוע אותי, לחיות איתי. ככה מבטלים את כל הכבדות והחושך, ככה יוצרים קרבה וקשר חי עם השי"ת.
תתחיל, תשב כמה דקות. לאט לאט אתה כבר תרצה בעצמך להוסיף עוד זמן. אתה לא יכול להגיע לשדה? תמצא לך פינה שקטה, רבנו אומר שאפשר להתבודד אפילו בין אנשים. יכול להיות שדווקא שם, באותה פינה שתמצא לך, תזכה ללב נשבר ולהתעוררות שאולי לא היית זוכה במקום אחר.
"ויצא יצחק לשוח בשדה", כל האבות הגיעו למדריגתם ע"י שהתבודדו בשדות ולכן הם בחרו להיות רועי צאן. כך נהג גם דוד המלך, כך גם נהג צאצאו הבעל שם טוב הקדוש ותלמידיו. עד שבא רבנו הקדוש וחידש את הדרך הזו לרבים. הוא לא הסתפק בכך שסיפר לנו על התבודדות בשדה, הוא רצה להעניק גם לנו, אנשים פשוטים, את המתנה היקרה הזאת, כי כשאדם מרגיל את עצמו לדבר עם ', אין לשער את התענוג הרוחני שהוא מקבל מזה. את השמחה והחיות שיש לו.
פרשת שופטים מזכירה לנו את החשיבות הגדולה של ההתבודדות, שבמהלכה מתבונן האדם בהתנהגות שלו, במחשבות וברצונות שלו, וזועק לה' מקירות לבבו: רבונו של עולם אני רוצה להתקרב אליך. כי מהי בעצם ההתבודדות? זו תפילה עצומה ונוראה, תפילה אישית ששם אדם בוכה רק על דבר אחד: רוצה להתקרב אל ה', לעשות רצון ה'.
תפילה אישית זה לשתף את הקב"ה בכל מה שעובר עליך. להניח על השולחן את כל הצדדים, הלבטים, הנגיעות, נכון, אתה יודע הכל אבא ואני לא מחדש לך מאומה, אך אני רוצה לחיות אתך את המצב הזה, אני צריך את שמיעתך, את הבנתך, את קירבתך, דבורים כאלה, שיוצאים מלב מאמין וטהור, מביאים לקירבת אלוקים נפלאה, חן רב נסוך על פניהם, לא פלא כי גדולי ישראל הרבו לדבר במעלתה של התפילה האישית. כשאדם מקבל פתאום איזה התעוררות לתפילה אישית כזאת, לא ידחה אותה לזמן יותר מתאים, למקום יותר מתאים, זה עלול לברוח מבלי שוב. צריך לתפוס את ההתעוררות הזו בשתי ידיים, יכול להיות שדוקא מילים פשוטות אלה, שיצאו באותה שעה מעומק לבו של האדם, הם יפעלו עבורו את הישועה.
הדיבור מקרב אותנו אל ה'. הוא עיקר התענוג שיש לנו בעבודת השם. תדבר עם ה' בשפה שלך, בלי ספר ביד, תבקש ממנו שיעזור לך, שיקרב אותך, שיחזיר אותך בתשובה ברחמים. התפילה האישית זה הכלי נשק העיקרי במלחמה שלנו על הקדושה. כל חסרון שיש לך, תעמוד, תתחנן לפני בורא עולם. לא מספיק שיש לך רצון, אתה צריך להתפלל כדי להוציא את הרצון שלך מהכוח אל הפועל.
כמה שהתבודדות נראת לכאורה פשוט, יש על זה אין סוף מניעות. קשה לך לפתוח את הפה ולדבר, על זה בעצמו תדבר עם ה' : רבונו של עולם כל כך התרחקתי ממך עד שאני אפילו לא יכול לדבר איתך ולהוציא את כל מה שיש לי בלב. כמו רבי נתן, שחיפש ללא לאות את מי שיוכל להרוות את צימאונו הגדול ולהרגיע את תבערת לבו עד שהגיע לרבנו הקדוש, שלקח אותו בשתי ידיו הקדושות ואמר לו שזה טוב מאד אם אומרים את כל מה שבלב לפני השם יתברך והוסיף ואמר שההתבודדות, השיחה האישית עם השם היא מעלה עליונה וגדולה מן הכל, דהינו שבראש סולם העדיפויות, במדריגה העליונה של הסולם, שם עומדת ההתבודדות ואם כך, צריך לתת לה עדיפות ראשונה על כל שאר הדברים ההכרחיים. ואין הכוונה לבטל חלילה תורה ותפילה בגלל זה, אלא שלא נבזבז את זמננו היקר בכל מיני דברים צדיים ולא הכרחיים, שכאלה יש לנו הרבה בכל יום, אלא נקדיש את הזמן היקר בראש ובראשונה להתבודדות. וגם אם אין לנו את התנאים הכי טובים לקיים את הפגישה היומית הזו עם בורא עולם, צריך לחטוף מה שאפשר כדי שלא יתגברו המניעות, ועם הזמן, בסעייתא דשמיא נזכה לקיים את העצה המופלאה הזו בתנאים הטובים ביותר ובהתמדה עצומה.
אתה זקוק לזה. לא רק בשביל הישועות, בעיקר בשביל החיים שלך, בשביל המתיקות, בשביל החיבור שלך לעצמך. שעה ביום לברוח מההמולה, מהשיגרה, לצאת לשדה, להירגע, לנשום אויר, ולהשיח את הלב. ואם אי אפשר בשדה אז בכל מקום אחר ששם אתה יכול להתנתק מהכל ולהיות עם השם. זה הדבר היחידי בעבודת השם שהוא באמת אישי לגמרי לכל אחד ואחד. כולם מניחים אותם תפילין, כולם לומדים אותה תורה, אפילו התפילה היא אותה תפילה, אבל ההתבודדות היא אישית לגמרי. כל אחד עושה אותה בצורה שונה, כל אחד ואחד שופך את לבו נוכח פני השם, כפי מה שעובר עליו בגוף ובנפש. ההנהגה הזו היא כל כך יקרה, היא כל כך גדולה, זה מה שמקרב את האדם יותר מכל דבר אחר להשם יתברך.
הכל צריך להיות בתמימות. כי תמימות זאת הקירבה הכי גדולה לה'. אומרת התורה הקדושה בפרשת השבוע – "תמים תהיה עם ה' אלוקיך (יח, יג). אם תהיה תמים, תזכה להיות עם ה' אלוקיך. תמימות כוללת את כל המידות הטובות כי זה רצון ה', זה הנחת רוח של ה', שאדם זורק את שכלו וחוכמתו ומתעלם מכל הקושיות ומכל היא הבנות שיש לו בעניני השגחה. את כל החוכמה שלו הוא מכוון רק לדבר אחד, לזכות לקרבת אלוקים.
תם זה שלם, תם זה לא חסר כלום. כי אם הוא דבוק בה', אז הוא הגיע לדרגה הכי גבוהה שאפשר להגיע אליה, אז מה כבר יכול להיות חסר.
תמימות זה הכי גבוה. זה המעלה המעולה שבכל המעלות. על יעקב אבינו נאמר "איש תם יושב אוהלים". מכל המעלות והמדות הטובות שבודאי היו ביעקב אבינו, בוחרת הקדושה לציין את התמימות. כי זה מעל הכל. לכן גם מבקש דוד המלך "אשכילה בדרך תמים מתי תבוא אלי", ללמד אותנו שאם נלך בתמימות, בדרך תמים, ה' יבוא אלינו ואז כבר לא יחסר לנו כלום. הכל יהיה לנו.
כל מה שקשור עם פשיטות ותמימות, יש לו חן מיוחד אצל הקב"ה. היהודי הקטן, שקובע עצמו לתורה ותפילה, שעמל כדי לזכך את מעשיו ומדותיו, שפונה אל הקב"ה במילים פשוטות, תמימות וכנות, שמקבל את נסיונות החיים באהבה ובאמונה, זו הפנינה שעמה משתעשע הקב"ה, זה הקישוט שאיתו מתהדרים למעלה.
הרבה פעמים בחיים אנחנו רואים שצוחקים מהתמימים המקסימים האלה. מה זה ליצנות? זה ההיפך מתמימות. זה סמל השקר. זה כת ליצנים לא תראה פני שכינה. מה זה להתלוצץ? זה לא רק שאני חושב שאני יותר ממך, אלא שכל מה שיש לי לעשות בחיים זה לעשות ממך צחוק, אי אפשר לתאר איזה דבר נורא ואיום זה.
בחור רוצה להיות צדיק, הוא שואף לגדולה, במקום לפרגן לו ולעודד אותו, הרבה פעמים מתלוצצים ממנו. רבינו יונה מכנה את מי שבז ליהודי ששואף לגדולה, שרוצה להתעלות – שונא ה'. כי לא נוח לו שיש כאלה שאוהבים את בורא עולם ומתאמצים לעשות לו נחת רוח. אם הוא היה אוהב ה' אמיתי, אז גם אם לו עצמו אין שאיפות דומות, הרי משאת חייו היתה צריכה להחזיק ולעודד ולהמריץ את אותם מתי מעט שכן שואפים להרבות כבוד שמים בהנהגותם.
תמימות זה שלמות, זה דבר שלם ואין לך שלימות כמו האמונה.
איפה שאתה לא מבין, שם אתה צריך אמונה. אתה לא מבין איך קורים לך דברים כאלה, שום דבר לא הולך לך, הכל מתהפך לך מול העיניים ואתה חייב לדעת שהכל זה לכתחילה, הכל כתוב מראש, זה המסלול, לא קרה לך איזה פנצ'ר, איזה ביש מזל, לא קורה פה שום דבר שלא היה צריך לקרות. שוברים אותנו, כותשים אותנו, אבל זה הכל במסגרת התוכנית האלוקית של הבניה שלנו. זה לא איזה כשלון שלנו, זה לא שקרה משהו לא טוב ואנחנו צריכים לחשוב איך לתקן אותו, ואיך לצאת ממנו. זאת הדרך של השם לקרב אותנו אליו.
מורנו הרב: "[אדם צריך לקבל את כל מה שעובר עליו באהבה. פה אשתו מוכיחה אותו, ההורים מבזים אותו, חבר מוכיח אותו, נהג האוטובוס צועק עליו, בכל מקום מוכיחים אותו, בכל מקום צועקים עליו, מבזים אותו. זה עיקר מה שרוחץ את האדם. "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם, מכל טומאותיכם ומכל גילוליכם אטהר אתכם". מים טהורים זה התוכחות והבזיונות. זה מה שמטהר את האדם" ]
גלגולו של זר
אני אברך. בסייעתא דשמיא הקמנו משפחה נפלאה. אמנם לא זכינו לשפע חומרי, אך אנו מודים לקב"ה על כל מה שנתן לנו, ובפרט על הבנים והבנות המחונכים ויראי השם שזכינו בהם.
חיתנתי שתי בנות ובן, לא בקלות, אך הקב"ה עזר. ואז נכנס הבן הרביעי לשידוכים, ובסייעתא דשמיא התארס עם בת מצוינת ממשפחה מכבודת מאד ורבת אמצעים. עשינו וורט וקבענו זמן לאירוסים. במקרים הקודמים, המשפחות שעמן השתדכנו היו ברמה כלכלית זהה לשלנו, והפעם חשתי צורך להתאים עצמי ככל שניתן. חשתי גם הכרת הטוב על שהם נתנו מעל ומעבר למה שציפיתי, ולכן החלטתי שלפחות הזר שנשלח לאירוסין יהיה מכובד ביותר, שיתאים לאולם המפואר שבו הם בחרו לקיים את האירוסין. הלכתי לחנות ידועה וטובה, ומיד כשנכנסתי ראיתי זר מדהים ביופיו. "כמה זה?" אני שואל את בעל החנות. "2000 שקל", הוא אומר. כמעט התעלפתי, הייתי רגיל לקנות זרים ב 300 עד 500 שקל. 2000 שקל לזר פרחים? זה נשמע לי מוגזם. חשבתי קצת ואז החלטתי שעליי לעשות את ההשתדלות שלי ולשלוח זר מכובד. "כמה אתה יכול ללכת לקראתי?" שאלתי. התווכחתי קצת, ולבסוף המוכר הסכים להוריד את הסכום ל 1800 שקל. רשמתי את שמי ואת כתובתי, והלכתי משם.
יום האירוסין מגיע. התייצבתי באולם חצי שעה לפני הזמן כדי לראות את הזר. ראיתי אולם מפואר, מפות יוקרתיות, פרחים על השולחנות, אך משהו אחד היה חסר: הזר שהזמנתי. אני ממתין עשר דקות ורבע שעה, ומחליט להתקשר לחנות, ואז נוכחתי לדעת שאין לי מספר טלפון, וגם לא את שם החנות. עשיתי בירור על פי הכתובת, והמודיעין של בזק הזכיר לי את שם החנות וגם נתן את המספר. אני מחייג בעצבנות. תא קולי. בשלב זה אני מתחיל להזיע. עוד מספר דקות הכלה ומשפחתה יגיעו ואין זר פרחים. אני מתקשר שוב ושוב, ותא קולי מעצבן עונה לי.
אני חושב לעצמי מה יגידו, שאני גם נצלן וגם קמצן. אני חייב לפתור את הבעיה. אני מתקשר לחבר שלי שגר בסביבה ואומר לו: "תעשה טובה, קח מונית לכיוון החנות ההיא, תבדוק מה קורה שם". הוא מבין את הבעיה, לוקח מונית, ותוך עשר דקות מתקשר ואומר: "הכל סגור ומסוגר. החנות נעולה. איש אינו בפנים". "תנסה לחפש דרך להגיע למוכר", אני מבקש ממנו, "אתה לא מבין באיזה מצב אני נמצא". "אני דווקא כן מבין", אמר, "אעשה מה שאוכל". לאחר מספר דקות הוא מצא פתק קטן עם מספר סלולארי, שאפשר להתקשר אליו במקרים דחופים. אני מתקשר. בזווית העין אני רואה את בני משפחת הכלה ואני בורח לאיזו פינה כדי לא להיתקל בהם בינתיים. לאחר כמה צלצולים: "הלו", עונה לי מישהו, ואני מזהה את קולו של האיש שנתתי לו 1800 שח במזומן. "מה קורה?" אני זועק, "אני כבר באולם. מה עם הזר שלי?" האיש השתתק. לא הגיב. כנראה הרהר בשתי האפשרויות שיש לו: אחת להודות שהוא שכח את הזר, ואז הוא חשוף לתביעה, והאפשרות השניה היא פשוט להתכחש לכל העיסקה. שניות ארוכות חלפו, ואז אני שומע אותו אומר: "מי אתה?, "אני מאולם ה'אופרה' שילמתי לך 1800 שקל אתמול". "תקשיב", הוא עונה "אני לא מכיר אותך. בטח התבלבלת...." בקיצור, בחר באפשרות השנייה.
"אתה בעל החנות מהרחוב הזה והזה?" "כן, אבל אני לא יודע על איזה זר אתה מדבר". התחלתי לזעוק: ,אתה לא יכול לעשות לי את זה. יש כאן אירוסין, מה שאתה עושה לי זו פגיעה נוראה". טרררר... השיחה נותקה.
לא ידעתי מה לעשות. בינתיים האורחים מתחילים לזרום, ואני לא פנוי לקבל אותם. כולי שקוע בזר הפרחים ההוא. בצר לי, התקשרתי לרב שלי. ספרתי לו את הבעיה. אמרתי, "אני רוצה לשאול שאלת רב. יש לי בן דוד שמתגורר בנתניה, הוא צריך להגיע לאולם, יש לו קשרים במקומות מאד מסוימים ואם אני פונה אליו, הזר יהיה אצלי גם אם המוכר הרמאי ייאלץ ללכת לקטוף את הפרחים בעצמו", הרב שתק דקה ארוכה ולאחר מכן אמר: "אגיד לך את האמת, אני מבין את הכאב, את הצער ואת הבושה שלך, אבל אנחנו בני תורה וצריכים לפעול ברוח התורה והמוסר. בוא ננסה לדמיין שאכן בן דוד שלך מנתניה יפעיל את הכוחות והקשרים שלו, הוא יאיים עליו או יעשה לו דברים לא טובים. זוהי דרך התורה? אנחנו מאמינים בדין תורה והולכים אך ורק בדרך התורה. לא פותרים ככה דברים". "אני מבין אותך", הוסיף ואמר, "אתה עומד בניסיון גדול מאד. אני מציע לך שתגיד לקב"ה: "אני עומד בנסיון ומבקש שהזכויות יגיעו לבני הזוג".
החלטתי שאשמע לעצתו. הגעתי למשפחת הכלה ואמרתי שהזמנתי זר מאד יקר, אלא שבעל החנות טעה ולא שלח אותו. התנצלתי בפניהם והם קיבלו את זה בצורה הכי יפה. ב 21:30 בערב הרב שלי מגיע, נכנס לאירוסין, רואה את השולחן המרכזי ריק מפרחים. הוא מחבק אותי ואומר:" אני היחיד באולם שיודע מה אתה עובר, אני מאחל לך שבזכות זה יהיה הבניין עדי עד וה' ישלם לך שכרך הטוב". האירוסים עברו. עד כאן חלק א.
לאחר האירוסין, ערב שבת בראשית השנה, שמתי פעמיי לבית הקברות "סגולה" בפתח תקוה, לרגל יום השנה לאחד מקרובי משפחתי שנפטר ערירי לפני שנים רבות. אני נוהג להביא מניין מתפללים לקברו, לעילוי נשמתו.
ערכנו את האזכרה. כולם התפזרו, אבל אני נשארתי, הלכתי לעוד קבר שרציתי לפקוד. עמדתי ואמרתי תהילים.
לפתע אני רואה שמגיעה הלוויה. נו, טוב. בבית קברות יש הלוויות. היו שם 15 איש. אני מסתכל ואמור לעצמי שאצטרף למצוות הלווית המת. אני מצטרף, ובאופן טבעי אני הופך להיות "הרב", כי כולם מלבדי אנשים חילוניים, ובאירוע כמו הלוויה תמיד מישהו חרדי הופל לרב ולמנהל האירוע. ליד הקבר אני רואה זר ענק, והם מתכוננים להציב אותו לאחר הקבורה. אני יודע, כמו שכל יהודי חרדי יודע, שזר בהלוויה הוא מנהג גויים. לקראת סוף הלוויה, כשהפכתי למעין מנהיג הטקס, באתי לבכור האחים ואמרתי לו: "אולי אתם לא יודעים, אבל זר על קבר הנפטר זה חוקת הגויים, ולא רק שהוא אינו מועיל לנפטר, אלא גם מזיק לו".
הוא לחש לאחיו מה שאמרתי לו, והם באו לשמוע זאת ממני. אמרתי: אינכם חייבים לשמוע לי, אבל אם אתם רוצים את טובת הנפטר אל תניחו זר פרחים". הם שאלו אותי: "אז מה נעשה עם הזר?" אמרתי להם: "בערב שבת קודש של שבת בראשית יש בכל בית כנסת קידוש. תניחו את הזר בבית הכנסת, הוא יהיה נוי בית הכנסת, וזה יעשה נחת לנפטר".
"אנחנו לא מכירים בתי כנסת. תיקח את הזר לאיזה בית הכנסת שאתה רוצה". יצאתי מבית הקברות עם זר פרחים, כשכולם מסתכלים ושואלים את עצמם מאיפה סחבתי אותו. זה היה שבוע של בושות מזרי פרחים. מה לעשות. כנראה איזה תיקון.
נכנסתי לאחד מבתי הכנסיות והנחתי על השולחן בכניסה פרחים לעילוי נשמת המנוח.
**
שבת חלפה. מגיע יום ראשון, ואני אומר לעצמי: 'זר פרחים לאירוסין לא היה לך, אבל מה עם ה- 1800ש"ח ששילמת?'
אני מחליט ללכת לחנות ההיא ולפחות לגבות את הכסף.
אני מגיע לחנות הפרחים ורואה שהיא סגורה.
יש חנויות שסגורות ביום ראשון, במיוחד חנויות פרחים.
אבל מה שלא יכולתי לפספס – מודעת אבל ענקית על דלת החנות, ובה כתוב: 'אנו מודיעים על פטירת יקירנו...'אני עושה אחד ועוד אחד, ומבין שמדובר בבעל החנות. אני מסתכל על הכתובת ורואה שה'שבעה' במרחק שני בניינים מהחנות.
חשבתי לעצמי שאנחנו השבוע בעניין פרחים והלוויות, אז נעלה ל'שבעה'.
באותם רגעים גם הבנתי שני יכול להגיד "קדיש" על ה- 1800 ₪. כי אם בעל החנות נפטר, למי אבוא כעת? החלטתי למחול לו בלב שלם...
אני עולה, נכנס לדירה, ומיד כשאני מגיע לחדר אני מזהה את האנשים שיושבים 'שבעה'.
הם נעמדים לכבודי ואומרים: "אתה ניהלת לנו את ההלוויה".
הייתי בשוק. מסתבר שההלוויה שבה השתתפתי הייתה של בעלי החנות והזר... לך תדע ממה עשו אותו... מהזר שלי... זה לא יכול להיות מקרי.
הם ראו את ההלם שלי. "לא חשבתי שזה קשור להלוויה מיום שישי", אמרתי.
"אז למה הגעת לכאן?" שאלו, "ומי נתן לך את הכתובת?"
הם לחצו עלי להסביר מה אני עושה כאן.
החלטתי לומר את האמת. "תקשיבו", אני מספר להם, "יש כאן משהו שחייב להיות משמים. ביום רביעי ערכנו לבן שלי אירוסין, הזמנתי זר ולא קיבלתי, וביום שיש הגעתי לבית קברות..."
"רגע" קוטע אותי אחד האחים "אתה מהזר???" הבטתי בו. לא הבנתי לאיזה מהם הוא מתכוון.
והוא מספר: "אבא שלי קיבל התקף לב ביום חמישי בבוקר. הוא הגיע לתל השומר במצב קשה, המשפט האחרון שאמר לפני שנפטר היה: "תמצאו את זה שאני חייב לו 1800 שקל ותפצו אותו". לא הבנו על מה הוא מדבר. הוא גם לא יכול היה להסביר, כי מיד לאחר מכן איבד את הכרתו וכעבור מספר שעות נפטר". כולנו היינו בהלם.
הבן הזה הוא בעל מפעל עתיר נכסים, הוא הוציא מכיסו 1800 ₪, נתן לי ואמר: "תגיד שאין לך שום דבר על אבא שלי".
"אין לי שום דבר על אבא שלך", הכרזתי, "ואני מוחל לו על שהזר לא הגיע לאירוסין".
ואז הוא אמר לי: "שילמתי לך 1800 ₪ שמגיעים לך. כעת אני צריך לפצות אותך על עגמת הנפש שהיתה לך".
עניתי לו: "עזוב, זה בסדר, רואים שהכול משמים".
"נכון, אבל יש לי כבוד לאבא שלי. אבא אמר 'תפצה אותו', אז אני צריך לפצות אותך. בלי קשר לזה, אני רוצה מישהו שילמד תורה בשביל אבא שלנו. אם תלמד תורה בשבילו, אשלם לך סכום הגון".
אמרתי: "זה בסדר, אני בכל מקרה לומד בכולל בלי כסף".
"אז תלמד בכולל שלך ותחשוב על אבא שלנו, ואנחנו ניתן לך כל חודש 7000 ₪ אחזקה". זו המילה שהשתמש בה: 'אחזקה'. "נשלם לך כל עוד אתה לומד לעילוי נשמתו. כשתתעייף, תגיד לנו וניתן את זה למישהו אחר.
זה הסיפור, ואני חש צורך לפרסם אותו.
מכיוון ששמעתי לקול רבי ומורי, והבלגתי, זכיתי גם למחול לנפטר, גם למנוע ממנו עגמת נפש של הלוויה לפי חוקות הגויים, וגם עשיתי לביתי פרנסה שמסייעת ואי"ה תסייע לי ולמשפחתי רבות במשך השנים.
תפילה
רבונו של עולם
זכה אותי להתחזק בכוחה של התפילה האישית. כשיש איזה קושי, איזו בעיה, איזה נסיון, איזה תיקון שאני צריך לעבור, להרים את הראש למעלה אין ספור פעמים ולדבר איתך, להתחנן אליך, לזעוק אליך מקירות לבבי המורתח.
תעזור לי לזכור שכל מה שקורה לי זה ממך אבא, וזה בודאי לטובה, זה ודאי מהרחמים שלך. שאני אזכה להירגע, לא להאשים אף אחד, גם לא את עצמי, לא להיבהל משום דבר שקורה כי אני יודע שיש לי את התפילה שזה הנשק הכי חזק. שכל דבר אפשר להשיג איתו.
אני לא יודע מה לבקש, אני לא יודע מה לעשות, אני לא יכול לתת לך עצות איך לעזור לי כי אתה אבא יודע הכל ואתה גם כל יכול.
עצם זה שאני רוצה דבר טוב, דבר שיקרב אותי אליך, זה כבר נותן לי כוח להתפלל בלי סוף, עד שרואים שהמציאות משתנה מול העיניים. והכל בזכות אין ספור תפילות שמסתכמות ב- "אבא, תעזור"!
תפילות שמשנות את הטבע כיון שהן מחברות אותנו למי שמושך בחוטים של הטבע.
רבונו של עולם, לעולם אל תתן לי לפול ברוחי, להתייאש, לדאוג, לפול לעצבות, תמיד לזכור, שיש לנו את התפילה האישית שמאפשרת לנו לפעול בצורה הכי נכונה, הכי מדוייקת, הכי יעילה. כי אתה אבא עושה הכל ואנחנו רק מתפללים. עד שזוכים לראות שכל מה שרצינו מתרחש לנגד עיננו.
שבת שלום
הרב מנחם אזולאי
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
