הדעת היא השלמה חשובה לחכמה. בחוכמה כשלעצמה יש משהו מעקר ומנכר. באמצעותה אני מתבונן תמיד מבחוץ, בשונה מן הדעת המבטאת התחברות והתגלות, המאפשרות לתפוס את הנקודה הפנימית. הדעת היא ידיעת הדבר באופן ממשי מבפנים.

ככל שתודעת האדם מתרחבת, ה'אני' שלו מתמוסס בתוך התודעה האלוקית, ובמקביל מתפשטת יכולתו להרגיש אחדות וקרבה עם אחרים.

אחד הדברים שהיה חשוב לרבי נחמן ללמד את תלמידיו הוא שלא ייתנו לעולם הזה להטעות אותם (שיחות הר"ן, סימן נא):

"הָעוֹלָם הַזֶּה אֵינוֹ כְּלוּם, רַק לִמְשׁךְ אֶל הַתַּכְלִית הַנִּצְחִי... כִּי הָעוֹלָם הַזֶּה מַטְעֶה אוֹתָנוּ לְגַמְרֵי. שֶׁמַּרְאֶה אֶל הָאָדָם כְּאִלּוּ הוּא מַרְוִיחַ בְּכָל פַּעַם וּבַסּוֹף אֵינוֹ כְּלוּם... אֶת זֶה תְּקַבְּלוּ מֵאִתִּי שֶׁלּא לְהַנִּיחַ עַצְמוֹ לְהָעוֹלָם לְהַטְעוֹת שֶׁלּא יַטְעֶה אוֹתוֹ הָעוֹלָם כִּי לא נִמְצָא אֶחָד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ קֵץ וְסוֹף טוֹב מִן הָעוֹלָם".

הנשמה נשלחה לעולם הזה מגובהי מרומים, ונאלצה להתלבש בגוף גשמי מלא יצרים ותאוות. העולם הזה מתעתע מאוד וגורם לאדם להרגיש שזו המציאות האמיתית, למרות שאין באמת מה לצפות ממנו. חלק ניכר מצרות האנושות, נובעות מהמחשבה שהעולם הזה הוא מקומנו האמיתי. אילו היו זוכרים כולם שכל אחד מאיתנו הוא שליח שירד לעולם כדי לפעול ולתקן משהו, הדברים היו נראים שונים לגמרי.