לשכנו תדרשו ובאת שמה

התורה בפרשתנו "מעלימה" את מקום המקדש ואיננה מציינת את מיקומו המדויק, וכלשון הכתוב: "כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלהיכם מכל שבטיכם לשום את שמו שם, לשכנו תדרשו ובאת שמה". כלומר, התורה מצווה אותנו להקריב קרבנות ולעלות לרגל למקום מסויים אשר יבחר ה'. הרמב"ם במו"נ (ג,מה), מסביר שכוונת התורה להסתיר את מקום המקדש, בכדי שקודם כל עם ישראל יחלקו את הארץ לשבטים, וימנו להם מלך, ורק לאחר מכן יבנו המקדש במקומו הייעודי, וזאת, כדי שהשבטים לא יתקוטטו ביניהם איזה שבט יזכה שבנחלתו יבנה המקדש. או בהסבר אחר, עמ"נ שלא ימנעו אומות העולם את ישראל מלכבוש את אותו מקום.

החובה לדרוש ולמצוא את מקום המקדש: היינו רוצים שהקב"ה יגלה לנו את מקום המקדש, אך סיום הפסוק אומר ההיפך: "לשכנו תדרשו ובאת שמה", כלומר עלינו מוטלת החובה לדרוש את מקום המקדש, ולאחר מכן נקבל את אישור הנביא (ספרי דברים יב,ה). וכך היה בבית ראשון וכן בבית שני, חז"ל מספרים לנו איך דוד ושמואל דרשו בי"ג מידות שהתורה נדרשת, על מקום הראוי של בית המקדש (זבחים נד,ב) והגיעו למסקנה שהוא ראוי להיות במקומו בהר המוריה.

החובה לרשת ולבנות המקדש: סיום הפסוק "ובאת שמה", שהוא בעצם מעבר מלשון רבים [לשכנו תדרשו] ללשון יחיד [ובאת שמה] מלמד על החובה של כל יחיד לעלות לאותו מקום. יתירה מזאת, המילה 'ביאה', ענינה בלשון התורה ירושת הארץ וישיבתה, כמו שמצינו בכמה מקומות: "והיה כי תבואו אל הארץ" וכו'. כלומר, בפסוק זה מתומצתים כמה יסודות שהם תכלית התורה: ירושת המקום והישיבה שם, החובה לבנות את המקדש ולעלות לרגל. יוצא אפוא, שפסוק זה דומה לציווי של "ועשו לי מקדש", ומחדש שלא נסתפק בבניין המקדש אלא נבוא ונכבד את מקום השכינה. היום פסוק זה מקבל משמעות נוספת: "לשכנו תדרשו" - יש לצפות, לפעול, לדרוש ולהשתדל למקום משכן ה'. ואז "ובאת שמה" - נזכה לעלות לרגל במהרה.