"כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלקיך נתן לך לרשתה נפל בשדה לא נודע מי הכהו. ויצאו זקניך ושפטיך ומדדו אל הערים אשר סביבת החלל. והיה העיר הקרבה אל החלל ולקחו זקני העיר ההוא עגלת בקר אשר לא עבד בה אשר לא משכה בעל. והורדו זקני העיר ההוא את העגלה אל נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע וערפו שם את העגלה בנחל. ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר ה' אלקיך לשרתו ולברך בשם ה' ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע. וכל זקני העיר ההוא הקרבים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל. וענו ואמרו ידינו לא שפכה [שפכו] את הדם הזה ועינינו לא ראו. כפר לעמך ישראל אשר פדית ה'. ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל ונכפר להם הדם. ואתה תבער הדם הנקי מקרבך כי תעשה הישר בעיני ה'' (דברים כא,א-ט). הסנהדרין אומרים שהם לא שפכו את הדם, וכי מישהו חשב שהם הרגו? 'זקני אותה העיר רוחצין את ידיהן במים במקום עריפה של עגלה, ואומרים: ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו. וכי על דעתנו עלתה, שזקני בית דין שופכי דמים הן? אלא, שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזון, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה' (משנה סוטה ט,ו). הסנהדרין אשמים על שלא נתנו מזון ולא ליווהו. אולם תמוה, שהרי מדובר על "חלל" שזה נרצח, אז מה קשור לאוכל ולויה, הרי לא מת מאפיסת כוחות? מסביר רש"י: 'ופטרנוהו בלא מזונות - כלומר למזונות הוצרך, ולא היה לו, וראה אחד נושא מזונות ובא לחוטפם ממנו לאונס רעבון, ועמד זה עליו והרגו' (רש"י סוטה לח,ב). המלבי"ם (התורה והמצוה) מסביר על הספרי [דברים כא,ז]: 'ידינו לא שפכו . פי' שלא היינו גרמא לרצח הזה. לא ע"י שלא נתנו מזון להרוצח, ועי"כ היה מוכרח להרוג את הנרצח לעשוק את לחמו, למלא נפשו כי ירעב . ולא ע"י שלא נתנו לויה להנרצח, שלא ילך יחידי במקום סכנה. וכ"ז יאמרו זקני העיר, ואז יאמרו הכהנים כפר לעמך ישראל'. הרי שמעמיד שישנם שתי אפשרויות, האחת שהרוצח הוא מי שלא עזרנו לו, ואפשרות שניה שלא עזרנו לנרצח. (אם כי דבריו הגיוניים, ואף בזה מובן יותר מדוע יש שני דברים שאומרים, אולם בפשטות דברי חז"ל משמע שמדובר על אותו מקרה, שאומרים על האכילה ולויה ולא מרמזים שיש הבדל בניהם, אלא כאילו מדובר על אותו אחד). רש"י פירש על הנרצח שלא נתנו לו, כנראה משום שאם לא היה לו אוכל עד שהוצרך ללסטם, מן הסתם היה כבר כמעט באפיסת כוחות, ולכן בדר"כ כשאדם כ"ך חלש הוא לא יתגבר על הנשדד ויהרג, וכן פשטות דברי חז"ל שלא פטרנוהו מדבר על "לא שפכו את הדם הזה" שבפשטות משמע שלא נתנו למי שהדם הזה שלו. אולי אפשר שהתורה מתכוונת לשתי האפשרויות, שיכול להיות שהוא הנרצח (רש"י) ויכול להיות שהוא הרוצח (כמלבי"ם) לכן בכתיב זה "שפכה" ובקרי זה "שפכו", שכיון שזה מתייחס עלינו, אז זהו "שפכו" שכולנו אשמים שכאילו שפכנו את דמו, שזהו של הנרצח, שלא נתנו לו אוכל וליווי ולכן הגיע לנסות לשדוד, ואילו הנשדד עמד להציל נפשו ולכן לא אשם (אם היה במקרה כזה שלא נתנו לו.. שלכן אומרים הסנהדרין שזה לא המקרה, אלא זהו סתם רוצח, ולכן הסיום בפס' הוא שאם ימצאו את הרוצח יהרגוהו כי סתם רצח). אולם בכתיב זה "שפכה" לשון יחיד, לרמז שאנחנו אשמים בכך שהרוצח רצחו, שזהו לשון יחיד, שהרוצח הוא ששפך את הדם, וזה אשמתנו ששפך כי לא נתנו לו אוכל ולכן הוצרך לשדוד, אולם האשמה היא בלשון יחיד כדי לומר שגם הרוצח אשם בשפיכת הדם, שלא היה לו לרצוח (אלא רק לבקש). מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א מביא על זה (שהת"ח אשמים על הנעשה בעקבות אי דאגתם לשפעה על הציבור) את דברי התנא דבי אליהו רבה (יב): 'ושמא תאמר אותן שבעים אלף שנהרגו בגבעת בני בנימין מפני מה נהרגו? היה להן לסנהדרין גדולה שהניח משה ויהושע ופינחס בן אלעזר עימהם, שיקשרו חבלים של ברזל במותניהם, ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם, ויחזרו בכל עיירות ישראל, יום אחד בבית אל, יום אחד לחברון, יום אחד לירושלים, וילמדו את ישראל דרך ארץ בשנה בשתיים בשלוש, עד שיתישבו בארצם. יתגדל ויתקדש שמו של הקב״ה בעולם כולו שברא מסוף העולם ועד סופו. הן לא עשו כן. אלא כשנכנסו לארצם, כל אחד ואחד נכנס לכרמו וליינם, אמר שלום עלייך נפשי, כדי שלא להרבות את הטורח... לפיכך נתקבצו ויצאו למלחמה ונהרג מהן שבעים אלף. ומי הרג את כל אילו? אמרו: לא הרג אותן אלא סנהדרין גדולה שהניח משה ויהושע ופינחס בן אלעזר הכהן'. זה אכן דברים מזעזעים. נראה להוסיף, שהנה נאמר: "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא" (דברים טו,ט) מובא בספרי (וכן ברש"י): 'יכול אם יקרא עליך יהיה בך חטא, ואם לא יקרא עליך לא יהיה בך חטא? ת"ל "והיה בך חטא" מ"מ. א"כ למה נאמר וקרא עליך? ממהר אני לפרע על יד קורא, מעל יד שאינו קורא'. מביא היהודי הקדוש (על הפס') שזה חל גם על יו"כ. לשיטת רבי ביוה"כ מתכפרים העברות גם ללא תשובה (יומא פה,ב), אומר היהודי שאז מקטרג השטן ואומר שהוא טרח כל השנה כדי להחטיא, אז מה פתאום שיתכפר סתם כך. ועונה לו הקב"ה שכמו שבנ"י עמלים כל השנים לחסוך כסף, ומלוים לאחר, וכשבאה השמיטה הם מוחקים את החובות, כך גם ה' מוחק הכול. ממילא אם כך, אז במקרה שלא מלווים כדי שלא ימחק בשמיטה, אז כשהשטן יקטרג על כפרת העברות ביוה"כ, לא יכול הקב"ה לומר לו שעושה כמו שאנו עושים בשמיטה. לכן אז "וקרא עליך" השטן "אל ה', והיה בך חטא", שלא יכופר ביוה"כ. נראה שאולי אפשר להוסיף ע"פ פרשתנו, שבמקרה שלא רוצים להלוות כי חוששים משמיטת הכספים, על הת"ח לדרוש בציבור ולהשפיע שבכ"ז יחוסו ויתנו, וכן אם צריך אז לעשות בצורה שלא ישמט, כמו שבסוף התקינו פרוזבול. לכן אם לא יעשו כך אז זה יהיה אשמה על הת"ח, וזהו "וקרא עליך אל ה'" שהעני מאשים את הת"ח שלא באו לעזרתו אלא רק לימדו שהשמיטה תשמט את הכספים ולכן לא מלווים לו. במקרה כזה "והיה בך חטא" לא רק למלוה שלא רוצה להלוות, אלא גם לת"ח. נראה אף ברמז (לחבר בניהם) שזהו כמו שכאן "והורדו זקני העיר ההוא את העגלה אל נחל איתן... וכל זקני העיר ההוא הקרבים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל וענו ואמרו" וגו', '"אל נחל איתן" - קשה שלא נעבד' (רש"י). כעין שמיטה שבה לא עובדים את השדות. עוד נראה שמכאן ראיה למקרה של פקנ"פ בשבת, שמובא ביר': 'תני: הזריז משובח, והנשאל מגונה, והשואל הרי זה שופך דמים' (יר' יומא ח,ה). וכן הביא ערוך השולחן: '..."והנשאל - הרי זה שופך דמים", שהיה לו לידרוש ברבים דפקוח נפש דוחה את השבת' (שכח,א) וכן הביא במשנה ברורה: 'ובירושלמי איתא: הנשאל הרי זה מגונה. פירוש: משום שהתלמיד חכם במקומו היה לו לדרוש בפרקא לכל, כדי שידעו כל העם ולא יצטרכו לשאלו' (שו"ע שכח,ב. ס"ק ו). נראה שמאצלנו הראיה שיש על הת"ח אחריות על חיי האנשים, שכאן בעגלה ערופה, הסנהדרין אחראים על חיי האדם, שלכן באחריותם לדאוג שלא יבואו לפקנ"פ, ע"י שיאכילוהו. כך גם בשבת עליהם לדאוג שלא יגיעו לפקנ"פ, שלכן עליהם לדאוג ללמד זאת את הציבור. בסיפורי החורבן מסופר על קמצא ובר קמצא שבשל כך נחרבה ירושלים: 'אקמצא ובר קמצא חרוב ירושלים. דההוא גברא דרחמיה קמצא ובעל דבביה בר קמצא, עבד סעודתא. אמר ליה לשמעיה: זיל אייתי לי קמצא. אזל אייתי ליה בר קמצא. אתא אשכחיה דהוה יתיב. אמר ליה: מכדי ההוא גברא בעל דבבא דההוא גברא הוא, מאי בעית הכא? קום פוק! אמר ליה: הואיל ואתאי שבקן ויהיבנא לך דמי מה דאכילנא ושתינא. אמר ליה: לא. אמר ליה: יהיבנא לך דמי פלגא דסעודתיך. אמר ליה: לא. אמר ליה: יהיבנא לך דמי כולה סעודתיך. א"ל: לא. נקטיה בידיה ואוקמיה ואפקיה. אמר: הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה, ש"מ קא ניחא להו, איזיל איכול בהו קורצא בי מלכא. אזל אמר ליה לקיסר: מרדו בך יהודאי' וכו' (גיטין נה,ב-נו,א). נראה שגם כאן סיבת החורבן קשורה עם אחריותם של הת"ח על ההתנהגות והיחס בין האנשים. שהרי בר קמצא אומר במפורש: 'הואיל והוו יתבי רבנן ולא מחו ביה ש"מ קא ניחא להו', הרי שמה שהרתיח אותו היה אשמת החכמים שלא באו להגנתו. לא אמרו לבעל הסעודה שימחל לו וישאירו, וכן לא קמו והלכו עם בר קמצא להראות את סלידתם ממעשה בעל הסעודה, לכן ראה בזה בר קמצא את הסכמתם. זהו כמו כאן שאם לא נתנו לרוצח/הנרצח אוכל ושתיה ולא ליווהו, הם אשמים בנעשה. לכן העונש הוא חורבן ירושלים, שנעשתה העיר השוקקת חיים לחרבה, כעין אותה הקרקע של נחל איתן שהיא קשה ולא מעובדת. נראה שלכן פרשת עגלה ערופה סמוכה למלחמה, שמיד אחריה נאמר "כי תצא למלחמה על איביך ונתנו ה' אלקיך בידך ושבית שביו" (דברים כא,י) שאתה תצא למלחמה ותנצח ותשבה את אויבך, בתנאי שתהיה ראוי, כמו שאמרו הסנהדרין שהם לא אשמים בכלל, שלא היה מקרה שלא נתנו אוכל וליווי. אבל אם אשמים בזה, אז ח"ו לא תנצח במלחמה, ואתה תצא לשבי, כבחורבן ירושלים. וכן קודם לעגלה ערופה נאמר: "כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה לנדח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואתו לא תכרת כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור" (שם כ,יט). '"כי האדם עץ השדה" - הרי כי משמש בלשון דלמא, שמא האדם עץ השדה, להכנס בתוך המצור מפניך להתייסר ביסורי רעב וצמא כאנשי העיר למה תשחיתנו' (רש"י). הרי שמדובר על מצור ורעב וצמא, שזהו כמו שירושלים הייתה במצור, וברעב כבד עד נפילתה. נראה שע"פ דברנו מובן הקשר בין שמיטה וחורבן המקדש: 'דתניא: מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב. אמרו כשחרב בית המקדש בראשונה, אותו היום ערב תשעה באב היה, ומוצאי שבת היה, ומוצאי שביעית היתה, ומשמרתה של יהויריב היתה. והלוים היו אומרים שירה, ועומדין על דוכנם. ומה שירה היו אומרים? (תהלים צד, כג) "וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם" ולא הספיקו לומר "יצמיתם ה' אלקינו" עד שבאו נכרים וכבשום. וכן בשניה' (תענית כט,א). הרי שחורבן בית ראשון היה במוצאי שמיטה (שנה שמינית), שהודגש על הקשר לשמיטה (שלכן לא אמר 'שנה ראשונה') וחורבן בית שני קשור בזמן לראשון (מגלגלים...), ולכן כעין גם קשור בזה. וכן: '"אז תרצה הארץ את שבתותיה" אני אמרתי לכם שתהיו זורעים שש ומשמטים לי אחת בשביל שתדעו שהארץ שלי הוא. ואתם לא עשיתם כן. עמדו וגלו ממנה והיא תשמט מאליה כל שמיטין שהיא חייבת לי, שנאמר "אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה... כל ימי השמה תשבות"' (ספרא. ויקרא כו,לד). שקשורים השמיטה והחורבן לעומק עגלה ערופה (וכן לשבת, ולכן 'מוצאי שבת' [ראשון]). לכן בא החורבן כמו המיתה של ההרוג בדרך, שבחורבן היו הרבה הרוגים ויצאו לגלות (בדרך). [גם עצם הגלות היא כמו מיתה כידוע מהגר"א (סוף ההוספות לספרא דצניעותא)]. וכמו שהחורבן הגיע תוך כדי שירת הלוים, כך גם קשור בעגלה ערופה, שלמדו שאומרים בלשוה"ק, בג"ש מהנאמר אצל הלוים (סוטה מד,ב). יהי רצון שנשוב בתשובה שלמה (בפרט עכשיו בחודש אלול) ונזכה לבניין בית המקדש השלישי בבי"א.