"ושמרתם ועשיתם כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" (דברים ד,ו). מדוע דרך התורה יחשבו אותנו לחכמים? מביא הספורנו: '"כי היא חכמתכם" - בה תשיבו לאפיקורוס במופתים שכליים'. ז"א ע"י שתלמדו כראוי תדעו מה להשיב, ואז כשתטענו כראוי יבינו שאתם חכמים. הרמב"ן מפרש: 'ואמר כי בחוקים ובמשפטים תועלות גדולות, שהם תפארת לעושיהם מן האדם, ואפילו שונאיהם ישבחו אותם בהם'. ז"א ע"י שמירת התורה אנו נראים חכמים ומיוחדים. חז"ל למדו את הפס' הזה בהקשר לחשבון עיבור השנה: 'א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן: מנין שמצוה על האדם לחשב תקופות ומזלות? שנאמר (דברים ד, ו) "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים" איזו חכמה ובינה שהיא לעיני העמים? הוי אומר זה חישוב תקופות ומזלות' (שבת עה,א). עיבור השנה זו מלאכה קשה ומורכבת בחכמה, ולכן ודאי שהיא מראה ומוכיחה לגויים שאנו חכמים. הת"ת מסביר: 'תפס אלו החכמות משום שעליהם יונח לשון בינה על שם הכתוב בדה"א י"ב בינה לעיתים. ואפשר לומר עוד טעם מתקבל על מצות חשבון בתקופות ומזלות שהוא כדי להוציא מלבן של העובדים לחמה ולבנה וכוכבים ועושים אותם לאלהות, וזה החושב תקופות ומזלות מכיח, כי אין להנעבדים האלה כח ורצון עצמי, אחרי שאפשר לאדם לחשב מקודם איך יהיה מהלכם וגלגלם ומאורעותיהם לזמן הבא, ואם היה בהם רצון עצמי אולי ישנו דרכם, וא"כ זה החושב חשבונות כאלה הוא מוציא את הטועים מטעותם ומנחיל כבוד לישראל'. אכן זהו פרוש יפה. נראה אולי שאפשר להוסיף שעובדי הע"ז היו עובדים לשמש ולירח, כי ראו בהם אלוהות. באים בנ"י ומשתמשים בשמש ובירח לחיבורם לשימוש בעולם בכדי לעבוד את ה' בזה, לקביעת החגים. בזה בנ"י אומרים כמו מה שאמר יונה: "ויאמר אליהם עברי אנכי ואת ה' אלקי השמים אני ירא אשר עשה את הים ואת היבשה. וייראו האנשים יראה גדולה" וגו' (יונה א, ט-י). שבעיבור השנה אנו מראים שאנו עובדים את ה' שכל העולם כולו שלו, ולכן הכול שייך לעבודתו. בנוסף לזה, כמו שאנשי האוניה אצל יונה נפעמו ונפלה עליהם יראת ה' גדולה בעקבות דבריו והסערה, שלכן בעקבות כך: "וייראו האנשים יראה גדולה את ה' ויזבחו זבח לה' וידרו נדרים" (שם,טז). כך גם כשהגויים רואים את חשבון עיבור השנה, שזה דבר של חכמה גדולה מאוד, ורואים שזה יוצא מדויק, שמסתדר עם הטבע, וקורה בדיוק כמו שאמרו החכמים. זה מביא עליהם יראה מהאמת של היהדות, שרואים את מעלתה וחכמתה, שזה מביא ליראת ה'. מזה הם למדים גם על כל שאר המצוות, שאנו עושים דברים חכמים ולא מתחושת בטן. להבדיל מעובדי הע"ז שהיו פועלים מהרגש, שרוצים בקרבה לאלוהות, אבל לא יודעים איך לבטא זאת, וכך מגיעים לע"ז, שהופכים את החומר לאלוה, שפועלים ממשיכת הבטן. לכן גם כל אחד היה עושה לעצמו ע"ז שהיה בוחר, והיו עובדים כמה עבודות, כי לא ידעו מה לעבוד, אז נימשך לכאן ולכאן, בלי הבנה ממשית. לעומתם זאת כאן רואים הגויים שאצל בנ"י התורה זה דבר חכם, ולא סתם משיכה מהבטן. לכן זה מביא ערך לתורה וליראת ה'. לכן: "ושמרתם ועשיתם כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים האלה ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה. כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרבים אליו כה' אלקינו בכל קראנו אליו. ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקם ככל התורה הזאת אשר אנכי נתן לפניכם היום" (דברים ד, ו-ח) שהגויים רואים שיש חיבור של חכמת התורה עם בנ"י, ושכל העולם של ה' ולכן הוא קרוב אלינו בקראנו אליו, וזה נותן מעמד חשוב לתורת ישראל בעיני הגויים. לכן: 'א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן: מנין שמצוה על האדם לחשב תקופות ומזלות? שנאמר (דברים ד, ו) "ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", איזו חכמה ובינה שהיא לעיני העמים? הוי אומר זה חישוב תקופות ומזלות' (שבת עה,א) 'לעיני העמים - שחכמה הניכרת היא, שמראה להם סימן לדבריו בהילוך החמה והמזלות שמעידין כדבריו, שאומר שנה זו גשומה, והיא כן. שנה זו שחונה, והיא כן. שכל העיתים לפי מהלך החמה במזלותיה ומולדותיה במזל תלוי, הכל לפי השעה המתחלת לשמש בכניסת החמה למזל' (רש"י). הרי שיש מצוה לחשב חשבון עיבור השנה, שזה מראה לעיני הגויים את חכמת התורה. נראה שזה מצווה משום שזה מביא ליראת ה' בעולם. אולי בפשטות מעבר לכך שעניין עיבור השנה הוא חכמה גדולה, יש הבדל בינו לשאר התורה. כיון שאסור ללמד גוי תורה: 'ואמר רבי אמי: אין מוסרין דברי תורה לעובד כוכבים, שנאמר (תהלים קמז, כ) "לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום"' (חגיגה יג,א) [אמנם יש מחלוקת על איזה לימוד תורה אסור, האם כל לימוד תורה. או אסור רק תורה ופרושיה, אבל נ"ך מותר. או שאסור רק לימוד תושב"ע. או דווקא סודות התורה (שהרי זה נאמר בגמ' בסוגיא של לימוד סודות)]. וכן: 'ואמר ר' יוחנן: עובד כוכבים שעוסק בתורה, חייב מיתה. שנאמר (דברים לג, ד) "תורה צוה לנו משה מורשה" לנו מורשה ולא להם' (סנהדרין נט,א). ממילא הגוי לא יודע ממש דברי תורה, ולכן התורה נראית לו מוזר (הלכות בלי טעם) ויוצא שאין בזה השפעה שיבין שהתורה היא חכמה. ובכ"א גם אם אין לו איסור ללמוד תורה (שיש דעות כאלו), בכ"ז הוא לא ילך לשמוע מה סיבות התורה. אבל בעניין העיבור, כיון ששומע שמדברים על קשר למה שיהיה השנה. אז אותו גוי מטה אוזן לשמוע, כדי לדעת איך לפעול השנה, או סתם מסקרנות. לכן כיון שאת זה הוא שומע, בזה במיוחד יש גילוי של חכמת התורה (ומזה הוא מבין שגם שאר התורה זה דברים הקשורים לחכמה גדולה). עוד נראה, שאם מדבר על כלל התורה, הרי כדי לדעת הלכה למעשה צריך לדעת את המציאות כראוי, כדי לפסוק הלכה למקרה המעשי הספציפי שעליו דנים. כמו כן כדי לפסוק בין שני מתדיינים צריך תחכום לברר את האמת. ממילא צריך להיות גם מבין ומחוכם בענייני העוה"ז, ולכן זהו מעלת חכמתנו בתורה, שקשורה בחכמה גדולה למציאות, שלא כעובדי ע"ז שהיו פועלים ע"פ רגש, וכן לא כשופטי וקובעי דברים בעולם הכללי, שהיו שופטים וקובעים עובדות ע"פ דעות אישיות גם אם מנוגד לשכל הישר (לצערנו גם כיום רואים זאת בהתנהגות השלטונית). לכן דווקא ההליכה ע"פ חוקי התורה כראוי, שמחובר עם חכמה גדולה למציאות, זה מביא שנראה ונחשב חכמים בעיני הגויים.