"עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל-תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּוצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה" (דברים יד, כב)

חז"ל ב"מדרש סיפרי" למדו מהפסוק הנ"ל, כי על האדם לעשר (כלומר לתרום עשירית) מכל הרווחים שיש לו.

נראה כי בתקופה שבה אנו חיים, תקופת רדיפת המותרות ותאוות הממון, אין ערוך לחשיבותה של מצוות הצדקה, שכן זו מצווה שמחנכת את האדם לוותר על החומר לטובת הרוחני ולהתחשב בצרכי זולתו. חוקי החומר אומרים – מה ששלי שייך לי ומה ששלך שייך לך. לעומתם, חוקי הרוח אומרים – גם מה ששלי בעצם שייך לך, או יותר נכון שייך לקב"ה שהוא למעשה כולנו. כדי להגיע למקום הנשגב הזה יש להתעלות מעל הטבע הבהמי-גשמי שנולדנו איתו.

בטבע אין אף חיה שתיתן מהמזון שלה לחיה אחרת. לחיות אין את התכונה שנקראת "הרגש-הזולת", כלומר אין להן יכולת להרגיש את הצער או הצרכים והמצוקות של חיות אחרות. בזה נבדל האדם מהבהמה. לאדם יש יכולת להרגיש את כאבם ולהבין את צרכיהם של אנשים אחרים. הוצאת היכולת הזו מהכוח אל הפועל היא זו שמגדירה את האדם כבן אנוש.

צדקה באה מצרוף המילים: צדק + ה'. לתת לאחר זה לא לעשות לו טובה, אלא לעשות את מה שהקב"ה מגדיר כצדק. הדרישה להתעלות על ה"אני" הפרטי, שטרוד בענייני העולם, בקשייו ודרישותיו לטובת הזולת היא זו שבאמת מקרבת אותנו יותר לבורא, שכן על פי התפיסה האמונית, הבורא תמיד רק נותן ומשפיע וע"י מצוות צדקה האדם מידמה למידותיו.

בהלכות מתנות-עניים (פרק י, א-ג), מפרט הרמב"ם את חשיבות מצות הצדקה:

"חייבין אנו להיזהר במצות צדקה יותר מכל מצות עשה... ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה, שנאמר 'בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי' (ישעיהו נד, יד). ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה, שנאמר 'צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה' (שם א', כז). וכל ישראל והנלוה עליהם – כאחים הם, שנאמר 'בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱ-לֹהֵיכֶם' (דברים יד, א); ואם לא ירחם האח על האח – מי ירחם עליו? ולמי עניי ישראל נושאין עיניהן? הלעובדי כוכבים ומזלות, ששונאין אותן ורודפים אחריהן? הא אין עיניהן תלויות אלא לאחיהן. וכל המעלים עיניו מן הצדקה – הרי זה נקרא בליעל... ונקרא רשע... והקב"ה קרוב לשוועת עניים, שנאמר: 'שוועת עניים אתה תשמע'. לפיכך צריך להיזהר בצעקתם, שהרי ברית כרותה להם, שנאמר (שמות כב, כו): 'וְהָיָה כִּי יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי חַנּוּן אָנִי' "

בתורה נאמר: "לֹא תְנַסּוּ אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם" (דברים ו, טז), כלומר שהקב"ה הורה לנו לא לעשות לו מבחנים כדי לנסות להבין האם הוא באמת קיים והאם הוא אכן טוב ומיטיב, משום שאין ביכולתנו כבני אדם עם שכל כה מוגבל להבין ולתפוס מה היא אלוקות באמת. יחד עם זאת, ישנה התבטאות אחת של הקב"ה בכל התנ"ך שבה הוא קורה לנו כן לבחון אותו, וזה דווקא במצוות הצדקה - אנחנו מצווים לתת צדקה ולראות כיצד השפע חוזר אלינו ממנו בחזרה (בספר מלאכי ג, י): "הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר... בְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי".

ניר אביעד, מתוך האתר "השבוע בפרשה": http://nir.benny-aviad.com