בס"ד                                                       ערש"ק                                                             י"ג בתמוז  תשע"ז

                                   ליקוטי אור - בפרשה - בלק

  " וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי, וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ

   מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר

   אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא   "(כב, ב-ד)

להבנת הפרשה, נקדים קצת את הרקע למאורעות שהתרחשו באותה תקופת זמן. והנה ידוע, שלקראת סוף גזירת

מתי המדבר במשך ארבעים שנה, עם ישראל מבקש בדרכי שלום, לעבור דרך גבול האמורי לפני כניסתם לארץ הק

ודש. ולכן, משה רבינו ע"ה שולח שליחים לסיחון מלך האמורי, והלזה הזה לא רק שמסרב אלא גם יוצא כנגדם למל

חמה, אבל הקדוש ברוך הוא מצילנו מידם בדרך נס, כפי שמובא במדרש על הניסים שנעשו לישראל בנחל ארנון (מד

"ר, יט, כה). וכן, הנחיל ה' הגדול והנורא תבוסה שלא בדרך הטבע למלך השני, שהוא עוג מלך הבשן אשר נשאר מיתר

הרפאים (נידה סא:).

וזה שפירש רש"י ז"ל: אמר אלו שני מלכים שהיינו בטוחים עליהם לא עמדו בפניהם, אנו על אחת כמה וכמה! לפיכך

'ויגר מואב', היינו המואבים פחדו פחד גדול מפני ישראל עד שגופם רעד כולו, כמו שאנחנו שרים בשירת הים 'אילי

מואב יאחזמו רעד' כי ראו והבינו בדעתם שעם ישראל הוא העם הנבחר, וברגע שעושים רצונו של מלך מלכי המלכ

ים, אזי נעשים להם ניסים גדולים ואויביהם נופלים תחתיהם. ישתבח שמך לעד מלכנו.    

ועל כן, מיד לאחר מות ב' המלכים כאמור, מיהר העם המואבי למנות עליהם את בלק שהיה דווקא מנסיכי סיחון, כמ

ו שנאמר (יהושע י"ג:): "אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְכו' נְסִיכֵי סִיחוֹן" וגו', והרי צור הוא בלק (תנחומא ד). ונראה שדווקא

הוא נבחר למלך משאר נסיכי סיחון מב' טעמים: האחד, על דרך שאמר יפתח הגלעדי (שופטים יא, כה): "הטוב טוב את

ה מבלק בן צפור מלך מואב", ולכאורה היה מספיק לומר פעם אחת 'טוב', אלא שרצה להדגיש את חוזקו של בלק

שהיה טוב גם במלחמה וגם טוב בכשפים, ואפילו הכי לא ניצח. והשני, שבלק נולד במדין והכיר מקרוב את אופן תר

בותם, כמו שכותב מרן החיד"א זצ"ל בפירושו על התורה על פי ההגהות בזוהר הקדוש: 'בלק בן ציפור - ציפור זה

יתרו', כלומר בלק היה מבני בניו של כהן מדין, ועל ידי כך אפשר היה לו בנקל להשפיע על זקני מדיין  להתאחד כנגד

עם ישראל.

ועוד יש לומר, שמואב היו צריכים לכרות ברית ביניהם לבין מדין, למרות שהיו שונאים זה את זה, שנאמר (בראשית לו,

לה): "הַמַּכֶּה אֶת מִדְיָן בִּשְׂדֵה מוֹאָב", שכן הבינו שאם לא התאחדו יקרה להם מה שקרה לסיחון ועוג, כנ"ל. לפיכך, ה

מטרה מקדשת את האמצעים, היינו כדי לגבור על ישראל הם חייבים להתאחד. ומכאן נבין ונדע דבר חשוב מאוד, וב

פרט בדורנו, כי אין חדש תחת השמש, כלומר כמו שכתוב בפרשתנו (במדבר כג, ט): "הֶן-עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַ

שָּׁב", כי ידוע שקיימת שנאה בין אומות העולם בינם לבין עצמם, אבל בעת שמטרתם היא להרע לישראל אין להם ב

עיה להתאסף ולהתאחד כנגדנו, כי שנאתם אלינו גוברת מעל הכול. ולכן, עלינו לזכור שאין לנו לסמוך על שום אומה,

אלא רק על אבינו מלכנו ואין עוד זולתו.

ולמרות האיחוד בין מואב ומדין בכל זאת נאמר 'וַיָּקָץ מואב', ופירש רש"י ז"ל: קצו בחייהם. ונראה לומר אולי שאין

כוונת רש"י שחששו לחייהם ממש שמא יקרא להם מה שקרה לסיחון ועוג כאמור, שהרי שהקדוש ברוך הוא ציווה את

ישראל לא להתגרות בהם, שנאמר (דברים ב, ט): "אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה", וכן מובא במדרש (מדב"ר

כ, ג): מלחמה אי אתה עושה אבל מה שאתה יכול לחטוף מהן חטוף,  וכל זה ידעו בכשפיהם בלק ובלעם. ואם כן, מה

באמת היה החשש שגרם להם לקוץ בחייהם.

ואפשר לומר אולי, לעניות דעתי, שעיקר פחדם היה שיקרה להם בבחינת מה שקרה למצרים, היינו בגלל שהיה רעב

בארץ באו ישראל בתחילה לשבור קצת לחם, אך לבסוף כל מצרים הייתה בידו של יוסף, ולא נשאר להם כסף ואדמות,

כמו שכתוב (בראשית מז, טו): "וַיָּבֹאוּ כָל מִצְרַיִם אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר הָבָה לָּנוּ לֶחֶם וְלָמָּה נָמוּת נֶגְדֶּךָ כִּי אָפֵס כָּסֶף" וכו', ע"ש.

וזה 'ויקץ מואב' מלשון קץ כי אין קץ אלא לשון סוף, היינו חששו שסופם יהיה כמו מצרים כנ"ל, באם עם ישראל יעברו

בארצם, כי יאחזמו רעד ופחד שהם ישתלטו על אדמתם ורכושם, עד כלות ממונם בידי ישראל. ולפיכך, לא יהיה טעם

לחייהם, בחינת מה שאמרו חז"ל (נדרים סד): עני חשוב כמת.

ועל פי זה, יובן למה אמרו מואב לזקני מדין 'עתה ילחכו הקהל את סביבותינו', הקהל הכוונה לכלל ישראל ולא הערב

רב, בחינת מה שכתוב (שמות לה, א): "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", דהיינו שנקהלו אליו ישראל דווקא ולא הע

רב רב. ודימה את הקהל היינו ישראל לשור, וזה בשביל לומר לך שאפילו הגויים יודעים שכוחם של ישראל הוא דייקא

בפה, כמו שדרשו חז"ל (מד"ר כ, ד): מה שור כוחו בפיו - אף אלו (ישראל) כוחן בפיהן. והטעם שפתח ברבים 'הקהל' וה

משיך הפסוק ואמר בלשון ביחיד 'כלחוך השור את ירק השדה' כי כול כוחו של הקהל, היינו ישראל הוא בא כוחו מפיו

של צדיק הדור, לכן אמר שור דייקא כי בזה רצה לרמוז על יוסף, כמו שכתוב עליו (דברים לג): "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ", ש

זכה לעלות לגדולה ולהיות משנה למלך ומשביר במצרים, וזה בזכות כיסופיו ודיבוריו הבלתי פוסקים עם ה' יתברך,

כי שם השם היה שגור בפיו. ומכוח זה מכרו לו את כל זרע וירק השדה, עד שלא נשאר למצרים אפילו לחם וכסף לחי

ות כנ"ל, וחייהם היו תלויים במוצא פיו של יוסף הצדיק, כי על פיו יישק דבר.  

ועל כן, הלכו שליחי מואב לזקני מדין לגייס לעזרתם את שתום העין, הלא הוא בלעם הרשע שהיה מכשף גדול ושונא

ישראל, עוד מהימים שהיה יועצו של פרעה. שכן כביכול הבינו שרק על ידי מישהו שכוחו בפיו, למרות שכוחו מצד הט

ומאה, אפשר שינצחו את הקהל, היינו את ישראל, שכוחם ממשה רבינו ע"ה שהוא צדיק הדור, בחינת יוסף כנ"ל שכוחו

בפיו. שהרי רשע זה ידע דעת עליון, כמו שאמרו חז"ל (ברכות ז): שידע את הרגע שהקדוש ברוך הוא כועס, ובאותו רגע

יכול היה לקלל וקללתו הייתה מתקבלת, חס ושלום. וידוע, שלסוג נבואה שכזו זכה רק בגלל רצון ה' יתברך, כדי שהגו

יים לא יוכלו לבוא בטענות שלא היה להם נביא כמשה, כמו שדרשו רז"ל (ספרי פ' וזאת הברכה): בישראל לא קם (כמשה)

אבל באומות העולם קם והוא בלעם.

ובלק שהיה מלך מואב בעת ההיא ידע שללא בלעם אין לו סיכוי לגבור על ישראל, למרות שהוא בעצמו גם היה מכשף

כנ"ל, כי חשב שעל ידי קללת אותו רשע באותו רגע ייגרם קטרוג על ישראל בשמים, ועל ידי כך ייחלש כוחם ותוסר ה

השגחה העליונה, ובכך יהיה אפשר להשלים את המהלך על ידי פעולה צבאית. ולמרות אזהרותיו של הקדוש ברוך הוא

את בלעם במראות הלילה כנודע, שלא ילך עם שרי בלק על מנת לקלל את עם ישראל וגם לא "לברך" אותם כי ברוך

הוא, וכפי שמביא רש"י ז"ל משל: 'אומרים לצִרעה לא מדובשיך ולא מעוקציך', כי הרוצה להרע ולפגוע בישראל שהם

כבבת עינו של מלך מלכי המלכים, ידוע ידע שהוא כמתעסק עם ה' יתברך ויתעלה, ובכך מכניס את עצמו ונפשו למקום

סכנה. 

ואם כך, מה הביא את ב' רשעים אלו: בלק ובלעם לנסות לקלל את ישראל ג' פעמים כל פעם מחדש, שהרי בכך סכנו

את נפשם ועמם מנקמת ה'. והדבר יובן על פי עומקם של דברים כמבואר בזוהר הקדוש (פ' כי תצא,  רפא): "בלק ובלעם

נשמותיהם מקליפת עמלק, ולכן היו שונאים את ישראל מכל אומה ולשון, ולכן עמלק רמוז בִשמותם: ע"ם של בלעם,

ולק' מן בלק", היינו שניהם משורש קליפת 'עמלק'. ובידוע, שעמלק הוא מיוצאי חלציו של עשו הרשע. ועוד, מובא על

ידי רבנו עטרת ראשנו "אור החיים" הקדוש זצ"ל זיע"א, על הפסוק (במדבר כד, א): "וַיָּשֶׁת אֶל הַמִּדְבָּר פָּנָיו": עוד ירצה

על פי דבריהם ז"ל (זוה"ק ח"ב קנז) שאמרו כי המִדבר הוא מקום חנות הס"מ הרשע, ונתכוון (היינו בלעם הרשע) לעורר כוח

ותיו וכו', כי שם ראש הקליפה ס"מ וחיילותיו שונאי עם - בני ישראל וכו', עכד"ק, ע"ש.

ולפיכך, עכשיו אפשר להבין מהיכן הייתה יניקת השנאה העמוקה של רשעים אלו כלפי ישראל, כי שניהם היו מאותו

שורש, היינו בחינת קליפת עשו הרשע שהיה כקליפת הפרי ליעקב אבינו ע"ה, כידוע. ולכן עשו היה שונא ליעקב עוד

מבטן אמם, מה עוד שהתגברה השנאה בכפל כפליים בעת לקיחת הברכה והבכורה. נמצא באמת, שהמניע של ב'

רשעים אלו זו השנאה, שכל מטרתם הייתה לגייס את כל הכוחות הגשמיים והרוחניים מצד הטומאה, כמוסבר לעיל.

וכל זה בשביל תאוותם הבלתי פוסקת לעקור את שונאי ישראל, ששואבים את כוחם מהתורה הקדושה. ומכאן, שכל

רצונם היה לקלל את ישראל כדי לבטל את הברכות שקיבל יעקב ישראל סבא במקום עשו הרשע וזרעו אחריו שמהם

ינקו את שנאתם, כנ"ל.

והנה הסוף ידוע לכל, הקדוש ברוך הוא עשה עם עמו חסד גדול לאין שיעור, והפר עצתם וקלקל מחשבתם, שהרי בל

עם הרשע בא לקלל ויצא מברך. ודע, שזאת בזכות ששמרו על הכלל שהוא יסוד הקיום של עם ישראל והוא: שכל עוד

'הקול - קול יעקב' היינו שמשמיעים קולם בזה שעוסקים בתורה ובתפילה בבתי מדרשות ובתי כנסיות בכל נפשם, אזי

'אין ידי עשו שולטים', היינו אין כוח לשורש של קליפת עמלק כנ"ל לגבור עלינו, חס ושלום. כי כוחנו בפינו, היינו בדיבור

ממש על ידי תפילה ועסק התורה, כמו שדרשו חז"ל (מדב"ר כ, ד): מה שור מנגח בקרניו - אף אלו מנגחין בתפלתן.

אבל יחד עם זאת, חייב לזכור דבר חשוב מאוד, שלימוד התורה חייב להיות בקדושה ובטהרה, כי אפילו שכוחנו בפינו

צריכים לשמור על קדושת המחנה. וזה שבלעם עלה והשקיף על מחנה ישראל אולי שמא ימצא שם פגם של חוסר קדו

שה שממנו יוכלו לינוק כוחות הטומאה כנ"ל. אך בידוע שלא מצא, כמו שכתוב (במדבר כד, ה): "מה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יעקב מִשְׁ

כְּנֹתֶיךָ ישראל", ופירש רש"י ז"ל: שבלעם ראה פתחיהם שאינן מכוונין זה מול זה, בחינת והיה מחנךָ קדוש. יהי רצון

מלפני אבינו שבשמים שיזכנו שננצל את כוחנו בפינו לתפילה ולימוד התורה, מתוך קדושה ובטהרה, ועל ידי זאת ייפלו

שונאינו ואויבינו מבית ומחוץ, וחרבם תבוא בלבם, וקשתותם תישברנה, אכי"ר.  

                        פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

עיקר התפילה היא בפה דייקא, שצריכין לדבר דיבורי התפילה בפה מלא, ואין די במחשבה לבד, ואף על פי שהקדוש

ברוך הוא יודע מחשבות, כי הדיבור הוא כלי שפע, שבהם מקבלים השפע, ולפי הדיבור כן השפע - אם הדיבור הינו

כלי השפע היא בשלמות ובמלואהּ, אזי יכולים לקבל בהם רוב שפע. על כן כל מה שחסר לאדם בגשמיות וברוחניות,

צריך להתפלל עליו בדיבור פה דייקא, כדי שעל ידי זה ימשוך השפע כנ"ל (סימן תפילה, אות לז).