"ונסע מחרב ונלך את כל המדבר הגדול והנורא ההוא אשר ראיתם דרך הר האמרי כאשר צוה ה' אלקינו אתנו ונבא עד קדש ברנע. ואמר אלכם באתם עד הר האמרי אשר ה' אלקינו נתן לנו. ראה נתן ה' אלקיך לפניך את הארץ עלה רש כאשר דבר ה' אלקי אבתיך לך אל תירא ואל תחת" וגו' (דברים א,יט. והלאה). פרשת דברים נקראת בשבת שלפני ט' באב. אין זה מקרה, אלא זה קשור עם עניין המרגלים שבעקבותם גם נחרב המקדש ויצאנו לגלות: '"ויבכו העם בלילה ההוא" אמר רבה אמר ר' יוחנן: אותו היום ערב תשעה באב היה. אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חנם, ואני קובע לכם בכיה לדורות' (תענית כט,א). ראה ב'התורה לדורנו' 'בשערי הארץ' פרשת דברים 'מאיסת הארץ שורש החורבן' למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א, שמרחיב דברים בזה. נראה שכמו שט' באב היה שורש זמן המדבר, שלכן כך הוא גם מתגלה בדומה לדורות, בגלות מהארץ כמו הגלות למדבר. כך גם יש עוד רמזים בעניין הזה שקשור לדורות. מיד לאחר חטא המרגלים, עלו המעפילים, כמו שמופיע כאן (מא-מה), ומפורט יותר בבמדבר: “וישכמו בבקר ויעלו אל ראש ההר לאמר הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו. ויאמר משה למה זה אתם עברים את פי ה' והוא לא תצלח. אל תעלו כי אין ה' בקרבכם ולא תנגפו לפני איביכם. כי העמלקי והכנעני שם לפניכם ונפלתם בחרב כי על כן שבתם מאחרי ה' ולא יהיה ה' עמכם. ויעפלו לעלות אל ראש ההר וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה. וירד העמלקי והכנעני הישב בהר ההוא ויכום ויכתום עד החרמה" (במדבר יד, מ-מה). בדומה לזה לאחר החורבן היה את מרד בר כוכבא, שניסו לחזור לשלוט בארץ, אבל הסוף היה מר, כי לא היינו ראויים אז לחזור לשלוט בארץ. שזה היה קרוב לחורבן הבית, שנמשך זמן הגלות, כמו חטא המרגלים והגזרה, שהשפיע לזה. גם "כי אין ה' בקרבכם” מזכיר קצת את דברי בר כוכבא: 'וכד דהוה נפק לקרבא הוה אמר: ריבוניה דעלמא לא תסעוד ולא תכסוף' (יר' תענית ד,ה) שיוצא לקרב באמירה כעין בלי עזרת ה', שזה כנגד שהמעפילים עלו בלי עזרת ה'. (ואף "למה זה אתם עוברים את פי ה'”, כעין רמז כנגד בר כוכבא שהוציא בפיו נגד ה'). כמו כן: 'תני א"ר יהודה בן ר' אלעאי ברוך ר' היה דורש: (בראשית כז, כב) "הקול קול יעקב והידים ידי עשו" קולו של יעקב צווח ממה שעשו לו ידי עשו בביתר' (שם). כמו שבמעפילים היו אלו עמלקים שרדפו אחריהם (ועמלק מעשו) [וכן הרומאים שלטו בארץ כמו הכנענים ששלטו חזק בארץ, שלכן נקראת על שמם] (לכן קשור ט' באב גם ל'נלכדה ביתר' [משנה תענית ד,ו]). בפרשה אצלנו משה מסמיך את חטא המרגלים, להעמדת השרים והחכמים, וציווים. וממש בתחילת המרגלים נאמר: "ונסע מחרב", שזה ממתן תורה. נראה שבא לרמז שא"י קשורה לתורה (ספרי "עקב" מג) שזה יסוד בתורה בבנ"י, וזה צריך להיות הבסיס שכל ת"ח רואה. ממילא אם ישנו ת"ח גדול ככל שיהיה, שיוצא נגד עליה לא"י, בזה הוא מסיר מעצמו את כוח סמכותו מהתורה, ואין לשמוע אליו. בחטא המרגלים נאמר: “ויקחו בידם מפרי הארץ" (פס' כה) נראה שלכן בעונש הגלות יש במיוחד עניין ביטול לצמיחת פירות הארץ, לעומת זמן הגאולה, שהגיע אז הזמן לחזור, שאז גם הפירות חוזרים (כדורותינו), ולכן: 'ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה שנאמר (יחזקאל לו, ח) "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל" וגו'' (סנהדרין צח,א). בירושלמי מובא דברי ר"י בשינוי קצת: '"ויבכו העם בלילה הוא" אמר להן: אתם בכיתם לפני בכייה של תפלות, היו עתידין אתם לבכות בכייה של ממש (איכה א, ב) "בכה תבכה בלילה"' (יר' שם). בפשטות זה אותו עקרון, שתפלות זה לחינם. אולם אולי אפשר שבא לבטא שלדורות הבכי הוא ממשי, מכאב שמרגיש כל אחד ואחד. לעומת זמן המדבר, שזה מטעם תפלות- ללא טעם. במדבר בכו בלי שממש הרגישו זאת, אלא היה זה כעין משיכה אחר דברי המרגלים, שזרמו אחר דבריהם. זהו כמו שאומרים כאן: "אנה אנחנו עלים אחינו המסו את לבבנו" (פס' כח). בנ"י נתלו במרגלים, סמכו על דברי המרגלים. זה רמז גם לדורנו, ישנם רבים שנמנעים מלפעול למען א"י, הם מושפעים ונמשכים אחר התקשורת שמשפיעה רעה על הציבור בקשר לא"י. בא משה ומזהיר, שלא נמשך אחר המושכים אותנו לרעה, אלא עלינו ללמוד ולברר את מעלת א"י, ובכך להתחזק באהבת הארץ מתוך הבנה (להיפך מתפלות שזה ללא סיבה). הדרך לאהבת הארץ היא דרך התורה, לכן מקדים משה את היציאה מחורב לארץ (פס' יט). דבר זה חשוב מאוד במיוחד למנהיגים, שלכן קודם הובא על העמדת המנהיגים. כיון שיש עליהם לחץ מכל מיני גורמים, שאינם הולכים בדרך האמת והתורה, ולכן נותנים עצות הפוגעות ביישוב הארץ. לזה צריך כוח וגבורה שבאים מהנאמר בתורה "אל תירא ואל תחת" ובזה יעמוד המנהיג ויעשה טובה, בעד עמנו, ארצנו וערי אלוקינו.