"והיה כי יביאך ה' אלקיך אל הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה ונתתה את הברכה על הר גרזים ואת הקללה על הר עיבל. הלא המה בעבר הירדן אחרי דרך מבוא השמש בארץ הכנעני הישב בערבה מול הגלגל אצל אלוני מרה. כי אתם עברים את הירדן לבא לרשת את הארץ אשר ה' אלקיכם נתן לכם וירשתם אתה וישבתם בה. ושמרתם לעשות את כל החקים ואת המשפטים אשר אנכי נתן לפניכם היום" (דברים יא,כט-לב). מה העניין לשים את הברכה והקללה על ההרים בא"י? בפשטות קודם נאמר "ראה אנכי נתן לפניכם היום ברכה וקללה" (כו) 'האמורות בהר גריזים ובהר עיבל' (רש"י), זה מלמדם על ברכה וקללה. כדי לעשות זאת יותר מוחשי, שבכל הדורות יזכרו זאת ויהיה מול עיניהם, לכן נותנים זאת על ההרים שקיימים תמיד, ובכל דור יזהו את ההרים עם הברכה והקללה באופן אוטומטי, וכך יזכרו תמיד. אולם נראה שיש בזה עומק, שבאו לומר בזה שהברכה והקללה שייכים ומחוברים לארץ. מעין הפס' שנאמר מקודם "ארץ אשר ה' אלקיך דרש אתה תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים יא,יב). '"ארץ אשר ה' אלקיך דורש אותה". רבי אומר: וכי אותה בלבד הוא דורש? והלא כל הארצות הוא דורש, שנאמר (איוב לח) "להמטיר על ארץ לא איש, מדבר לא אדם בו", ומה תלמוד לומר "ארץ ה' אלקיך דורש אותה"? כביכול אין דורש אלא אותה, ובשכר דרישה שהוא דורשה, דורש כל הארצות עמה' (ספרי). אמנם זה נאמר על דרישת הארצות, אולם נראה שזה חל גם על כל הטובות בעולם, שבאות מכוח א"י, כיון שהיא מקום מקור הטוב בעולם, מקום שכביכול עיני ה' בה, כאן זהו מקור החיבור לקדושה אמתית בעולם. נראה שזה גם מרומז בכך שהקללה קשורה לע"ז: "והקללה אם לא תשמעו אל מצות ה' אלקיכם וסרתם מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום ללכת אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם" (כח) 'וסרתם מן הדרך - דרך חיים לדרך מות. מן הדרך אשר צויתי אותם, ללכת אחרי אלהים אחרים - מכאן אמרו: כל המודה בע"ז ככופר בכל התורה כולה, וכל הכופר בע"ז כמודה בכל התורה כולה' (ספרי). והרי נאמר: 'כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים' (כתובות קי,ב) כך שיוצא רמז שהקללה קשורה עם חו"ל. ממילא הברכה קשורה עם הארץ. לכן מחילים את הברכה והקללה על ההרים בא"י, לומר שזה קשור לא"י והשפעתה בעולם (ואם אין ברכה מהקדושה, ממילא נעשה קללה מהחולין החומרי הגס). כשמתחברים לא"י חל קדושה וברכה בעולם, ואם ח"ו מתרחקים מא"י חל קללה בעולם, מריחוק וניתוק מהקדושה. לכן קודם נאמר כללית "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה  וקללה" שזה כל הברכה והקללה בעולם, שקשור לתורה ומצוות כמו שממשיך: "את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אלקיכם" וגו', ואח"כ מפרט שזה ניתן על ההרים בא"י, שקשור לא"י בשורשו. כיון שא"י היא מקומה האמתי של התורה והמצוות, כמו שמביאים חז"ל (ספרי "עקב" מג). גם כאן בפס' שלנו מרומז הדבר: "כי אתם עברים את הירדן לבא לרשת את הארץ אשר ה' אלקיכם נתן לכם וירשתם אתה וישבתם בה. ושמרתם לעשות את כל החקים ואת המשפטים אשר אנכי נתן לפניכם היום" (לא-לב) שסמוך ירושת הארץ לקיום המצוות, ששניהם קשורים זה בזה. נראה גם שב"הר עיבל" שמים את הקללה, שיש בו רמז על פגיעה שנעשתה בהקשר לא"י. עכן מעל בחרם של יריחו, ובעקבות זה נפלו בעי (יהושע ז), שם נהרג יאיר בן מנשה: 'ותניא: שלשים וששה ממש, דברי ר' יהודה. אמר לו רבי נחמיה: וכי נאמר שלשים וששה? והלא לא נאמר אלא כשלשים וששה! אלא זה יאיר בן מנשה ששקול כרובה של סנהדרין' (ב"ב קכא,ב) הרי שזה קשור לפגיעה בא"י (שמעל בחרם, וכן לא הצליחו לכבוש). זהו "עיבל" שנפלו ב'עי' ומי שנפל הוא יאיר בן מנשה ששקול כשלושים ושש, שזהו 'לב' ועוד 4 האותיות של 'עיבל' שיחד זהו 36 (וזהו כרמז 'כשלושים ושש' שלא ממש אלא כערך, כך לא 36 ממש אלא 32 [לב] אבל יוצא 36 [עם האותיות]). שזהו שבריחוק מא"י באה קללה, ודבר זה קשור לתורה ומצוות, כמו שנהרג גדול הסנהדרין השקול כרובה של סנהדרין (שהרוב מכריע בלימוד להלכה מה המצווה ע"פ ציווי התורה). נראה שלכן: 'ששה שבטים עלו לראש הר גרזים, וששה שבטים עלו לראש הר עיבל, והכהנים והלוים והארון עומדים למטה באמצע. הכהנים מקיפין את הארון, והלויים את הכהנים, וכל ישראל מכאן ומכאן, שנאמר "וכל ישראל וזקניו ושטריו ושפטיו עמדים מזה ומזה לארון" וגו' .הפכו פניהם כלפי הר גרזים ופתחו בברכה, ברוך האיש אשר לא יעשה פסל ומסכה, ואלו ואלו עונין אמן. הפכו פניהם כלפי הר עיבל ופתחו בקללה "ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה", ואלו ואלו עונין אמן, עד שגומרין ברכות וקללות. ואחר כך הביאו את האבנים ובנו את המזבח וסדוהו בסיד, וכתבו עליו את כל דברי התורה בשבעים לשון, שנאמר "באר היטב", ונטלו את האבנים ובאו ולנו במקומן' (משנה סוטה ז,ה). כל בנ"י בהרים, והכוהנים והלוים (עם הארון) למטה ומכריזים בברכה וכו', שכל בנ"י קשורים לא"י להבאת התורה לעולם, לכן גם לוי נמצא בהר (גריזים) אבל גם למטה, כעין רמז שאין לו נחלה ממש משלו (אלא מקבל מבנ"י) והוא ממשיך תורה (ובפרט הכוהנים) לכלל בנ"י. אח"כ כותבים את התורה בשבעים לשון, לומר שדרך א"י ממשיכים תורה בעולם (שהתורה מקומה בא"י), שיתקן את כל העולם כולו, עד שכל העולם ירצה לשמוע את דבר ה', שכך יהיה לעתיד לבא. כל קיום העולם תלוי בתורה, ואדם נוצר ללכת כרצון ה', לכן בזמן ההיריון: 'דרש רבי שמלאי: למה הולד דומה במעי אמו... ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו... ומלמדין אותו כל התורה כולה' וכו' (נידה ל,ב) שנר דלוק שרואה בו מסוף העולם ועד סופו מאורו זהו האור הגנוז: 'דא"ר אלעזר: אור שברא הקב"ה ביום ראשון, אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו' וכו' (חגיגה יב,א) כך שמרמז על המהות שלשמה נברא העולם, שלכן נברא והיה בבריאה, ויחזור בעתיד לצדיקים (שם), וזה קשור לתורה, שלכן מלמדים אותו את כל התורה, שכך חל בו "כי נר מצוה ותורה אור" (משלי ו,כג) [שהנר המאיר בא יחד עם התורה ומכוחה] זאת מלמדים את הוולד, להראות לו את מהותו. כך בעתיד יתוקן העולם ויהיה בדרגה לה נברא, שכל העולם ילך ע"פ ה'. דבר זה קשור לכוח א"י, ובראשה ירושלים במקום קה"ק במקדש, שממנה נברא העולם (מאבן השתיה [יומא נד,ב] שזה נחשב מלמד לקשר לכלל א"י: 'כמ"ד מציון נברא העולם' [שם]) וקשור לקדושה ותורה (לקה"ק שהוא המקום הקדוש ביותר, ובו היה הארון עם הלוחות) שמא"י אנו מתקנים ע"י התורה את כל העולם. לכן קשור לשבטים על ההרים שלכיוונם מכריזים, שבנ"י בא"י מתקנים את כל העולם ע"י שאנו שומרים את התורה כאן, ומתוך כך משפיעים לכל העולם, שזהו שאח"כ שרושמים במזבח בשבעים לשון. המזבח מרמז על חיבור שמים וארץ (שבו מקריבים קרבנות, שזה מביא לקרוב שמים וארץ, ולכן נקרא קרבן מלשון קירבה) שזה ע"י התורה (בא"י), ואח"כ מפרקים ולוקחים את האבנים אתנו, לרמז שזה קשור להגעתנו לארץ, שבנו לנחול אותה, שדרך החיבור לא"י אנו מקדשים כראוי את העולם כולו ע"י התורה, שכאן עיקרה, עד לתיקונו השלם שלעתיד לבא בבי"א.