'אין בור ירא חטא, ולא עם הארץ חסיד' (אבות ב,ה). 'בור - ריק מכל דבר, ואפילו בטיב משא ומתן אינו יודע. והוא גרוע מעם הארץ... ולא עם הארץ חסיד - אבל ירא חטא אפשר שיהיה, שהרי הוא בקי בטיב משא ומתן' (ברטנורא). לכאורה כיון שלעם הארץ יש קצת הבנה, אז מדוע הוא אינו יכול להיות חסיד? שיחקה את מה שהוא רואה שהחסיד עושה? נראה שבא הלל לומר שאחד כזה שהוא עם הארץ אם יחקה את החסיד יכול לעוות מאוד. כיון שירצה להיות צדיק (שהרי יכול להיות ירא חטא) אז יעשה מעבר למה שצריך ויצא בזה קלקול גדול. אתמול התפרסם שכמה אנשים ממאה שערים הרביצו לחייל/שוטר ושברו לו את הצלעות, עליהם ודאי יש לומר את דברי הלל, שהם ושכמותם אינם חסידי אמת אלא עם הארץ שגורם לחילול השם גדול. לא במקרה בעל המימרא הוא הלל, עליו אומרים חז"ל: 'ת"ר לעולם יהא אדם ענוותן כהלל' וכו' (שבת ל,ב) כיון שזהו היפוכו, אדם קפדן שעושה מעשים שלא ראויים לדרגתו, שפועל מרצון פנימי ולא ע"פ דרכי התורה, בסוף מגיע לחטוא, ובפרט בבין אדם לחברו. אדם כזה חושב שהוא '"יששכר חמור גרם" - חמור בעל עצמות סובל עול תורה כחמור חזק שמטעינין אותו משא כבד' (רש"י. בראשית מט,יד). בא בשם התורה בכל כוחו. אבל לא מבין שהוא בעצם דימוי החמור של עם הארץ: 'תניא, אמר רבי עקיבא: כשהייתי עם הארץ אמרתי: מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור ככלב. אמר להן: זה נושך ושובר עצם, וזה נושך ואינו שובר עצם' (פסחים מט,ב). הוא ההפך מתורה וקדושה. זה דומה לאותו אחד שרצה להראות את ביזויה של הע"ז ובעצם עבד בשיאה את הע"ז: '...נכנס, פער בפניו וקינח בחוטמו. והיו משרתי ע"ז מקלסין לו ואומרים מעולם לא היה אדם שעבדו לזו בכך. הפוער עצמו לבעל פעור הרי זה עבודתו אע"ג דמיכוין לביזוי' (סנהדרין סד,א). (אמנם אפשר שכוונת הסיפור לומר כיצד היו דבוקים בע"ז, אבל מהצמידות לדין שהמתכון לבזות נחשב כעובד ע"ז, משמע שאולי גם הוא התכוון לבזותה. ובכ"א) מצד עצם הדין שמביאים כאן, מוכח שאדם יכול לטעות בכך, ומי שלא יודע כראוי את ההלכה, הוא יעבור על זה אע"פ שחושב שעושה כראוי. כך גם בכל דבר הלכה, ובפרט בעניינים של חילול השם, אדם מתמלא רגש ופועל מדחף, עד שלא חושב ישר כראוי מה יגרמו מעשיו. איך אדם יכול לעשות מעשים שגורם לחילול השם, ועוד בשם ה' כביכול, שזה עוד יותר חילול השם. איך מעיז פניו לחלל שם שמים, שעליו נאמר: 'א"ר יודה בר פזי: חילול השם קשה מכולן. הדא הוא דכתיב (יחזקאל כ) "ואתם בית ישראל כה אמר ה' אלקי ישראל איש גילוליו לכו עבודו ואת שם קדשי לא תחללו" וגו' ' (יר' נדרים ג,ט). ואפילו אם הם חושבים שהרבנים שלהם רוצים בכך, הרי "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'" (משלי כא,ל) 'אין כל חכם ונבון חשוב לנגד ה', כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב' (רש"י). מרימים יד על יהודי, עצם זה מראה את עיוות מחשבתם: 'אמר ריש לקיש: המגביה ידו על חבירו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע, שנאמר (שמות ב, יג) "ויאמר לרשע למה תכה רעך" למה הכית לא נאמר, אלא למה תכה, אף על פי שלא הכהו נקרא רשע' (סנהדרין נח,ב) אדם כזה ודאי שהוא רשע, גם אם כלפי חוץ שם שמים שגור בפיו, עדיין יצה"ר שולט בו בשלמות ומסובב את דעתו הכביכול תורנית, אבל כולה נשלטת ע"י יצה"ר. ולכן גם חוטא בחילול השם, ואינו מרגיש בכך. אפילו הקנאים שמותרים ע"פ ההלכה, במקרה של בועל כותית, אין מורין כן להלכה: 'א"ר חסדא: הבא לימלך אין מורין לו. איתמר נמי, אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן: הבא לימלך אין מורין לו. ולא עוד, אלא שאם פירש זמרי והרגו פנחס, נהרג עליו. נהפך זמרי והרגו לפנחס, אין נהרג עליו שהרי רודף הוא' (סנהדרין פב,א). כך שרואים שאפילו בזה , שזה מותר, היחס אליו בעייתי, וק"ו לסתם קנאי, שאין זה מותר כלל. ואפילו על פנחס אמרו חז"ל: 'כתיב "וירא פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן" מה ראה? ראה את המעשה ונזכר להלכה. הבועל ארמית הקנאים פוגעין בהן. תני: שלא ברצון חכמים. ופינחס שלא ברצון חכמים. א"ר יודה בר פזי: ביקשו לנדותו, אילולי שקפצה עליו רוח הקודש ואמרה: "והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם" וגומר' (יר' סנהדרין ט,ז). וק"ו לסתם קנאי, ועוד שגורם לחילול שם שמים. אפילו אליהו הנביא בשל קנאתו, ה' רמז לו שיפסיק את קנאתו, עד שלבסוף אמר לו ה' שימשח את אלישע תחתיו (תנא דבי אליהו זוטא פרק ח). ה' לא אוהב קנאים, אין זה דרך ה', ולכן גם אין זו דרכה של התורה, שהיא: "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג,יז) ולא קנאות וריב. מובא בשם היהודי הקדוש שאם רוצים לדעת אם דרך מסויימת היא טובה כדרך עבודת ה', צריך לראות אם יש בזה תוספת חיבור לבנ"י, ובמידה ולא, סימן שאין זו דרך טובה לעבוד בה את ה'... וק"ו כאן שמצורף לזה חילול השם גדול. 'דרך ארץ קדמה לתורה' (ויק"ר ט,ג) ולכן מי שאין בו דרך ארץ, אלא מתנהג כבהמה, ודאי שאין בו תורת אמת. וכבר אמרו חז"ל: 'ושמא תאמר אותן שבעים אלף שנהרגו בגבעת בני בנימין מפני מה נהרגו? היה להן לסנהדרין גדולה שהניח משה ויהושע ופינחס בן אלעזר עימהם שיקשרו חבלים של ברזל במותניהם ויגביהו בגדיהם למעלה מארכובותיהם ויחזרו בכל עיירות ישראל, יום אחד בבית אל, יום אחד לחברון, יום אחד לירושלים וילמדו את ישראל דרך ארץ בשנה בשתיים בשלוש, עד שיתישבו בארצם. יתגדל ויתקדש שמו של הקב״ה בעולם כולו שברא מסוף העולם ועד סופו-הן לא עשו כן... וכשעשו בגבעת בני בנימין דברים מכוערין ודברים שאינן ראויין-באותה שעה ביקש הקב״ה להחריב את כל העולם כולו. אמר: לא נתתי תורתי לאלו אלא שיקראו וישנו בה וילמדו הימנה דרך ארץ... לפיכך נתקבצו ויצאו למלחמה ונהרג מהן שבעים אלף. ומי הרג את כל אילו? אמרו, לא הרג אותן אלא סנהדרין גדולה שהניח משה ויהושע ופינחס בן אלעזר הכהן' (תנא דבי אליהו רבא פרק יא) חוסר בדרך ארץ, זהו חוסר בתורת אמת, חוסר שלא קיבלו מרבניהם... (ובלי קשר תמיד מוזר לי שהם קוראים נגד החיילים החרדים 'חרד"ק' כביכול 'חרדי קל דעת'. על זה נאמר 'כל הפוסל פסול' [קידושין ע,ב], ועוד הרי אין את האות 'ד' בסוף? אלא שהם עצמם קלי דעת, ולכן לא מבחינים במציאות וצועקים בלי דעת, וחוטאים בחילול השם. ואם כבר, אז את הר"ת היו צריכים לפתוח כ'חרדי קדוש').