י"ז בתמוז ותשעה באב היו עת רצון מיוחדת - תורה מופיעה בארץ, ובשורת הארץ מגיעה אל מחוץ אליה (לעם השרוי במדבר). בשתי הפעמים עוד לא היינו במדרגה, ונפלנו. נפילה שממשיכה לכאוב לנו ולעולם עד היום.

חטא המרגלים כלל בתוכו שני פנים - חוץ מהפניית עורף לארץ המובטחת, היתה בו גם חוסר אמונה ותקווה. (ע"פ חז"ל) חשבנו שאם ה' שם פה ענקים, זה כבר לא המקום שלנו. אפילו הוא לא יוכל להוציא אותם משם. המציאות קשה מכדי לשנות.

המשיכו הדורות, התגלגלו השנים, והבית נחרב. בתודעה של האנשים, החיים נגדעו. אנשים התאבדו! אין שכינה בארץ, אין טעם לחיים. 

אבל החיים המשיכו. שבנו אחרי שבעים שנה. ושוב קיבלנו מכת מחץ. הבית השני קרס גם הוא. 

ואם בגלות בבל ידענו בוודאות שנשוב, אלא ששקענו במציאות הגלותית הבבלית (ורק ארבעים ושניים אלף חזרו מבבל לישראל), הרי שבגלות אלפיים גם האמונה והתקווה שלנו התעמעמו. אם לא בחזרה לארץ, אז בחזרה להר בית ה'.

וזה מה שניסו הרשעים לעשות לנו. חרישת העיר לאחר החורבן ניסתה לשבור את רוחנו. 

ואף העיר ביתר, שהחזיקה מעמד בצורה מופלאה, גם היא קרסה לבסוף. כשאין לב, שום איבר כבר לא יחזיק מעמד. והרוגי ביתר לא הובאו לקבורה כדי להנציח את המוות, את השואה, את החורבן. שום חיים כבר לא ימשיכו לצמוח פה.

או שלא. ביום שנחרב, נולד משיח. בשיא הכאב התחילה הרפואה. כי גם הכאב אינו גמול נוקם אלא ניתוח מלא רחמים. וכדי שהמשיח יבוא צריכים לעבור כמה חבלי לידה. להתרחק זמנית מהארץ, להתגעגע מארבע קצוות, להתפלל, לייחל, להאמין ולקוות. המציאות מתקדמת במסתרים, והיא עוד תגיע לייעודה. זה רק עניין של זמן. 

ושל עבודה שלנו. עבודה של אומץ ואמונה. לא נשכח שהמקום אשר בוחר ה' - שלנו הוא, ורק לשמירה ניתן לזרים. וכעת הגיע הזמן להחזיר עטרה לראש בעליה. לחפוץ לדרוש לציון. לא לפחד מהצל של עצמנו. 

ולא מהחיים בצל השכינה. "עזב אלוקים את הארץ", לוחש בתוכנו קולם של זרים, "הסיפור של החיים הפך חומרי. אלו החיים עכשיו, תתעוררו! זה לא ריאלי במציאות הקיימת". והפחד הזה תופס אותנו אי שם בפנים, ולא מרפה. הפחד להתעורר לאור קרניה של השמש החדשה-ישנה, שמביא אותנו לשקוע במציאות היומיומית החלומית ולאחוז בקרנות מזבחה. 

אבל רבה אמונתנו. 

אמוננו בצור העולמים שחפץ שנתקרב אליו ונחיה חיים רוחניים ערכיים מלאי עונג ושמחה, ולטוב לנו נתן לנו את הקודש והמקדש.

שיבנה במהרה בקרוב.