"וישארו שני אנשים במחנה שם האחד אלדד ושם השני מידד ותנח עליהם הרוח והמה בכתבים ולא יצאו האהלה ויתנבאו במחנה" (במדבר יא,כו). 'ת"ר (במדבר יא, כו) "וישארו שני אנשים במחנה", יש אומרים: בקלפי נשתיירו. שבשעה שאמר לו הקב"ה למשה: אספה לי שבעים איש מזקני ישראל. אמר משה: כיצד אעשה? אברור ששה מכל שבט ושבט, נמצאו שנים יתירים. אברור חמשה חמשה מכל שבט ושבט, נמצאו עשרה חסרים. אברור ששה משבט זה וחמשה משבט זה, הריני מטיל קנאה בין השבטים. מה עשה? בירר ששה ששה, והביא שבעים ושנים פיתקין, על שבעים כתב זקן, ושנים הניח חלק. בללן ונתנן בקלפי. אמר להם: בואו וטלו פיתקיכם. כל מי שעלה בידו זקן, אמר: כבר קידשך שמים. מי שעלה בידו חלק, אמר: המקום לא חפץ בך אני מה אעשה לך? ... רבי שמעון אומר: במחנה נשתיירו. בשעה שאמר לו הקב"ה למשה: אספה לי שבעים איש. אמרו אלדד ומידד: אין אנו ראויין לאותה גדולה. אמר הקב"ה: הואיל ומיעטתם עצמכם, הריני מוסיף גדולה על גדולתכם. ומה גדולה הוסיף להם? שהנביאים כולן נתנבאו ופסקו, והם נתנבאו ולא פסקו. ומה נבואה נתנבאו? אמרו: משה מת יהושע מכניס את ישראל לארץ. אבא חנין אומר משום רבי אליעזר: על עסקי שליו הן מתנבאים: עלי שליו עלי שליו. רב נחמן אמר: על עסקי גוג ומגוג היו מתנבאין, שנאמר (יחזקאל לח, ג) "כה אמר ה' אלקים האתה הוא אשר דברתי בימים קדמונים ביד עבדי נביאי ישראל הנבאים בימים ההם שנים להביא אותך עליהם" וגו', אל תיקרי שנים אלא שנים. ואיזו הן שנים נביאים שנתנבאו בפרק אחד נבואה אחת? הוי אומר אלדד ומידד' (סנהדרין יז,א). מפרש רש"י: 'מי שעלה בידו חלק כו' - ושנים מאותן שבעים שהלכו ליטול עלה בידו חלק, ונשתיירו שני פתקין שהיו כתובין בקלפי שהיו של אלדד ומידד, שלא הלכו ליטול שנתייראו שלא יעלה בידן חלק'. הרי שלא חלקו ת"ק ור"ש על המציאות אם אלדד ומידד הלכו לקלפי, אלא לשניהם לא הלכו אלא נישארו במחנה. רק חלקו האם נשארו חל על הקלפי ששני הפתקים נשארו, או על אלדד ומידד שנשארו במחנה. ממילא אם כך, לכו"ע אלדד ומידד היו ענווים גדולים. לכן זכו להתנבא על כך שמשה מת ויהושע מכניס לארץ, כיון שהיה בזה כעין נבואה מול משה, שלכן 'למ"ד משה מת, היינו דכתיב (במדבר יא, כח) "אדוני משה כלאם"' (שם) כיון שנגדו. שדווקא הם שהיו ענוים יכלו להתנבא כך על משה שהיה "עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב,ג) שזה קשור עם מעלתו. לכן מי שראוי להתנבא על החלפתו זה דווקא הם בהקשר לענוותנותם. (בנוסף, הם התנבאו על זה, כיון שמשה רצה זקנים כיון שהיה קשה לו להנהיג את כל בנ"י לבד. לכן בנבואתם שקשורה לזה, בא לידי ביטוי מנהיגים נוספים מעבר למשה [שזהו יהושע]). נראה שישנם שלוש דעות מה התנבאו, כיון שכולם קשורים. הנבואה שמשה מת ויהושע מכניס לארץ, קשור לכך שבא"י יש לעבוד ע"פ הטבע, לעומת משה שהיה בדרגה של מעל הטבע. לכן גם קשור להבאת השליו, שהשליו הוא האוכל הטבעי שניתן לבנ"י במדבר, לעומת המן שהיה אוכל ניסי (של מלאכים). שזה כעין שבא"י האוכל גדל ע"י פעולה בטבע, והיא עצמה קשורה לקדושה, שגודל מכוח א"י הקדושה. ובהמשך לזה תבוא הגאולה, שהיא תיקון הטבע שיהיה קדוש כולו לה', וזה קשור עם פירות א"י, שלכן: 'ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה שנאמר (יחזקאל לו, ח) "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל" וגו'' (סנהדרין צח,א). שזה מדגיש את החיבור של הטבע עם קדושת ה'. לכן נבואתם קשורה בשלוש אלו. נבואתם מיוחדת משאר הזקנים, 'אמר הקב"ה: הואיל ומיעטתם עצמכם, הריני מוסיף גדולה על גדולתכם. ומה גדולה הוסיף להם? שהנביאים כולן נתנבאו ופסקו, והם נתנבאו ולא פסקו' (סנהדרין יז,א). שזה בדומה לכך שהנבואה פסקה מהעולם, ותחזור לעתיד לבא. אלדד ומידד היו כעין בלי הפסקת נבואה, ולכן כעין חיבור מזמנם (משה והכניסה לארץ) עד לגאולה. מעלת נבואתם קשורה בענוותנותם ('הואיל ומיעטתם עצמכם') זה קשור עם הגאולה, שאז ימחה שם עמלק מהעולם. עומק טומאת עמלק קשורה בגאווה, ששניהם בגימטריה 'רם' כמובא בקבלה ובחסידות (ביהודי הקדוש) שלכן מחיית עמלק נעשית במחיית מידת הגאווה. ממילא אלדד ומידד שהורידו מעצמם את מידת הגאווה, ומיעטו עצמם, הם קשורים למעלת הגאולה, ולכן התנבאו עליה. נראה שכוח הגאולה קשור עם כוח מעלת בנ"י, שאנו מתקני העולם (לכן קשור לדאגה לבנ"י, כמו הבאת השליו), ולכן גם קשור במחיית עמלק הפוגע בנו וממילא בקדושה בעולם. לכן בנבואתם התנבאו על עסקי השליו, שיבוא ויהיה לבנ"י מה לאכול, שזה (הדאגה לבנ"י) קשור בקדושה ותיקון העולם בכלל, ובפרט בגאולה. לכן כעונש אמר למשה: 'מאי "כלאם"? א"ל: הטל עליהן צרכי ציבור והן כלין מאיליהן' (סנהדרין שם), שזה עונש כיון שקשור לעסקי ציבור-דאגה לציבור. לכן קשור גם למיתת משה ואי כניסתו לארץ, על שכעס ואמר דברים חריפים על בנ"י. נראה שלכן בימנו זכינו לתחילת הגאולה, שחזרנו לארץ, וזה נעשה בשיתוף של דאגה לבנ"י (כמקום מקלט) והרצון לא"י.