בצומות י"ז בתמוז ו-ט' באב קרו חמשה דברים בכל אחד מהם (משנה תענית ד,ו). נראה שכל חמשה בכל צום קשורים ודומים זה לזה, זה לא סתם אוסף של מקרים שקרו, אלא יש מאחד לכל האסונות שקרו אז, שהם כעניין אחד. נראה גם שיש קשר בין הצומות, שלכן בשניהם יש חמשה בכל אחד (וכן לשון המשנה: 'חמשה דברים ארעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב' וכו' נשמע כמקשר בניהם, שלכן קודם קובע שיש חמשה בכל אחד, ואח"כ בהמשך מפרטם), וגם חיברו בניהם בשלושת השבועות. גם י' בטבת וג' תשרי נראה שקשורים, ש-י' טבת זה תחילת המצור, ואילו ג' תשרי זה הסיום הסופי, הביטול הגמור לקשרנו ליישוב הארץ, ע"י הריגת גדליהו, זה ההתחלה וזה הסוף. לכן בשניהם יש קשר לשלושה ימים, גדליה נהרג ב-א' תשרי, אבל דחו ל-ג' תשרי (בשל ר"ה), כך שכעין קשר לשלושה ימים. גם ב-י' בטבת יש קשר לשלושה ימים, שמצרפים להתחלת המצור גם את פטירת עזרא (ט' טבת) ואת תרגום התורה ליוונית (ח' טבת), כך שגם בו יש קשר לשלושה ימים. נראה שזה קשור לשלושת הפעמים שמשה עלה להר סיני (ולכן כעין שלושה ימים כנגד הפעמים שהיה 40 ימים בסיני). בנ"י קיבלו את התורה, ובכך בטל כוח שעבוד מלכויות מאתנו, אבל כשחטאו בעגל זה הפסיק (ע"ז ה,א), לכן כנגד הזמן שבו מתחילה ההתחלה (בטבת), ונעשית לגמרי שעבוד המלכויות (בתשרי) יש קשר לנפילה מכוח עמידתנו משעבוד מלכויות, שזה בעגל כשנעשה בעליה הראשונה, ולכן הייתה עליה שניה לכפרה, ולבסוף בשלישית נתנה שוב תורה עם כפרה לעגל (שבו נאמר "סלחתי"), אבל גם אז לא חזרו למדרגתם הראשונה. לכן ההתחלה והסוף, שמציינים את כוח שעבוד המלכויות, זה כנגד שלושת העליות, ולכן קשר לשלושה ימים. (בגאולה השלישית תהא כפרה גמורה, כעין כוח ה"סלחתי" שביוה"כ בהורדת הלוחות השניים יהיה בשלמות, ותתבטל אז כוח שעבוד המלכויות ע"י המשיח). נראה שבהקשר לטבת שהוא תחילת המצור, זה רומז גם להתחלות הקשורות בהקשר זה, שבבית ראשון הייתה שכינה והיה כוח נבואה גדול, שלא היה בית שני (יומא כא,ב), ואף בטלה כוח הנבואה לגמרי בשני (שרק בתחילתו עוד הייתה נבואה [יומא ט,ב]). יחד עם זה התחזק כוח התושב"ע בבית שני, נראה שזה קשור עם עזרא שהוא היה כעין משה, ולכן שינה את הכתב לאשורית (סנהדרין כא,ב), שהיא מאושרת בכתב (שם כב,א), כעין שלומדים ממנה הרבה, כעין התושב"ע שלומדים מהנאמר בתורה. לכן עזרא שהיה סוף הנבואה ותחילת התושב"ע, פטירתו קשורה בסיום והעברה, מנבואה לתושב"ע, שהיא חשובה במיוחד בגלות, שכוח הנבואה היא דווקא בא"י (מכילתא 'פסחא', פתיחה [שמות יב,א]). לכן פטירתו קשורה בזמן לגלות (וגם אצלו הייתה עליה לארץ בבית שני [אבל לא מושלמת שהרוב נשאר בגלות] ולכן כרמז שפטירתו כביטול עליה לארץ), שהוא הכין את הבסיס לקשר לתורה גם בגלותנו. לכן גם קשור לתרגום התורה ליוונית, כרמז לפרוש התורה על ידנו (ובצורה שלא הייתה ככה קודם, אלא קודם הייתה כעין נבואה, שזה קשור לעברית, שבה ה' מדבר עם נביאיו) ולכן בה נעשה חושך שלושה ימים, כרמז לקשר לי' בטבת (שהוא היום השלישי), שהחורבן הוא חושך, וקשור בשלושה. עזרא הוא ההתחלה (ולכן הוא החל את הדרך לתושב"ע), לעומת גדליה שהיה הסיום (של שלטוננו בארץ), ולכן שניהם שלושה. אמנם גדליה היה בסוף בית ראשון, ועזרא תחילת בית שני, אבל הם רומזים על התחלה וסוף (אצל גדליה עדיין היה המשך קשר לנבואה, אבל בבית שני ובגלות הארוכה שאחריו כבר אין נבואה, ולכן אצל עזרא זה השתנה). נראה שאצל גדליה הוא נרצח בר"ה (מותו גם מזכיר את מות עזרא- שקשורים כמו שאמרנו) ולכן דחו ליום השלישי, זה כעין רמז לר"ה, תחילת שנה זה תחילה של עניין, וקשור לדין. כך גם בעקבות החורבן והמשכו בבית שני והחורבן שאחריו (שבעצם כעין המשך אחד, כי לא חזר מעלת המקדש כמות שהיה בשיאו) היה צורך להתחבר לתושב"ע, שזה כדגש חדש (כאילו עניין חדש) וזה קשור לדין, שנעשה חורבן, וכן לא היינו ראויים להגיע לשלמות השכינה בבית שני. בעליות של משה, בסוף ניתנו הלוחות השניים, שהם קצת שונים במה שכתוב בהם מהראשונים (שזה ההבדל בין הנאמר בספר שמות לספר דברים, ראה 'תורת המקרא' למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א) שזה כעין עזרא ששינה את הכתב ועבר מכוח נבואה (שמשה היה אבי הנביאים) לכוח תושב"ע (אצל עזרא [שקשור בעליה לארץ, וגדול התושב"ע היה ר"ע שהרגוהו בארץ בגזרותיהם]). גם ישנה דעה שהכתב בלוחות השתנו בין הלוחות הראשונים לשניים (על כלל הדעות בעניין שינוי הכתב, ראה 'תורת השבת והמועד' למרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א) כך שממש מזכיר את עזרא. נראה שבזמן גדליה (ג תשרי) כנגד עזרא (י' בטבת), שר"ה כנגד תרגום התורה, כיון שה' מתגלה בעולם ע"י התורה, וזהו כר"ה שבו ה' דן את העולם וכעין נמצא קרוב אלינו (וכן ישנה דעה [הר"ן] שר"ה בא בעקבות יוה"כ שנאמר בו סליחה, שבו נתנו לוחות שניים, כך שקשור לתורה). ביום השני זה ר"ה שני (וכן קשור להמשך החגיגיות של ר"ה) שזה כעין מות עזרא שקשור לשינוי כתב התורה (שזה כר"ה) וכגלויות, שעזרא עלה והכין לקראת המשך הדורות, לחברם לתושב"ע, כי נפחת החיבור למעלת התורה שהיה קודם, כי הנבואה הייתה בתהליך התבטלות, וכן יהיה עוד גלות. לכן קשור לר"ה שני כעין חג שני של גלויות, רק שר"ה שני הוא גם בארץ, ולכן כעין עזרא שקשור לחו"ל וא"י (שעלו לארץ). ותחילת המצור שזה קשר לחורבן ממש, זה כנגד היום השלישי שמציינים בו את מות גדליה שבו נעשה שיא חורבן השלטון היהודי בארץ. גם י"ז תמוז וט' באב קשורים, שלכן מחוברים בשלושת השבועות. בשניהם זה חמשה דברים, כעין חמשת הדברות שבכל לוח, ושניהם יחד עשרה דברים, כמתן תורה (עשרת הדברות), שזה קשור לחורבן כמו שאמרנו, שבעקבות העגל בטל הכוח של מעלת הקדושה שבה היה ביטול של שעבוד מלכויות (לכן גם ב-ט' באב בחורבן הבית היה קשר לשלושה ימים, שנכנסו ב-ז' והציתו ב-ט': '... בשבעה נכנסו נכרים להיכל, ואכלו וקלקלו בו שביעי שמיני ותשיעי סמוך לחשכה הציתו בו את האור'. [תענית כט,א] כעין שלושת העליות של משה). בנוסף זה (שיחד הם עשרה דברים) גם כעין עשרת המרגלים שבעקבותיהם נגזר החורבן: '...אמר רבה אמר ר' יוחנן: אותו היום ערב תשעה באב היה, אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חנם, ואני קובע לכם בכיה לדורות' (שם). 'בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והבקעה העיר, ושרף אפסטמוס את התורה, והעמיד צלם בהיכל' (משנה תענית ד,ו) הלוחות שנשברו זה כמו שריפת התורה-ביטולה מהעולם. שבירת הלוחות נעשו בעקבות העגל שנעשה בסיני, שזהו כמו צלם בהיכל (וגם בפועל עבדו את העגל באותו יום של הורדת ושבירת הלוחות [שעשוהו מאתמול, אבל עבדוהו מהבוקר). המשכן הוקם כתיקון לנפילה ממעמד מתן תורה (ראה ב'תורת המקרא' "תרומה", למרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א) ולכן זה קשור גם לביטול התמיד (שנעשה המשכן ככפרה לנפילה.., ולכן הפסקתו כעין דגש שוב על הנפילה). ובמתן תורה היו בביטול כוח שעבוד מלכויות, אבל כשחטאו בעגל (באותו יום י"ז, ואז גם נשברו הלוחות, כעין שהתבטל כוחם) שוב חלה עליהם שעבוד מלכויות שיהיה בהמשך (בגלויות וכדו') וזהו הובקעה העיר, שזהו תחילת שעבוד המלכויות עלינו. 'בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשניה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר' (משנה שם). אי כניסה לארץ זהו כמו חורבן הבית, שבעקבותיו (בהקשר לחורבן הבית) גלו (שזהו כאי כניסה לארץ) [וגם אז נגזר עליהם שיחרב באותו יום, על שבכו לחינם] וכן נלכדה ביתר זה כסיום של מרד בר כוכבא- כמקביל לחורבן הבית שזה הסוף של העמידה בארץ מול האויבים. וכן נחרשה העיר זה ביטוי שיא להשחתת קשרנו לארץ. נראה שכל חמשה כנגד לוח (אולם לא בדיוק כסדר של הדברות בכל לוח), ולכן שבירת הלוחות זהו כנגד "אנכי" שנאמר בהקשר למתן תורה, שקשור ללוחות שבהם הביטוי לחיבורנו לה' (והוא גם תחילת הדברות). ביטול התמיד כנגד "לא יהיה", שבקרבן התמיד אנו מראים שאנו לה', ולא לאל זר ח"ו, ולכן מקריבים כל יום להראות שהוא אלוקינו ולא אחר (לא העגל וכדו'). הובקעה העיר כנגד שבת, שהחורבן בא על אי שמירת שמיטה שהיא שבת הארץ (ספרא ויקרא כו,לד [שבת לג,א]). שריפת התורה כנגד "לא תשא", שכל התורה הם שמות ה'. העמדת הצלם כנגד "כבד", כאילו ה' אינו אבינו אלא הצלם ח"ו. (או שהצלם כנגד "לא יהיה" שזה ע"ז, וביטול התמיד כנגד "כבד", שאנו מקריבים לכבוד ה'). [או שהובקעה העיר כנגד "לא תשא", שהחורבן בא בעקבות שלא ברכו בתורה תחילה (ב"מ פה,א-ב) שזהו כעזיבת התורה, שלא נותנים לה את הכבוד, והתורה היא שמות ה', ולכן כעין נשיאת שם ה' לשווא. שריפת התורה כנגד שבת, ששקולה ככל התורה (יר' נדרים ג,ט)]. לעומתם הנעשה ב-ט' באב קשור ללוח השני. אי הכניסה לארץ כעין כנגד "לא תרצח", שחל עליהם שימותו במדבר. חורבן הבית הראשון היה בשל שלושת העברות החמורות (יומא ט,ב) ולכן קשור ל"לא תנאף" שזה גילוי עריות (כביטוי לשלושת העברות, וכן קשור לבית [שאישה בבית] ולכן הוא המרמז לחורבן הבית). חורבן בית שני היה בשל שנאת חינם (שם) שזה כנגד "לא תגנוב" שהכוונה לגונב נפשות (סנהדרין פו,א), שזה מזכיר שנאת חינם (שכל שנאה היא חינם) שכ"ך שונאו עד שמגיע להתעלל בו כ"ך שגונבו ומוכרו (וזהו שנחרב הבית בגלל קמצא ובר קמצא, שמרוב כעסו הלך והלשין למלך שכאילו שמרדו בו, שאינם עבדיו, שבשל כך שיבוא להחריב את ירושלים, ובדרך גם ימכרם כעבדים). נלכדה ביתר זה כנגד "לא תענה", שביתר נפלה בעקבות הלשנה של עד שקר על ר"א המודעי... (יר' תענית ד,ה). ונחרשה העיר זה מראה על קנאה כ"ך גדולה לעיר, שלכן בא להשמידה לגמרי, ולכן זה כנגד "לא תחמוד". הדברות שבלוחות הם זה כנגד זה [חמשה מול חמשה] (מכילתא שמות כ,יב) כך גם נראה שלכן אמרו חמשה וחמשה בשני הזמנים (י"ז תמוז ו-ט' באב), לרמז על חמשה בכל אחד, ויש כעין דימוי לזה שכנגדו, כמו בדברות בלוחות. שבירת הלוחות והמרגלים שניהם בזמן המדבר, והוא היה כשורש הרע לבא אחריו בדורות. בטל התמיד כחורבן בית ראשון, שבבית ראשון הייתה שכינה שורה (ולא בבית שני [יומא כא,ב]) ולכן זהו כביטול התמיד, שהקרבן עושה קירוב בין העולם לה'. הובקעה העיר כנגד חורבן בית שני, שמאז שנחרב (שההבקעה של העיר זהו תחילתה) היינו בגלות ארוכה, שהעיר נשארה בשוממותה וחורבנה (למעט זמן קצר בבר כוכבא, ובימנו). שריפת התורה זה כעין נלכדה ביתר, שלאחר חורבנה-נפילת בר כוכבא, באו גזרות על היהודים, ובהם הרגו את ר"ע שהיה גדול התורה בדורות (כמו שמשה אומר עליו [מנחות כט,ב]) [גם ר"ע ראה בבר כוכבא כמשיח, ולכן הריגתו בביתר היא כשריפת דבר התורה של ר"ע. ובכ"א ר"ע קשור אליו, שהיה נושא כליו]. וצלם בהיכל זה כחרישת העיר, שהחורבן גורם לחילול ה' גדול, כאילו הצלם ח"ו ניצח, והוא משתלט על ההיכל, ומחריב לגמרי את העיר וכביכול אין מי שימנע ממנו ח"ו (כמו שאומרים האויבים על גלותנו [רש"י. יחזקאל לו,כ]). יהי רצון שנזכה לגאולה שלמה ויקוים בנו "כה אמר ה' צבאו-ת צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמעדים טובים והאמת והשלום אהבו" (זכריה ח,יט).