"ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אלקיכם אשר אנכי מצוה אתכם היום. והקללה אם לא תשמעו אל מצות ה' אלקיכם וסרתם מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום ללכת אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם" (דברים יא, כו-כח). מדוע בברכה נאמר "אשר" ובקללה "אם", הרי זה דבר והיפוכו, אז שיאמר באותה לשון? מביא מרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א ב'שערי הארץ' ('התורה לדורנו' דברים) שלושה הסברים: א. "אם" זה לשון ספק (לכן לא ראוי לאומרו בברכה - בשמיעה לדברי ה', אלא דווקא בהקשר לקללה - לאי שמיעת דבר ה') ואילו "אשר" זה מלשון 'אשרי', "אשרי אדם שומע לי". (בעל הטורים). ב. “אם" זה לשון מסופקת (שזה ספק אם יהיה, ולוואיי שלא יגיעו לזה) ואילו "אשר" זה לשון ודאי, שודאי שאנו נשמע בקול ה', ותבוא לנו הברכה. (רבנו בחיי). ג. רש"י מוסיף שתי מילים בפס': '"את הברכה" על מנת אשר תשמרו'. שכוונתו (ע"פ 'משיבת נפש' וכן ב'גור אריה') שהברכה חלה כתנאי של 'על מנת': 'דאמר רב הונא אמר רב: כל האומר על מנת, כאומר מעכשיו דמי' (גיטין עז,א). ממילא הברכה חלה עוד לפני שאנו עושים, שנתנת לנו הברכה מראש על מנת שנעשה אח"כ, ואילו הקללה זה רק לאחר מעשה כמתנה ב'אם', שאז אחרי מעשה נותן את ההתחייבות. (כנראה למד שבקללה נאמר "אם" ובברכה לא, סימן שהכוונה ב"אשר" כהיפך מ"אם", כעין שנאמר 'על מנת'. או שמי שאומר 'על מנת' זה משום שסומך עליו שיעשה, ולכן מוכן לתת מראש, שלא כאומר 'אם' שלא סומך עליו, ולכן נותן רק לאחר מעשה. ממילא "אשר" כאומר שודאי שנעשה [כרבנו בחיי] ולכן את ההסכם עושה בצורה של 'על מנת'). והוסיף לזה מרן הגרח"ד שליט"א שזהו דברי המדרש (ויק"ר כז,ב) שאנו מקיימים מצוות על מה שניתן לנו קודם מה' (כגון ה' נותן טלית ואז אנו שמים ציצית) שה' נותן את הברכה מראש כדי שנשמור את מצוותיו. ודאי אלו הפשט האמתי. נראה להוסיף בדרש ורמז עוד כמה דברים. 1. כל התורה חלה דווקא ע"י כלל ישראל, שאדם יחיד לא יכול לעשות את כל התורה, אלא היא נעשית רק ע"י כלל ישראל (אור החיים. שמות לט,לב). לכן בעשיית רצון ה' נאמר "אשר" אותיות 'שאר', שלא מספיק שאתה מקיים את רצון ה', אלא צריך שגם השאר יעשו את רצון ה'. לעומתו בקללה נאמר "אם" ש-א' ו-ה' מתחלפות, וכאילו נאמר 'הם'. אדם צריך לדאוג שגם האחר לא יחטא, אחרת גם הוא נענש (ויק"ר ד,ו) וזה בלשון 'הם' כמופרד, כיון שמתרחק מהם בשל חטאיהם. ובנוסף, בברכה יש אושר מקיום רצון ה', אבל אם מתנתק משאר בנ"י, הרי הוא כעין רשע (תענית יא,א) [וכן בהגדה של פסח נאמר 'לפי שהוציא עצמו מן הכלל כפר בעיקר'], ולכן בחילוף אותיות א ו-ע מתחלפות, ויוצא 'רשע' (כמו שב”אם” מתחלפות האותיות ל”הם”, שזהו שמתרחק מהם, כך כשמתרחק מבנ”י גם כשמקיים את מצוות ה' כעין בברכה, הוא נחשב לא עושה את רצון ה'). 2. “אם" בא"ת ב"ש זה ת"י, רמז לחורבן הבית הראשון, שנחרב לאחר 410 שנה כיון שלא הלכנו כרצון ה', שעשו את שלושת העברות (יומא ט,ב). לכן בבית שני ביטלו את יצר הע"ז (שם סט,ב). לכן כאן שנאמר בפס' במפורש על ע"ז (“ללכת אחרי אלהים אחרים"), זה מרמז על חורבן בית ראשון שנחרב לאחר 410 שנה. “אשר" בא"ת ב"ש זה 'תבג', כרומז על לעתיד לבא שנאמר בו "בגת": “מדוע אדם ללבושך ובגדיך כדרך בגת" (ישעיהו סג,ב) שה' ינקום בגוים. 3. “אשר", המצוות כעין שיר לה' ('"כל עצמותי תאמרנה" אמר דוד: אני משבחך בכל אברי ומקיים בהן המצות' וכו' [ילקו"ש נ"ך רמז תשכג]), וכלל התורה נעשית ע"י כלל ישראל, לכן זהו 'א-שר' שכל בנ"י כאחד שרים לה' ע"י המצוות, ומקיימים "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו" (ישעיהו מג,כא). 4. נראה ש"אם" כמרמז על "ועתה ישראל מה ה' אלקיך שאל מעמך כי אם ליראה את ה' אלקיך" (דברים י,יב). שאם תירא מה' ממילא לא תחטא. ומהפס' “מה" דרשו על מאה ברכות (מנחות מג,ב), נראה שע"י המאה ברכות שמוציאים מהפה במילים, אנו מתחברים לברית המילה של אברהם בגיל מאה (שזהו מאה, ובמילים כעין רמז למילה) שבזה מודגש מי אנחנו ויעודנו, וזה מפיל על האדם יראה. 5. נראה ש"אשר" מרמז על האבות, שקיבלנו את התורה בשל היותנו בנ"י, שאנו המשכם. שזהו 'אברהם, ישחק (תהלים קה,ט) וישראל' (שכל אות במיקום ע"פ סדר הדורות, שאברהם היה ראשון ולכן האות הראשונה..). לעומת "אם" שרומז על הפורשים מהאבות, שזהו 'ישמעאל ואדום' (ע"פ סדר הפוך מהדורות, ולכן בסוף האותיות וקודם עשיו). ועוד, משה ואהרן היו מזהירים מלחטוא, לכן "אם" זה 'משה ואהרן'. הם גם הנהיגו במדבר להתרגל לתורה, לכן "אשר": 'אהרן, משה ומרים' (דווקא אהרן באות הראשונה משום שהיה מקרב את בנ"י לתורה יותר מהם [אבות א,יב]). 6. "אשר" מרמז ל"מאשר שמנה לחמו" (בר' מט,כ) שזה בנחלתו בא"י (רש”י) רמז שהברכה בתורה היא בא"י.