כ"ד אב תשע"ז

ראיית ה'אנכי' מעשרת הדברות[1]

רְאֵ֗ה אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּ֑וֹם בְּרָכָ֖ה וּקְלָלָֽה (דברים י"א כ"ו).

כותב ר' נפתלי מרופשיץ בספרו זרע קודש בתחילת פרשתנו: דהנה כתיב (קהלת א' ט') מה שהיה הוא שיהיה, כי הדברים שעושה יתברך בדבורו כביכול הם בבחינת נצחיות ולא יתבטלו, אם לא ברצונו יתברך. והנה מצינו שבמעמד הר סיני כתיב (שמות כ' י"ח) וכל העם רואים את הקולות, ואמרו ז"ל [ראה פרקי רבי אליעזר פרק ט"ו]  בכל יום בת קול יוצאת מהר חורב: שובו בנים שובבים (ירמיהו ג' י"ד) ועוד בת קול יוצאת: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה [אבות ו' ב']. כי יתברך דיבר אז במעמד הנבחר בבחינת 'קול גדול ולא יסף' (דברים ה' י"ט) שלא פסק [שם תרגום אונקלוס], רק 'דבר אלקינו יקום לעולם' (ישעיהו מ' ח'). ולעולם הקול יוצא משם לקבל עול תורה ותשובה, וכיוון שבת קול יוצא בכל יום, מוכרח שיש צדיקים ששומעים הקול. וי"ל [ויש לומר] שהוא שמיעתם כדרך שהיה אז, 'וכל העם רואים את הקולות'. וזה שאמר משה כאן על דברים ששייך בהם לשון שמיעה, אמר ראיה. וזה שאמר ראה אנכי נותן לפניכם היום, שעדיין הקול לא נפסק מלומר אנכי ה' אלקיך, וזה שאמר ראה – על האנכי, כי זה דבר הנראה כמו מאז... עכ"ל ר' נפתלי רופשיץ זיע"א.

השמחה וההתחדשות מלמדת על ברכת הראיה

במי מרום לרב יעקב משה חרל"פ זצ"ל (נמוקי המקראות) כתב: כאשר אדם שקוע בענין מסויים ורוצים להבחין בו עד כמה הענין נוגע אל לבו, יש להבחין מתוך התעניינותו בכל ענין וענין. מאורע וחדוש שישנו בעולם ולשמוע ולהקשיב ממנו אודות הענין שעסוק בו. זהו מה שאומר את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אלקיכם - עצם הברכה הוא ששומע מכל דבר ודבר את מצות ה', ובשמחה של חדוש כאילו היום נתנו לו, אשר אנכי מצוך היום...

הדבקות המוחלטת בין הקב"ה לישראל - כאב לבנו בכורו

בָּנִ֣ים אַתֶּ֔ם לה' אֱלֹקיכֶ֑ם לֹ֣א תִתְגֹּֽדְד֗וּ וְלֹֽא־תָשִׂ֧ימוּ קָרְחָ֛ה בֵּ֥ין עֵינֵיכֶ֖ם לָמֵֽת (דברים י"ד א').  

נצח ישראל למהר"ל (פרק י"א) מבאר יסוד חשוב ביותר בענין הדבקות המוחלטת והקשר הנצחי בין הקב"ה לישראל, וזלה"ק: ...  הראיה השכלית אשר אמרנו, שמחייב מסדר השתלשלות הרבוי מן האחד. על זה העידה התורה הנאמנה שאמרה (דברים י"ד א') 'בנים אתם לה' אלקיכם'. ויש לך להבין בשם הנכבד הזה מה שנקראו ישראל בנים לה'. וזה כי אין ספק כי הנמצאים הם עלולים ומושפעים מן השם יתברך. ואין הנמצאים מתדמים יחד, רק כי יש מושפע מאמתת עצמו, ויש שאינו כך, לפי רחוק הנמצאים ולפי קורבתם אליו יתברך. והנה ישראל אומה זאת מושפעים ממנו יתברך מאמתת עצמו יתברך, ובדבר זה יותר יש להם צירוף וחבור אל השם יתברך. ועל זה מורה השם הנכבד הזה שנקראו "בנים", ונקראו בשם "בני בכורי" (שמות ד' כ"ב). כי שם "בן" יאמר על שנמצא מאמתת עצמו. ומצד שם הזה אין בזה עדיין הצירוף הגמור שהוא מיוחד, כי אפשר שיהיו ב' בנים לאחד, והצירוף אשר הוא לשנים אינו צירוף גמור מיוחד. ואף כי אין אומה עוד נקראת "בן" אל השם יתברך יותר מישראל, מכל מקום שם "בן" אינו כל כך הצירוף אליו, כיון שאפשר שיהיה לאחד שני בנים. ולכך נקראו ישראל "בני בכורי", כי אי אפשר שיהיה לאחד שני בכורים. ומזה תבין כי אי אפשר שתהיה עוד אומה שנקראו "בנים", כי השם יתברך הוא אחד בעצמו (דברים ו' ד'), ומאחר כי הבן הוא מן אמתת עצמו, אשר אמתת עצמו הוא אחד, ולכך בנו גם כן הוא אחד. וזה מבואר ממה שאמרו במדרש כי השם יתברך מעיד על ישראל שהם אחד. ופירוש זה, כי מאחר כי ישראל הם מן אמתת עצמו יתברך, והוא יתברך אחד, וכך אשר מושפע מאתו יתברך הוא אחד. אבל שאר אומות, שאף שהם מושפעים מן השם יתברך, מכל מקום אינם מושפעים מאמתת עצמו, רק ישראל מושפעים מאמתת עצמו...עכ"ל המהר"ל.

עוד יש להוסיף דבריו של אחד מענקי הראשונים בספר שו"ת הרשב"א (ח"א קצ"ד). השאלה עסקה במשומד (ל"ע) האם הוא מטמא כשנפטר, או בגלל העבירה החמורה שעשה, הפקיע עצמו לגמרי מקדושת ישראל ואינו מטמא, שהרי יש דינים שבהם שונה מדין ישראל, כגון מותר להלוותו בריבית (ירושלמי ע"ז פ"א) אבל לענין שלא הופקע ממנו שם ישראל, והוא מטמא במותו, כותב שם הרשב"א וזלה"ק:  ...ועוד זה [המשומד], אדם הוא ולא בהמה, דקידושיו קדושין וגיטו גט, ואשתו אסורה עד שיגרש בגט כישראל. ובכלל בנים הוא כדברי רבי מאיר בשילהי פרק קמא דקדושין [ל"ו ע"א] דגרסינן התם בנים אתם לה' אלהיכם. בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרויין בנים, שנאמר בנים אתם לה' אלהיכם. אם אי אתם נוהגים מנהג בנים, אין אתם קרויין בנים דברי רבי יהודה. רבי מאיר אומר בין כך ובין כך אתם קרויין בנים, שנאמר [ירמיהו ד' כ"ב] בנים סכלים המה וכו'. וכי תימא סכלים הוא דמקרו בנים, כי לית בהו הימנותא לא מיקרו בנים. ואומר (דברים ל"ב כ') בנים לא אמון בם. וכי תימא כי לית בהו הימנותא הוא דמיקרו בנים, כי פלחי לעבודה זרה לא מיקרו בנים, ואומר (ישעיה א' ד') בנים משחיתים. וכי תימא בנים משחיתים הוא דמיקרו, בני מעליי לא מיקרו, והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי (הושע ב' א'). [ומסיים הרשב"א במחלוקת זו] ואף על גב דרבי מאיר ורבי יהודה - הלכה כרבי יהודה, הכא רבי מאיר קראי קדייק...עכ"ל הרשב"א.

אמרות בענין אהבת ישראל[2]

הבעש"ט  - מי יתן ויכולתי לאהוב את הצדיק הגדול שבישראל, כשם שה' יתברך אוהב את הרשע הגדול שבישראל.

כשם שהכוכבים אשר בשמים נראים לעינינו כנקודות זעירות בלבד, שעה שהם עולמות עצומים – כך ישנם יהודים אשר בעוה"ז מראיהם עלוב ושפל, אולם בשמים הם עצומים.

רבי יחיאל מאיר ליפשיץ - קל להיות מבין באבנים טובות ומרגליות, אולם קשה להיות מבין ב'קוצו' של יהודי.

ר' דוד מללוב – ישראל נקראו עם סגולה – כ'סגול' איך שתהפכהו, ישאר 'סגול'.

ר' מרדכי מלכוביץ' – אדם מישראל הרי הוא כדינר זהב, גם אם לפעמים מעלה חלודה או מלוכך ברפש, צריך לרחצו ולמרקו ואז יחזור אליו אורו. [יסוד איתן לדברים אלו בחז"ל על הכתוב (שיר השירים א' ו') אל תראוני שאני שחרחורת[3]. וראה במהר"ל נצח ישראל (שם) שמבאר מדרש זה].

לימוד התורה צריך להשפיע אפילו על המעיים

שְׁמֹ֣ר וְשָׁמַעְתָּ֗ אֵ֚ת כָּל־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּ֑ךָּ לְמַעַן֩ יִיטַ֨ב לְךָ֜ וּלְבָנֶ֤יךָ אַחֲרֶ֙יךָ֙ עַד־עוֹלָ֔ם כִּ֤י תַעֲשֶׂה֙ הַטּ֣וֹב וְהַיָּשָׁ֔ר בְּעֵינֵ֖י ה' אֱלֹהֶֽיךָ (דברים י"ב כ"ח).

פירש רש"י: שמר, זו משנה, שאתה צריך לשמרה בבטנך שלא תשכח, כענין שנאמר (משלי כ"ב י"ח)  כִּֽי־נָ֭עִים כִּֽי־תִשְׁמְרֵ֣ם בְּבִטְנֶ֑ךָ...

בשם דרך לרב שמחה מרדכי זיסקינד ברוידא זצ"ל ראש ישיבת חברון, ביאר רש"י אלו, וכך כתב: והדברים תמוהים, כי ידוע יחוס ההבנה ללב, העצה לכליות, הזכירה והמחשבה במח, אך מעולם לא שמענו שבטן ומעיים הם כלים לזכירת ושמירת דברי ה', ומדוע לא יחסו השמירה ללב או לשכל?! ואמנם אמר דוד המלך (תהלים מ' ט') לַֽעֲשֽׂוֹת־רְצוֹנְךָ֣ אֱלֹקי חָפָ֑צְתִּי וְ֝ת֥וֹרָתְךָ֗ בְּת֣וֹךְ מֵעָֽי. ונראה כי אין זה מליצה אלא יסוד עמוק המורה לנו את דרכנו בעבודת ה'.

וביאור הדברים, כדוגמת המזון הגשמי שאין די באכילתו בפה, אלא עיקר המזון בעכול במעיים שבבטן. כן המזון הרוחני – התורה והמצוות, אין די בלימוד ועשיה אלא העיקר הוא ה'עכול', דהיינו שהתורה והמצוות נהפכים לעצמותו ומהותו של האדם. וכשם שתפקיד העכול לברר את המזון ולחלקו לכל איבר מאיברי הגוף כראוי לו, גם תפקיד ה'עכול' הרוחני לחלק את המזון הרוחני בכל האיברים הרוחניים של האדם, כל אחד כפי עניינו. וכמו שהמזון הגשמי מספק לגוף את יכולתו לגדול ולהתחזק ונותן לאדם כוחו, כך המזון הרוחני מגדל את הנפש, מרוממה ומעדנה, ונותן את כוחה. התורה והמצוות מעצבים את שעור קומתו ואישיותו של התלמיד חכם, ואמורים לגדלו ולחזקו...

הצדקה שיתן אחר שנתן צדקה

כּי־יִהְיֶה֩ בְךָ֨ אֶבְי֜וֹן מֵאַחַ֤ד אַחֶ֙יךָ֙ בְּאַחַ֣ד שְׁעָרֶ֔יךָ בְּאַ֨רְצְךָ֔ אֲשֶׁר־ ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ לֹ֧א תְאַמֵּ֣ץ אֶת־לְבָבְךָ֗ וְלֹ֤א תִקְפֹּץ֙ אֶת־יָ֣דְךָ֔ מֵאָחִ֖יךָ הָאֶבְיֽוֹן... נָת֤וֹן תִּתֵּן֙ ל֔וֹ וְלֹא־יֵרַ֥ע לְבָבְךָ֖ בְּתִתְּךָ֣ ל֑וֹ כִּ֞י בִּגְלַ֣ל׀ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה יְבָרֶכְךָ֙ ה' אֱלֹקיךָ בְּכָֽל־מַעֲשֶׂ֔ךָ וּבְכֹ֖ל מִשְׁלַ֥ח יָדֶֽךָ...(דברים ט"ו ז'-י').

בספר דרשות מופלא אפיקי יהודה לרב יהודה עידל (הספר מתובל במליצות רבות, המבוססות על פסוקים ומאמרי חז"ל) בדרשה בענין מעלת הצדקה (דרוש ל"ה 'גשם נדבות') כותב בין דבריו: ...אמר רבי סימון, בשעה שבא הקב"ה לבראות את האדם נעשו מלאכי השרת כתין כתין וכו' מהם אומרים יברא...חסד אומר יברא שהוא גומל חסדים, אמת אומר אל יברא וכו' צדק אומר יברא שהוא עושה צדקות...(בראשית רבה ח' ה'). וביארנו (דרוש 'מים נאמנים') כי לא על עצמות הבריאה נתווכחו וקטרגו..אבל עיקר התווכחותם היה לחקור על תכלית הבריאה של האדם, מה זה עושה...כלומר לאיזה תכלית נברא. ונודע להם כי עיקר בריאת האדם הוא לעסק התורה, ועל זה צעקו אראלים, חמדה גנוזה וכו' אתה מבקש ליתנה לבשר ודם?! (שבת פ"ח ע"ב) [מכח שמורכב מדברים מנוגדים, יש בו קטטה והוא דובר שקרים. אלא מדוע יקבל את התורה, מה מעלתו על מלאכים? התשובה] כי במה שנמצא דבר טוב שאיננו נמצא בעליונים, והוא במה שעושה צדקות וגומל חסדים, נצחו מצוקים את האראלים[4] להיות דבר המלך ודתו [רמז לתורה] מגיע על הארץ והדרים עליה...

וזה טענת הצדק, יברא שהוא עושה צדקות, כלומר, אבל העליונים המה משוללים ממעשה הצדקה...[מביא מדרש (פסיקתא דרב כהנא פיסקה ל' 'ביום השמיני') זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו (תהלים קי"ח כ"ד) אמר רבי אבון, אין אנו יודעים במה לשמוח, אם ביום אם בהקב"ה. ובא שלמה ופירש, נגילה ונשמחה בך (שיר השירים א' ד') בך בתורתך בך בישועתך...עכ"ל המדרש] ואמרנו...כי ההסתפקות של הדרש הוא, אם השמחה אשר תושג לנו אז תומשך מהזמן הטבעי, המתואר 'יום' (מופשט מהנסיי) או תושג לנו מאת ה' מן השמים והוא נסיי לבד, והיינו בו בהקב"ה העושה גדולות לבדו, בא שלמה ופירש בך בהקב"ה, כלומר ישראל נושע בה' תשועת עולמים, כלומר גם אם ה'זמן' אינו מסכים, כד"א (תהלים כ' ב') יענך ה' ביום צרה, כלומר גם אם הזמן הוא מעוטף במטפחת צרה - יענך ה' [ביום צרה] וישגבך שם אלקי יעקב.

מעתה נאמר, כי אחד ההבדלים אשר ישנם בין השפעה אלקית נסיית ובין השפעה הזמניית הטבעית, נמלץ במאמר (תהלים קי"ח כ"ו) ברוך הבא בשם ה' ברכנוכם מבית ה'. כלומר, זה הגומל חסד או המשביע נפש רעבה, והוא בא בלחמו ומימיו צמרו ופשתו - בשם ה', כלומר לא שלי הוא רק של ה' יתברך, ואומר לזה שכנגדו מאמר – ברכנוכם מבית ה', כלומר מה שכבדנוך וברכנוך לא ברכת ביתי הוא רק - מבית ה', זה האיש ברוך ומבורך בתוספת שפע, כי ע"י זה אמר משה רבינו ע"ה (דברים ט"ו י') נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו, כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' וגו'. הורה באצבע כי ברכת ה' היא תעשיר את הנותן צדקה, בתנאי אם לא ירע לבבו בתתו לו לעני ודל, לא זולת זה. וההמתקה בזה הוא, כי כאשר לא יירע לבבו בתתו מהונו, יעיד על עצמו, כי מחזיק בדעת המאמין ואומר, כי ממך הכל ומידך נתנו לך (דברי הימים-א' כ"ט י"ד). וזה שיש לו - אינו שלו, רק – לה' הארץ ומלואה. וזאת האמונה המעולה ממשכת על בעליה שפע ברכה מה' יתברך לבדו, אשר אין קץ לטובתו...עכ"ל הרב יהודה עדיל בספרו אפיקי יהודה[5].

יציאות השבת שתים שהם ארבע – רמז לנתינה במועדות

 וְשָׂמַחְתָּ֖ בְּחַגֶּ֑ךָ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֤ וּבִתֶּ֙ךָ֙ וְעַבְדְּךָ֣ וַאֲמָתֶ֔ךָ וְהַלֵּוִ֗י וְהַגֵּ֛ר וְהַיָּת֥וֹם וְהָאַלְמָנָ֖ה אֲשֶׁ֥ר בִּשְׁעָרֶֽיךָ (דברים ט"ז י"ד). הרב יצחק מג'לד (מחכמי בבל) בספרו צלח רכב מבאר בדרך הרמז, ענין הצדקה במועדים וזו לשונו: כתב רש"י ז"ל (דברים שם י"א) לוי גר יתום ואלמנה, ארבע שלי כנגד ארבע שלך – בנך, בתך, עבדך ואמתך, אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך, עכ"ד. וכתב הרב עיר מקלט מצוה תפ"ח (לשמוח בשלש רגלים), כתב רש"י ז"ל ארבע שלי וכו'. וניחא במה שמזכיר הכתוב מתנות העניים בתוך הרגלים לומר לך, אם אתה משמח את העניים, אני משמח את שלך. עפ"י זה הרמז, רמז הכתוב (ויקרא כ"ג ד') אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראי קודש, רמז לעניים שישמחו אותם, ואז נקראים מקראי קודש מועדי ה' אשר תקראו אותם במועדם, לשמח את העניים ואז נקראים מועדי ה', עכ"ד [עיר מקלט].

ועפ"י זה יש לרמוז כוונת המשה (שבת א' א') יציאות השבת שתים שהם ארבע בפנים, ושתים שהם ארבע בחוץ. כי הנה המועדות נקראים שבת (מנחות ס"ה ע"ב, רש"י ד"ה רגל) ובמועדות צריך לשמח ארבע של הקב"ה והם לוי גר יתום ואלמנה, כדי שישמח ארבע שלך והם בנך בתך ועבדך ואמתך. וזהו יציאות השבת,  רמז למועדות צריך לשמח שתים שהם ארבע ב'חוץ' – והם לוי גר יתום ואלמנה, 'בחוץ' שהם של הקב"ה, ושתים שהם ארבע ב'פנים' – בביתו, והם בנך בתך ועבדך ואמתך. עכ"ל הצלח רכב זיע"א.

השהיה לאחר הראיה לקבעה בנפש בתמידות

...וּפָנִ֣יתָ בַבֹּ֔קֶר וְהָלַכְתָּ֖ לְאֹהָלֶֽיךָ (דברים ט"ז ז'). וברבינו בחיי (יסוד דבריו בספרי) מכאן שטעון לינה בליל מוצאי יום טוב בעיר לכבוד המצוה. מצות הראיה כידוע אין לה שיעור, מוזכרת כל בוקר בברכות השחר לאחר ברכת התורה...ואלו דברים שאין להם שיעור: הפיאה והביכורים והראיון...כלומר אפילו שהיה קצרה ביותר במקום המקדש, יצא ידי חובה של המצוה. א"כ מדוע לאחר הבאת הקרבן של החג עליו להתעכב? וגם לאחר הראיה למעשה יתעכב? עונה על כך הרב משה צבי נריה זצ"ל בספרו נר למאור ואלו דבריו:...עליה והתעלות, ראיה והתראות כדרך שהיא טעונה הנחיה והכנה לפניה, כך היא טעונה העמקה לאחריה, שלא תשאר הראייה רק זכרון נעים בעלמא... בבחינת 'התעיף עיניך בו ואיננו' שלא תהא רק התרוממות לשעה שאין אחריה המשך, אלא שתטביע הראייה את חותמה על לבו, ותלווהו נאמנה גם בשובו אל נווהו..עכ"ל הרב נריה זצ"ל.    

להפטרה

עֲנִיָּ֥ה סֹעֲרָ֖ה לֹ֣א נֻחָ֑מָה הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י מַרְבִּ֤יץ בַּפּוּךְ֙ אֲבָנַ֔יִךְ וִיסַדְתִּ֖יךְ בַּסַּפִּירִֽים. וְשַׂמְתִּ֤י כַּֽדְכֹד֙ שִׁמְשֹׁתַ֔יִךְ וּשְׁעָרַ֖יִךְ לְאַבְנֵ֣י אֶקְדָּ֑ח וְכָל־גְּבוּלֵ֖ךְ לְאַבְנֵי־חֵֽפֶץ (ישעיהו נ"ד י"א-י"ב)...מבאר באזור אליהו (תלמיד האדמו"ר מקוצק) כי הנה האיש שרועש בקרבו חמדות זרות ובכל דבר שבקדושה שעושה מרגיש שיש בה תערבות חמדת הגוף, וצועק מאוד איך אוכל לבוא אל פנימיות הקדושה? העצה – שירבה בדבורי פיו בתפילה כי זה הכח ניתן באדם שע"י דבורי פיו יכול הלב להטהר, כמאמר חז"ל (מכילתא בשלח) מה תולעת אין כוחה אלא בפה, כך ישראל אין להם כח אלא בפה. כלומר כמו שע"י אריגת פי התולעת בהמשי יתהווה ממנו דבר יקר, כמו"כ מעקימת שפתיו דהוי מעשה מאיש הישראלי, יכול להתהוות דבר יקר...

הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך. אבנייך – הם האותיות כמבואר בספר יצירה. וגם מבטיחו הנביא שישאר ביסוד חזק בל ימוט ע"י הספורים ודבורי תורה ותפילה. יש בדברינו הנ"ל עצות חלוקות: למשל איש היודע בנפשו שסוער בקרבו לעבור על איזה עשה ולא תעשה, העצה לקשור דבורי פיו אל הצווי מזה הדבר. למשל כשחומד לספר רכילות, ידבר הרבה פעמים הפסוק לא תלך רכיל בעמך, וע"י זה יתעקר ממנו הרצון זר. ועוד עצה לזה ע"י  שיצעק בתפילה ובתחנונים לפני היוצר כל שיתעקר ממנו זה הרצון זר.

ושמתי כדכד שמשותיך. ואמרו חז"ל (בבא בתרא ע"ה) פליגי תרי מלאכי ברקיע וכו' חד אמר שהם וחד אמר ישפה. שהם אותיות משה זה תורה. ישפה אותיות יש פה בחינת תפילה, כי אתה שומע תפילת כל פה. עכ"ל האזור אליהו. [ראה הסבר מופלא לגמרא זו במהר"ל נצח ישראל פרק נ"א].