פרשת פנחס - הזכרת עונשו של משה - מדוע?

מאת: אהובה קליין.

פרשת פנחס , אחת מהפרשיות הקרויות על שם אישים, הפרשה גדושה בנושאים רבים. אחד מהם :  הודעת ה' אל משה  לעלות  אל הר העברים ,להשקיף על ארץ ישראל משום שאין הוא רשאי להיכנס  לארץ המובטחת , בעבור חטא מי המריבה במדבר.

וכך הכתוב  מתאר את האירוע: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, עֲלֵה אֶל-הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה; וּרְאֵה, אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.  וְרָאִיתָה אֹתָהּ, וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל-עַמֶּיךָ גַּם-אָתָּה, כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף, אַהֲרֹן אָחִיךָ.  כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר-צִן, בִּמְרִיבַת הָעֵדָה, לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם, לְעֵינֵיהֶם:  הֵם מֵי-מְרִיבַת קָדֵשׁ, מִדְבַּר-צִן". [במדבר  כ"ז, י"ב-ט"ו]

השאלות הן:

א] מדוע נסמכה  פרשת מות משה לכאן?

ב] מנין שאין ייאוש בעולם?

תשובות.

הזכרת עונשו של משה בפרשה.

רש"י מתרץ כאן את הזכרת עונשו של משה באמצעות שני פירושים:

א] כיוון שראה משה שאלוקים מילא את בקשתן של בנות צלפחד בתור יורשות אביהן , כפי שהכתוב מציין: "וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  כֵּן, בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת--נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם; וְהַעֲבַרְתָּ אֶת-נַחֲלַת אֲבִיהֶן, לָהֶן".[במדבר כ"ז, ו- ז]

מכאן הסיק משה : אותי ציווה הקב"ה להנחיל את הארץ, אולי הגזירה שלי לא להיכנס לתוך הארץ התבטלה? [על סמך דברי תנחומא]   על כך אמר לו ה' :הגזרה במקומה עומדת!

ב] כיוון שנכנס משה אל תוך נחלתם של שבט גד וראובן חשב: שהותרה לו גדרו, למה הדבר דומה?    למלך  שהתיר לבנו להיכנס לשער הארמון ולבקר בחדרים פרט לחדר השינה שלו, כאן אסר עליו להיכנס.

הנמשל: כך בשעה שנכנס משה לנחלתם של גד ובני ראובן היה חש שמחה וחשב, נראה לי שאלוקים  התיר את הנדר ואוכל להיכנס גם לתוך הארץ, מכאן ואילך התחיל לשפוך תחנונים לפני ה'.[על פי הספרי]

רש" מעיר: כי שתי  תשובות אלה מופיעות כאן, למרות שלא נצטווה משה לעלות מיד אל הר העברים, אלא בבוא העת, סמוך למותו כפי שמצוין בחומש דברים [ל"ב, מ"ט]

וזאת כדי להודיע: שהגזירה שלא יכנס לארץ - שרירה וקיימת.

הרמב"ן מתייחס בפירושו גם לשם ההר וסיבת הזכרת הנושא דווקא בפרשה זו:

הר זה נקרא בשם: "הר נבו" כפי שכתוב בחומש דברים: "עֲלֵה אֶל-הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר-נְבוֹ, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ; וּרְאֵה אֶת-אֶרֶץ כְּנַעַן, אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה".  [דברים ל"ב, מ"ט] ומדוע נקרא גם בשם:" הַר הָעֲבָרִים" ? מפני שהוא שוכן על מעברות הירדן ומשם ניתן לעבור לארץ כנען כפי שנאמר:" אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ" ואכן שם בני ישראל חצו את הירדן כמו שנאמר:   "וְהָעָם, עָלוּ מִן-הַיַּרְדֵּן, בֶּעָשׂוֹר, לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן; וַיַּחֲנוּ, בַּגִּלְגָּל, בִּקְצֵה, מִזְרַח יְרִיחוֹ".  [יהושע ד, י"ט]

בדומה לרש"י, הרמב"ן טוען: שאין הציווי לעלות להר – נאמר למשה עתה שאם כן, היה חייב לעלות מיד ולא להתמהמה, אבל היות והתורה דנה בנושא חלוקת הארץ כפי שנאמר כאן :" לָאֵלֶּה, תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה--בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת.  לָרַב, תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ, וְלַמְעַט, תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ:  אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו, יֻתַּן נַחֲלָתוֹ".[שם  כ"ו, נ"ג- נ"ד]

מטעם זה הקב"ה מודיע כעת למשה: כי לא הוא יחלק את הארץ, היות ויצטרך לעלות אל הר העברים לפני שיסעו ישראל מארץ מואב , שם משה ימות ולא יזכה להגיע לתוך ארץ ישראל, אלא יזכה לראותה בלבד.

והראיה לכך, שכתוב: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה, אֶל-יְהוָה לֵאמֹר.  יִפְקֹד יְהוָה, אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר, אִישׁ, עַל-הָעֵדָה.  אֲשֶׁר-יֵצֵא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם, וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם, וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם; וְלֹא תִהְיֶה, עֲדַת יְהוָה, כַּצֹּאן, אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה".[שם  כ"ז, י"ח]

ואכן משה מילא את ציווי ה' ואף השלים אותו.

כפי שהכתוב מציין:" "וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה, כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתוֹ; וַיִּקַּח אֶת-יְהוֹשֻׁעַ, וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן, וְלִפְנֵי, כָּל-הָעֵדָה.  וַיִּסְמֹךְ אֶת-יָדָיו עָלָיו, וַיְצַוֵּהוּ, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה, בְּיַד-מֹשֶׁה".[כ"ז, כ"ב]

הדבר יצא לפועל ומשה  מילה את ציווי ה' בלב שלם כפי שנאמר: " וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ, וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל-יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ--כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת-הָעָם הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם; וְאַתָּה, תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם.  וַיהוָה הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ, הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ--לֹא יַרְפְּךָ, וְלֹא יַעַזְבֶךָּ; לֹא תִירָא, וְלֹא תֵחָת". [דברים ל"א, ז]

רבינו בחיי אומר: נסמכה פרשה זו  לפרשת נחלות- לפי שביקש משה לדעת מי ינחל את נחלתו?

דעת מקרא מסביר: כי בהמשך מסע עם ישראל נאמר: "וַיִּסְעוּ, מֵעַלְמֹן  דִּבְלָתָיְמָה; וַיַּחֲנוּ בְּהָרֵי הָעֲבָרִים, לִפְנֵי נְבוֹ.  ויסְעוּ, מֵהָרֵי הָעֲבָרִים; וַיַּחֲנוּ בְּעַרְבֹת מוֹאָב, עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ" [במדבר  ל"ג, מ"ז-מ"ח] מכאן שהר העברים היה קרוב  לארץ ישראל בערבות מואב ואחת הפסגות שלו: היה הר נבו.

בעל הטורים אומר רעיון מעניין  בהקשר לנאמר למשה: ו"ּרְאֵה, אֶת-הָאָרֶץ", למה  המילה :"הארץ" נאמרת בהא הידיעה? מכאן שהתורה מלמדת אותנו: שהקב"ה הראה למשה את כל הארץ- המערות והמחילות ואוצרות כסף וזהב שבה."[ספרי]

אין ייאוש בעולם.

אומר הרב חיים הלוי  שמואלביץ בספרו: "שיחות מוסר"

חז"ל אומרים [דברים רבה פ"ב, ח]  "אמר משה רבינו לפניו, ריבונו של עולם עצמותיו של יוסף נכנסו לארץ ישראל ואני איני נכנס?

אמר לו הקב"ה: מי שהודה בארצו נקבר בארצו, ומי שלא הודה בארצו לא נקבר בארצו, יוסף הודה בארצו ,מניין? גבירתו אומרת: "ראו הביא לנו איש עברי[בראשית ל"ט, י"ד] ולא כפר, אלא אמר: " כִּי-גֻנֹּב גֻּנַּבְתִּי, מֵאֶרֶץ הָעִבְרִים; "[ בראשית  מ, ט"ו]

אתה שלא הודית בארצך, אין אתה נקבר בארצך, כיצד? בנות יתרו אומרות: [שמות ב', י"ט]: " אִישׁ מִצְרִי, הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים; וְגַם-דָּלֹה דָלָה לָנוּ, וַיַּשְׁקְ אֶת-הַצֹּאן". והוא שומע ושותק  וכו".

והרי הדבר תמוה, כאשר בנות יתרו אמרו: "איש מצרי.." .  הייתה כאן הכחשת יהדותו של משה, והוא שמע ושתק ולא ראינו על כך שום  תביעה ממנו, אך יתכן שיש לדון אותו לכף זכות ,כי אולי היה במצב של סכנה ,שמא נודע שהוא יהודי- היה הדבר גורם לו משהו רע, אך מכל מקום, היות ומשה לא הודה במקום מוצאו, היינו , יהדותו וארצו משום ששתק- על כך נענש שלא נקבר בארץ הבחירה. ולא היה יכול  לתרץ מיני תירוצים לאשמה זו, מפני שעניין זה: "מי שלא הודה בארצו לא נקבר בארצו" אין זה עונש בתורה, אלא מציאות, כי כל מי שלא מודה בשייכותו לארץ אינו שייך לארץ- אין הארץ חפצה בו.

יש לציין שלמרות הגזרה על משה שלא יזכה להיכנס לארץ ישראל- הוא התעקש בכל ליבו על רצונו העז להיכנס למקום ולא מנע עצמו מן הרחמים-ציפה לרחמי ה' עליו הירבה בתפילות לבורא עולם בבקשת ביטול הגזרה.

ומכאן ניתן ללמוד קל וחומר ליתר בני האדם: אשר  לא יגיעו לעולם לידי ייאוש ולא ימנעו עצמם מתפילות ותחנונים בכל צער ומצוקה שפוקדים אותם.

לכן, עונשו של משה נסמך בפרשת פנחס - לאור חלוקת הנחלות לשבטים ובכללם ירושתן של בנות  צלופחד,  באווירה זו משה  סבור היה- שהתבטלה הגזרה לאי כניסתו לארץ, אך הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה

אכן, הגזרה יצאה לפועל בסוף ימיו, אך למרות זאת- הרבה משה בתפילות ותחנונים למען ביטולה   כדברי חז"ל:  "אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו  מן הרחמים"