בס"ד

כולם מכירים את אותם אנשים שברגע הראשון שמשהו קטן מתחיל להציק להם הם מתחילים להתלונן - איך ברח לי האוטובוס? איך פספסתי את המעלית? מה זה החום הזה? מאיפה הגיע הפקק הזה? כשלמעשה כל השאלות האלה מבטאות כפירה בבורא עולם, כמו אומר אדם כזה - אם אני הייתי מנהל את העולם הכל היה נראה אחרת לגמרי, הרבה יותר טוב וכו'... ואיך אדם בעל שכל אנושי מוגבל שרואה חלק מזערי מהתמונה הכוללת יכול להעלות על דעתו שהוא טוב, חכם וצדיק יותר מהקב"ה? הלא זאת גאוה במימדים עצומים.

יתכן ומדובר אף באדם מאמין וירא שמים אך בד בבד הוא מסכים להתבטל לבוראו אך ורק במצבים שמתישבים על דעתו, מסתדרים עם תפיסת עולמו ונתפסים בהיגיון שלו, והוא למעשה מגלה בכך דעתו שהאלוהים שלו מתחיל ונגמר היכן שהשכל שלו מצליח לתפוס, ובכך הוא מצמצם את תפיסת האלוקות שלו למימדים מזעריים של ממש, כשהוא לוקח דבר אינסופי ומגדיר אותו כדבר סופי וקטן, והרי ד' יתברך הוא לא בן-אדם, אין לו גוף ואין לו דמות הגוף, ואעפ"כ יתכן מצב של אדם שמצפה להבין את האינסוף ב"ה כמו שהוא מצליח להבין בני אדם מן השורה, והרי ישנם גם בני אדם גאונים שמעטים הם אלה שמצליחים להבין אותם ואת חכמתם.

לעומת זאת, ישנו אדם שמצליח להתבטל למי שאמר והיה העולם, מלך מלכי המלכים, אף באותם נושאים וענינים ששכלו אינו מצליח לתפוס ולעתים אף לא יכול, בידיעה שנברא סופי לעולם לא יוכל להבין לגמרי את חכמת בוראו האינסופי, ואעפ"כ הוא בוטח ב-ד' שכל החלטותיו ומהלכיו הם לטובה בין אם הוא מבין וטוב לו כתוצאה מכך ובין אם לאו, שנאמר: "צַדִּיק ד' בְּכָל דְּרָכָיו וְחָסִיד בְּכָל מַעֲשָׂיו", ואדם כזה מצליח להביא לידי ביטוי בצורה מדהימה את הרעיון שעומד מאחורי: "יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא", הוא ממש מגדיל ומקדש את שמו יתברך בפועל, הלכה למעשה, מאחר והוא לא מצמצם את ד' רק לתחום המוגבל שתאי מוחו מצליחים לתפוס, אלא הוא מבין ויודע שהוא יתברך קיים ונמצא גם בכל מה שמעבר לכך בצורה שהמוח האנושי לא יכול להבין, שנאמר בפתיחת אליהו הבניא: "אַנְתְּ הוּא עִלָּאָה עַל כָּל עִלָּאִין סְתִימָא עַל כָּל סְתִימִין לֵית מַחֲשָׁבָה תְּפִיסָא בָּךְ כְּלָל", ובכך מגדיל הוא את כבודו, מאדיר את שמו ומרחיב את גדולתו בצורה שאין לה סוף או גבול.

האדם הוא נזר הבריאה ומשה רבינו הוא האדם הגדול ביותר שהאנושות ידעה ואם נשוה את תפיסת האלוקות שלו כשהיה ילד קטן לעומת התקופה שהיה בשיא גדולתו ימצאו הבדלים תהומיים אעפ"י שהקב"ה לא השתנה אלא מה שהשתנה זה משה רבינו, קליטת המציאות ותפיסת האלוקות שלו וזאת בזכות ענותנותו, אמונתו ובטחונו ב-ד' והתבטלותו המוחלטת אליו יתברך, כפי שניתן ללמוד מהדברים האמיצים והנועזים שהיה מוכן לעשות למען ד' יתברך, התורה הקדושה ועם ישראל.

אדם כזה מקרין לכל הסביבה שהקב"ה לא מתחיל ונגמר בו ובאיך שהוא מצליח לקלוט את המציאות האלוקית שבתוכו ומסביבו ח"ו אלא שהחכמה, הבינה והדעת של ד' יתברך הם אינסופיים הרבה מעבר לרמה הגבוהה ביותר אליו יכול שכלו להגיע, כשגם חכמתו של שלמה המלך, האדם החכם ביותר בתולדות האנושות, היא כגרגיר חול לעומת חכמתו האינסופית של הבורא ב"ה, וכך אם לדוגמא מישהו אומר לו בפינת הקפה: "תגיד, מה אתה אומר על החום היום, מה יהיה"? הוא לא מבין על מה הוא מדבר, שהרי כל מה שעושה ד' עושה לטובה, גם אם לא ניתן להבין את החכמה שעומדת מאחורי אותו מהלך, גם אם זה לא נעים וגם אם זה לא מסתדר עם התכניות, חוץ מזה שכלל לא ראוי לפתוח את הפה נגד מי שברא לנו אותו בתוך כל שאר האיברים והגידים ונותן להם בריאות יום יום שעה שעה, ולבזבז את הכוחות היקרים כדי להתלונן על מי שנותן לנו אותם, על מעשיו ועל השגחתו הפרטית על הבריאה בכלל ועל כל אחד מהברואים ללא יוצא מן הכלל בפרט.