פרשת השבוע עקב
נכתב על ידי אלון, 7/8/2017
עקב
"והיה עקב תשמעון את המשפטים" (ז,יב).
והיה לשון שמחה. עקב הם הרגליים. להגיע לשמחה כזו שתגיע עד הרגליים, שהם יתרוממו מעל הקרקע, שיתחילו לרקוד. וזה אפשר להגיע על ידי משפטים, שזה חשבון נפש. כשככה עושים, זוכים לשמחה. כי כשאדם מפשפש במעשיו ועושה תשובה ומתקן את דרכיו ודן שופט את עצמו על כל מה שעושה, אם ראוי לעשותו או לא, על ידי זה הוא ממתיק דינים כי כשיש דין למטה אין דין למעלה. והוא שמח שהולך בדרך טובה ונכונה, ועל ידי זה זוכה גם לשמחה ולריקוד (עפ"י תורה קס"ט בליקומ").
שמחה של יהודי
כל השאיפה שלנו בחיים זה להתעלות. זאת השמחה של יהודי. שהוא כל הזמן רוצה להתעלות. הנשמה שבתוכנו לא יכולה לשכון למטה בלי אישזהו רצון להגיע למשהו עליון יותר. אנחנו תמיד מסתכלים אל הפיסגה, ואחר כך רואים איפה שאנחנו נמצאים ואומרים בסדר, יש לנו סבלנות, להקב"ה יש סבלנות, העיקר שיש לנו יעד, העיקר שאנחנו רואים את התכלית.
אין דבר שיכול לשמח יהודי יותר מאשר קירבת ה'. "ואני קירבת ה' לי טוב". מתחברים אל המעל ועם הכוח של המעל מתמודדים עם מה שנמצאים בו. הנפש שלנו נמצאת בתשוקה מתמדת למשהו שמעל, למשהו עליון יותר, לא למציאות שאני נמצא בה, אלא למציאות יותר גבוהה, שהיא בעצם תרומם אותי, ואם אני אגיע אליה אז הכל יהיה אחרת. מהי המציאות הזאת שהיא יותר עליונה? זה הקדושה, והדבקות, והצדיקים, והקב"ה, והתורה הקדושה, והתפילה, כל הדברים הנפלאים שרוצים לזכות בהם. הכל נמצא קצת יותר גבוה מאתנו, לא הגענו לזה, זה נמצא מעל, לא אתנו, אבל כל העבודה זה שאפילו שאנחנו לא יכולים להגיע לזה, שננסה לתפוס משהו מזה, להרגיש את זה, לכסוף לזה, לקבל כוח מהאור הזה. הנפש, היא לא שמחה על התוצאה, היא שמחה על המהלך. איזה מהלך? מהלך של התרוממות הנפש אל הדבר שמעל. על זה היא כבר שמחה.
יהודי חייב לפרגן לעצמו זמן איכות עם בורא עולם. אם זה להגיע לבית הכנסת קצת לפני התפילה, אם זה להישאר אחריה בלי למהר, אם זה לצאת לשדה לכמה שעות, או למקומות הקדושים, אין תחליף למתיקות הזאת. אם יהודי לא מרגיש שהוא אוהב את ה', אם הוא לא מרגיש את הנועם של ה', אז העיקר חסר לו. יהודי צריך לחפש טעם אמיתי בעבודת ה'. אסור לו להתפשר. יש לנו דוגמא את רבי נתן, שנכספה נפשו להתדבק ביוצרו והוא חש צימאון עז לטעם אמיתי בעבודת ה'. בתוככי לבו הוא ידע שיש מתיקות ונעימות עצומה אצלו יתברך אך הרגיש כל כך רחוק ממנה. עד שפגש את רבינו הקדוש...
אנחנו עם המבט למעלה אך אנחנו לא מנותקים. אם אדם יש לו בעיה מסויימת שצריכים לטפל בה, אז הוא ילך ויטפל בה. הוא ילך ויטפל בשלום בית שלו, או בילד שיש לו בעיות לימודיות, הוא לא יתעלם משום דבר שקיים בעולם העשיה. אבל הוא כל הזמן יזכור שאנחנו לא נשארים פה לעולם. שכל העולם הזה הוא משל לנמשל. אחרי זה בא הנמשל...
כשאדם מכניס טיפה יותר כוונה לכל מעשה שהוא עושה, לכל מצווה שהוא מקיים, הוא נהייה יותר שמח. כל אדם חייב לומר שכל העולם כולו הוא חצי חייב וחצי זכאי ואדם אחד, עם דבר אחד קטן, להכריע את כל העולם לחובה או לזכות. כל מעשה הכי קטן, איך שנוטלים את הידיים, ומשתדלים למלא את הכלי, ושהנטילה תהיה על כל היד, ולהגיד את הברכה בכוונה כמה שאפשר, יוצא שכל דבר הכי פשוט, כששותים מים ואומרים שהכל נהיה בדברו, אם אדם מכניס את האמונה הקדושה שלו שבאמת הכל זה ה', שבאמת הכל נהיה בדברו, גם המים האלה שהוא שותה עכשיו, אז הוא יכול להכריע את כל העולם לכף זכות ולהביא את הגאולה.
צריך להכניס אמונה קדושה לחיים שלנו. רק זה יוציא אותנו מהעצבות. אדם, מהרגע שהוא נולד עד יומו האחרון, כל החיים יש לו כל מיני תוכניות, זה הטעם שלו, זה הסגנון שלו, זה מה שהוא רוצה, ולא תמיד התוכניות שלנו מצליחות, לא תמיד הרצונות שלנו מתממשים ואנחנו לא יודעים על מי לכעוס ושוכחים שבעצם יש מישהו שהוא מכוון את כל העולם, הוא יודע נסתרות והוא זה שמכוון את כל הבריאה כולה. לא הולך לך כי ככה השם רוצה! זה הכי טוב בשבילך כשלא הולך לך. תמשיך לרצות ולהתפלל עד שתבנה את הכלים ואז תוכל לקבל. בינתיים תשמח כשלא הולך לך. אל תאשים, לא את עצמך ולא אף אחד. תראה רק את השם. אדם, אם הוא כועס, דואג, עצוב, שבור, הוא לא רואה את השם, הוא בהסתר פנים, הוא לא רואה שהכל זה השם.
החיים זה התמודדות עם אין ספור נסיונות, אין ספור קשיים, וכל פעם שנדמה לך שמשהו לא טוב קורה לך, אין לך אמונה. אם אתה בעצבות, זה כמו שאתה אומר אין ה' בעולם ח"ו. אדם מאמין הוא כל הזמן שמח. וגם אם עשיתי עבירה ח"ו, אני לא אתן לו ליצר להפיל אותי לעצבות. בשום אופן לא. אני אעשה תשובה, אני אבקש מה' סליחה. אני אבקש שיעזור לי לעולם לא ליפול יותר ואני אמשיך בשמחה.
אחד הדברים הכי חשובים זה להאמין באמונה שלמה שה' אוהב אותי. אהבה אינסופית השם אוהב אותי. כשאני באמת מאמין בזה, אני מסתכל על כל מה שקורה איתי בעיניים קצת אחרות, כי אם ה' כל כך אוהב אותי, אז מה שקורה לי עכשיו לא יכול להיות שזה רע. יהודי השמח ביהדותו הוא הבריה המאושרת ביותר עלי אדמות. הוא ל צריך לבזבז הון במאמצים חסרי תועלת להשיג שמחה מדומה, כמנהגו של עולם. יהודי שואב את שמחתו מהידיעה שהוא עובד לכבודו של מלך רם ונשא מלך מלכי המלכים ומהאמונה שכל מה שעובר עליו, הכל לטובה. התורה לא רק מבטיחה למי שיקיים אותה חיי עולם הבא, היא מבטיחה חיים טובים בעולם הזה.
עיקר השמחה של יהודי היא שמחה ברגע הזה. העבר היה ואיננו. העתיד יהיה וגם הוא איננו. מה שיש זה רק הרגע הזה שלפנינו. יהודי קם בבוקר, בורא עולם נתן לו מחדש את נשמתו, הוא צריך להודות קודם כל על זה. כך יהודים שמחו תמיד, עד שאפילו לפני מיתתם הרגישו סיפוק מכל רגע שאפשר לעשות את רצון הבורא. אתה עכשיו כאן חי, בריא, נושם, אז תשמח, תהיה שמח, שמחה בלי שום מחשבה מה היה ומה יהיה. הניסיון של יהודי זה להיות בשמחה תמיד, זה עיקר הנסיון, כי על כל אחד ואחד חייב שיעברו עליו נסיונות, עליות וירידות, עד סוף החיים. ועיקר ההתחזקות בשמחה זה בזמן הירידה, בזמן הנסיון, שמאמין שהוא יצא מהירידה. אדם צריך לשמוח , לשיר, להודות לה' תמיד, לפני שתגיע צרה ח"ו, לא לחכות שתהיה צרה ואחרי זה להשתחרר מהצרה, אלא תמיד נשמח, תמיד נשיר לה', נודה לה', אז גם צרות לא יגיעו. כיון שה' רואה אותנו שמחים איתו, אז הוא יבטל את כל הגזרות, את כל הצרות.
בן אדם יש לו נטיה טבעית כזאת, ליפול לעצבות. למה אני עצוב? כי אני חומר, כי מגיע לי, כי לא הרגשתי היום בתפילה כלום, ולא הצלחתי, ולא הלך לי, והייתי אגואיסט, ומה שעשיתי לא יצא מספיק טוב, אני, שאני כזה מוצלח, לא עשיתי כל כך טוב ואני נופל מזה.
ה' רוצה שנמליך אותו בתוך העולם הזה. מלכות ה' מגיע לכל חלקי המציאות ויורדת עד לפרטים הכי קטנים ולמקומות הכי נמוכים. ה' רוצה שנרד לפה לעולם הזה עם כל הצרות, עם כל הבלבולים, עם כל הכשלונות, עם כל האכזבות, עם כל מה שקורה לנו, עם כל מה שקורה לילדים שלנו ונראה איך מפה אנחנו מנסים למרות הכל להתרומם קצת, להרגיש משהו, להתחבר, להבין שהקב"ה הוא הכתובת לכל מה שחסר לך ולכל מה שעובר עליך, אין לך כתובת אחרת. הוא איתך בכל הנפילות והוא עוזר לך לקום.
ה' אוהב את השמחה בחלקנו. מה זה חלקנו? זה כל מה שנדרש לנו כדי להשלים את התפקיד שלנו בעולם. לכל נשמה נתנו כשרונות ושאר מתנות שמים לפי מה שהיא צריכה לעשות כאן בעולם. אחד קיבל הרבה כסף, כדי להתמודד עם נסיון העושר והשני, שכבר התמודד עם נסיון זה בגלגול קודם, בא עתה לעולם כדי להתמודד דווקא עם נסיון העוני. כל אחד מקבל בדיוק את הנצרך לו לצורך תיקונו. אדם צריך לשמוח גם במה שלא הולך לו, גם במה שחסר לו, זה הכל נקרא "חלקו". וכשמתבוננים קצת ב"חלקנו", רואים כמה הוא מרשים, כמה אלפי חסדים וטובות אנחנו מקבלים מהקב"ה רגע רגע. קיבלנו פה כדי לא להפסיק להודות להקב"ה על כל החסד שהוא מרעיף עלינו, על כך הרצונות הטובים שהוא נותן לנו כי רצון זה שמחה. מתי אדם יכול להגיע לשמחה אמיתית? כשהוא רוצה, לא כשהוא עשה בכפייה. כשהוא רוצה, כשהוא אוהב, אז הוא מרגיש פתאום את השמחה.
השמחה זה האות שאנחנו מחוברים עם ה'. אדם לא יכול להגיד שהוא שמח כשהוא לא מחובר עם ה', שמחה בלי חיבור זה הוללות, בדיחות, קשקושים, השתוללות, אבל אם הוא באמת שמח, זה הוכחה שהוא מחובר עם ה'. השמחה שלנו מתרוממת מעל כל כאב צער ויגון, היא לא קשורה לשום דבר שיש לנו או שחסר לנו, היא שמחה בה'.
מתי אדם נופל מהשמחה? כשהוא עובר עבירה ואז הוא צריך להזכיר לעצמו שהעבירות לא שייכות לנשמה שלו, הנשמה תמיד צדיקה, תמיד טהורה, תמיד קדושה, כל מה שאדם נופל לחטאים, זה מחמת שהוא לא מספיק שמח. ולכן אסור ליפול בדעתו משום דבר בעולם, משום חטא שבעולם, אם נכשלת באיזה עבירה, תעשה תשובה, תראה איזה יצר הרע קיבלת, תראה עם איזה יצר הרע אתה מתמודד כל יום, ואתה במצב הקשה הזה עוד מתגבר ועושה מצוות?! אז ראוי שתשמח.
שמחה וענוה זה הולך ביחד. רואים את זה בפסוק שפותח את הפרשה "והיה עקב תשמעון". אין "והיה" אלא לשון שמחה ואין "עקב" אלא לשון ענוה. אדם שחי בשפלות וענווה הוא כל הזמן שמח. הוא מרגיש כזה תענוג, כזה אור אלוקי מאיר עליו. הוא עושה המון, והוא בכלל לא חושב שהוא עושה משהו. הוא בטוח שכולם יותר צדיקים ממנו, יותר נבונים , יותר קדושים.
ככל שאדם מקטין את עצמו, ככה הוא יזכה לחיות חיים יותר שמחים, יותר מאושרים. הביטול זה הכלי שמאפשר לנו לגלות בעמקי ההסתרה את האור הגדול. הביטול זו הרגשה פנימית, אמיתית ועמוקה, שהכל זה מתנת חינם, בלי שום זכות מצידנו, זה הכל חסד ורחמנות של בורא עולם. אי אפשר להתקרב אל ה' עם גאווה. "ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך" (ח,יד). שוברים אותנו, אבל רק טוב יוצא מזה. כשהלב נשבר, אז האור של ה' יכול לחדור אליו. כשהלב לא נשבר, אז אין עם מי לדבר, אז הוא לב אטום.
מהשבירות האלה מקבלים מדרגות חדשות. פתאום מסתכלים על החיים אחרת, פתאום לא איכפת לי מדברים, פתאום מה שפעם הרגיז אותי כבר לא מרגיז אותי, פתאום מתחברים אליך אבא, פתאום מתחילים לבכות, פתאום מרגישים את ה', פתאום מרגישים ששווה לנו החיים.
אדם צריך להיות בעולם הזה אמצעי לגילוי אלוקות, שהוא יהיה כלום. שיראו אותו ככה בענווה, בשפלות, שיראו שהוא מייצג אלוקות. הוא לא יצטרך לדבר ולתת דרשות, הוא לא יהיה צריך להגיד שום מילה. יראו אדם שהוא לא גוף, לא גשמיות, שאין לו רצונות משלו רק לעשות רצון ה'. כשאני כלום, אז לא כל כך אכפת לי מה אומרים עלי ומה חושבים עלי, זו מדרגה של לא להיות נצרך לבריות. לא נצרך למצוא חן בפני אף אחד כדי לקבל ממנו כבוד, או פרנסה, או חיוכים, כי אני יודע שהכל זה מה'.
לבטל את היישות זו עבודה מאוד קשה, זו עבודה לכל החיים, אך אין שמחה גדולה יותר מזה שיודעים שאין כאן כלום, רק ה'. כמו בסיפור הבא:
המכה היא התרופה
שלום ר חיים ולדר
אני אב לשבעה עשר ילדים, בלי עין הרע, שאת כולם חיתנתי בכבוד ונולדו לי מהם נכדים וגם נינים. הסיפור הוא על בני האחרון, מה שנקרא "מז'ינקל", שנולד לאחר שכבר חיתנתי שניים מילדיי.
כבר בילדותו קלטנו שיש איזו בעיה אתו, אך לא ידענו מה היא. ברגע שרק החל ללכת הוא היה נתקע בכיסאות ובשולחנות ונופל. בהתחלה חשבנו שזה בגלל שהוא שובב, והוא באמת היה שובב גדול, אבל לאט לאט קלטנו שזה לא קשור לשובבות, אלא שיש לו בעיה שהוא פשוט לא מתכנן את צעדיו. הוא היה מסוגל להיכנס בזווית של שולחן ולהיפצע, ליפול מכורסא, להיתקל בצעצועים וליפול. ככה הגיע המז'ינקל שלי לכיתה א' ו-ב', ואז יום אחד הוא פשוט נפל על שפיץ של שולחן בבית ופתח את הראש שלו. הביאו אותו לבית החולים, חבשו אותו, אבל לפני שהספקנו לומר מה או מי, ניגשה איזו עובדת סוציאלית וביקשה לשאול כמה שאלות. בהתחלה ניסינו להתחמק. בדיוק עובדת סוציאלית חסרה לנו כאן, אבל מהר מאד התברר לנו שאם אנחנו לא מדברים אתה אנחנו נצטרך לדבר עם שוטר. היא לא הבינה למד לילד שלנו יש היסטוריה של נפילות ופציעות.
והיא באמת התחילה לחקור בכיוון שמיד הבנתי לאן היא חותרת והפסקתי את זה על ההתחלה. אמרתי לה: "גברת, אני מבין שאת חושבת שאני אבא שפוצע את הילד שלו, אז אם את חושבת ככה – תגשי למשטרה ואני לא מפחד ממך. אני אמנם נותן לו פה ושם פליקים מתי שצריך, אבל תמיד ביישוב הדעת ולעולם לא מתוך רצון לפגוע". היא מבהירה לי: "תירגע, אדון, אני לא הולכת לשום משטרה". ואני עונה לה: 'אני רגוע, גברת, אבל אני כבר מרגיש כמו במשטרה". והיא אומרת: "זה בסדר, אני רואה שהילד שלכם לא מפחד מכם, אבל אני מציעה לכם לחשוב בעצמכם האם אין כאן משהו מוזר שהילד כל הזמן הולך ונפצע. כשהבנתי שהיא לא נגד אלא באה לעזור לילד, שיתפתי אותה שגם אני מודאג בעניין הזה שהילד הולך כמו קסוקר ונתקל בכל מיני דברים. היא שואלת: "מה זה קסוקר?" "קסוקר זה אחד שהעין שלו כל כך יפה, עד שהשנייה מסתכלת עליה בהתלהבות". ייאמר לזכותה שהיא הבינה. "אז אולי כדאי שתלכו לרופא עיניים?" היא שואלת. "בסדר" אמרתי, "נלך לרופא עיניים, שיניים, אף אוזן גרון, מה שתרצי. "אני אתקשר אליכם בשבוע הבא לברר אם הלכתם לרופא עיניים", היא אומרת.
הלכנו לרופא עיניים, הייתה לנו ברירה? אחרי בדיקות פה ושם אומר לנו הרופא: "אתם יודעים שהילד שלכם חצי עיוור?"
הוא לא ידע איך להוריד דברים, הדוקטור הזה. "מה פירוש חצי עיוור?" "הוא פשוט רואה אולי עשרים אחוזים, ואם לא תעשו משהו הראייה שלו פשוט תיהרס". אמרתי: "בסדר, תגיד לנו מה לעשות". הוא רשם לו מספר, וכשראיתי את המספר חשבתי שאולי הרופא קסוקר. זה היה מספר דו ספרתי לגמרי, מה שהוא רשם לו. כשקנינו לו את המשקפיים זה היה נראה יותר כמו משקפת. העיניים שלו נראו גדולות עד שהן תפסו את רוב הפרצוף. כמה דודים מצד אשתי אמרו שאולי לא טוב שאנחנו מרכיבים לו כאלה משקפיים, כי זה יכול להזיק לו בשידוכים, ואני אמרתי שזה בטוח יזיק לו בשידוכים, אבל אם הוא יהיה עיוור לגמרי זה יזיק לו הרבה יותר.
כשהיה בן 15 הוא נעשה כזה מין "ליידיגייער" (בטלן) , שאני חשבתי מה לעשות איתו.
למרבה המזל, הוא הכיר מישהו שניגן על אורגן שתי קומות, שאז היה משהו חדש,
וכך, לפני שאני מספיק לעקוב אחר הדברים, פתאום הבן שלי מתחיל לנגן בשמחות בית השואבה ואפילו בחתונות במושב אורה, וחוסך כסף כדי לקנות אורגן שתי קומות משל עצמו. הוא גם מחליט להוריד את המשקפיים ואני מבין שהוא נתפס לגיל הזה של הטיפס עשרה ולא כופה עליו מה לעשות.
ועם העניין הזה של הנגינה הוא רוכש לו חברים. די טוב לו בחיים, ואני מבסוט, אבל לא מבסוט לגמרי, כי העניין הזה של השידוכים עדיין מטריד אותי עד מאד. בינתיים נכנס הבן שלי לישיבה שהסכימה לקבל אותו. לאט לאט הוא הופך לבחור טוב, אף שאין לי מושג איך הוא מצליח לקרוא את הגמרא עם תוספות בלי המשקפיים,
לפני שאנחנו מצליחים לזוז לכאן או לכאן, הילד שלנו מטפס ועולה לגיל 18 חבריו מתחתנים בזה אחר זה. אנחנו מביניים שה'ברוך' שממנו פחדנו קורה בזה הרגע.
החלטנו בהתחלה שלא לספר לשדכנים שיש לו בעיית ראייה. הייתה לנו מועמדת שמאד רצינו: בחורה טובה ממשפחה מצוינת, עם בעיית שמיעה. שלחנו כל מיני שדכנים, אבל הם ענו תשובות מתחמקות. הבנו שהיא אינה רוצה או כנראה שומעת יותר טוב ממה שבני רואה, וגונב לאזניה שהוא לא כל כך רואה.
בלית ברירה התחלנו להפגיש אותו עם בחורות אחרות, ואכן הוא זכה להצלחה מסחררת, כל זאת עד... לפגישה השניה שבה דיווחנו שאפעס יש לו בעיות עם הראייה, ואז נשמטו להן ההצעות בזו אחר זו. הבן שלי הגיע לגיל 20, זה נחשב לזקן בחוגים שלנו. היינו מודאגים וכבר הודענו לאבא שלי שיתפלל עליו בכותל. ועדיין הייתה לנו תקווה שהבחורה ההיא שאותה כל כך רצינו בשבילו תיעתר. התקווה התגברה כל עוד היא לא התארסה. קיוונו שאולי היא תחליט להתפשר ולנסות להיפגש אתו. אני מודה שזו הייתה פנטזיה לא מציאותית, מפני שגם אם הייתה מסכימה עדיין נכונה לנו משימה בלתי אפשרית, כמו הפגישה השנייה, שבה נטלו כל המועמדות לפניה כדור "ויברח" ונסו על נפשן.
הכלל, יום אחד הולך בני ברחוב ונתקל בעמוד תאורה. זה היה קורה לו מפעם לפעם, אבל הפעם זה היה חזק מכל דבר שקרה בעבר, כנראה הלך מהר מדיי או שעמוד התאורה עמד שם זמן רב מדיי. אמרו לי שקול הנפץ נשמע למרחקים. בני נפל, איבד את ההכרה ויחד אתה המון דם, ומכיוון שלא היו אז "הצלה", עוברים ושבים עזרו להושיבו, לעצור את הדימום ועל הדרך להכניסו לרכב שעבר שם בדרך לבית החולים. בני התעורר מהעילפון וראה לידו רופא ששאל אותו מה קרה. הוא סיפר שנפל והוסיף כי הוא כבד ראייה ולכן לא ראה את העמוד שעמו בא במחלוקת. הרופא רשם הכל, הורה לחבוש את פצעיו והודיע לו שלמיטב ידיעתו הוא לא צריך להתאשפז ויכול לחזור הביתה.
בני ביקש להזמין טקסי, אבל אחת האחיות אמרה לו כי אין צורך. "נמצא כאן האיש שהביא אותך לכאן". האיש נכנס, ובני ראה מולו את אביה של הבחורה שרצינו במשך שנתיים ככלה. ואם זה לא מספיק חמור, הרופא ניגש אליו ואמר לו: בדקתי אותו, הוא בסדר, אבל אני חושש שזה יקרה שוב". בני רצה לעשות משהו כדי שהרופא לא יאמר את מה שהתכוון לומר, אך זה היה מאוחר מדיי: "הוא רואה רק 20 אחוז, עם משקפיים זה יכול להגיע ל -50 אחוז, אבל משום מה הוא לא הולך עם משקפיים ולכן זה קרה לו, ואם לא ירכיב משקפיים וזה יכול לקרות עוד".
הם חזרו בשתיקה, בני הרגיש שחרב עולמו. הוא לא הרגיש את כאבי הפציעה. הכאב היחיד שלו היה כאב לב. העובדה שהסיכוי האחרון שלו לשאת את הבחורה שכולנו רצינו אבד ואיננו, הרסה אותו לגמרי.
האיש ליווה אותו עד הבית, אמר לאשתי מה קרה ומסר את בקשת הרופא שבני ינוח מספר ימים כדי להרגיע את הזעזוע שעבר.
כשבאתי הביתה, ראיתי את בני שבור כפי שלא ראיתיו שבור מעולם. "זהו, הם יודעים הכל. כל כך קיוויתם שיצא משהו, וכעת עניין הראייה נודע ואבד הסיכוי האחרון". לא היה לנו מה לענות לו, ובניגוד להמון אנשים שנוהגים אז לדבר ולדבר, עשינו מה שבני אדם שאין להם מה לדבר עושים. שתקנו. עבר שבוע, בני נרפא מהמכה, אך לבו לא נרפא. הוא הלך לישיבה, אך חזר לאחר שעתיים ובכה בכי קורע לב. מעולם לא ראינו אותו בוכה כך. ולפתע טלפון. שדכנית אל מוכרת הייתה על הקו "אפשר להציע לכם מישהי?" "בבקשה". ואז היא משמיעה לי את שמה של הבחורה שאותה רצינו. "בהחלט", אני אומר, "אני שומע את ההצעה וזה די נראה לנו, אבל הציעו את זה כבר ונראה שהם לא מעוניינים. ואז היא אומרת לי: "הייתה סיבה שהם לא רצו לגשת לשידוך, אבל אני מבקשת שבכל מקרה זה יישאר בינינו". "בהחלט" אמרתי. "יש לבחורה בעיה רפואית. היא נולדה עם מום בלבה ועברה כמה ניתוחים, היא מתפקדת מצוין, אבל הם ביקשו לומר את זה מראש".
אני אומר לה: "אז למה הם לא אמרו לנו? היינו מסכימים. רצינו אותה". "הם מלכתחילה חיפשו בחור שיש לו בעיה רפואית ולא רצו להציע לבחורים רגילים, כי פחדו שבחור רגיל לא יסכים לשמוע על בחורה עם מום בלב,, ומצד שני לא רצו לפרסם את הדבר, מחשש שיזיק לשידוכים". "אז מה השתנה? שאלתי". "אתה יודע מה השתנה", היא אמרה. "לפני שבוע נודע לאביה בדרך פלאית שלילד שלכם יש איזושהי בעיה עם הראייה, וכעת הם ביקשו ממני להציע, אולי לא יהיה אכפת לכם שיש לה מום בלב". אפילו לא סגרתי את הטלפון.
"זה הם", אני אומר לאשתי, "הם יודעים שהוא חצי עיוור וכעת הם מספרים שיש לה מום בלב. מה את אומרת, להגיד תשובה חיובית." "בטח" , אומרת אשתי, "מה זה מום בלב ליד חצי עיוור?, שבוע לאחר מכן בני היה חתן, ואנחנו למדנו על גודלה של ההשגחה מול חולשתם וקטנותם של בני אדם.
שני הצדדים טרחו להסתיר את מה שהיו צריכים לגלות. שני הצדדים פחדו לספר מה שהיו צריכים לספר, ואז מגיע בורא עולם ומפגיש בין בחור לעמוד תאורה, והמכה שלו היא התרופה של כולם. היום יש כבר לזוג ילדים בשידוכים וחסדי ה' לא מפסיקים לעולם.
תפילה
רבונו של עולם
כל פעם שאני שם לב שיותר מדי אנשים מרגיזים אותי, שאין לי סבלנות לאף אחד ואני רוצה לברוח מהמקום שאני נמצא בו ולהיות לבד, כל פעם שאני רואה יותר מדי חסרונות באחרים ואני מרגיש שאני יותר מוצלח מהם, תעזור לי אז לזכור שהבעיה אצלי, לא אצל אחרים ומה שאני צריך לעשות זה להרים את הראש אליך ולצעוק מקירות לבבי – רבונו של עולם תחבר אותי אליך, תן לי אהבה לכולם, תן לי עיניים טובות לראות רק את המעלות שלהם ולא את החסרונות, תעזור לי אבא לזכור שכולם הם ילדים שלך ואתה אוהב אותם כמו שאתה אוהב אותי, אז איך אני מעיז לפסול אותם? לראות את החסרונות שלהם? תעזור לי לזכור אבא שכשטוב לי, כשאני מחובר אליך, אני אוהב אז את כולם, ומרגיש כזו אחדות עם כולם, ורוצה להגיד להם רק מילים טובות.
תעזור לי להבין שלא צריך להחליף , לא את המקום ולא את האנשים, צריך פשוט להתחבר אליך אבא ואז כולם כל כך נפלאים, כי אתה כל כך נפלא.
שבת שלום,
הרב מנחם אזולאי.
להקדשת החידוש (בחינם!) לעילוי נשמה, לרפואה ולהצלחה לחץ כאן
דיונים - תשובות ותגובות (0)
