בס"ד                                                    ערש"ק                                                    ז'  בסיוון  ה'תשע"ז

                                 ליקוטי אור - בפרשה – נשֹא

  " נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם הֵם לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם   " (ד, כב)                                      

שבט לוי לא היה בכלל המפקד שפקדו משה ואהרן את בני ישראל במדבר, אלא שנערך להם מפקד בנפרד.

והטעם לזה שהם נבחרו להחליף את הבכורות לשרת בעבודת הקודש פנימה, כי לא היו שותפים למעשה

העגל, כמו שדרשו חז"ל (תנחומא כו): יצאו ישראל ממצרים באו למדבר, עשו אותו מעשה, חוץ משבטו של

לוי וכו', ושבטו של לוי שנתנו נפשם על קדושת השם, לכך נאמר למשה ולאהרן: אל תכריתו וכו'.

מפקד הלויים היה מבן חודש ומעלה, ומנה כ"ב(=22) אלף לויים, כאשר מתוכם נעשה עוד מפקד פנימי רק

לאותם לויים שהגיעו לכלל עבודה, דהיינו רק מי שבן שלושים שנה ומעלה עד בן חמישים שנה. כי בגיל זה

אדם נמצא בשיא כוחו, אבל בגיל חמישים תש כוחו, כמו שאמרו חז"ל (אבות ה, כא): בן שלושים לכוח בן חמשים

לעצה. וסך המפקד הפנימי אשר באו לעבוד עבודת עבודה ולעבודת משא היה 8,580 מכלל הלויים. והכוונה

היא שלמד את עבודתו כראוי תוך חמש שנים בטרם הגיע לגיל שלושים, כמו שדרשו חז"ל (מד"ר פר"ו, ג): כל

שאינו רואה סימן ברכה במשנתו בתוך חמש שנים שוב אינו רואה. ועל פי זה, אפשר אולי מכאן לקחת עצה

לחיים באופן כללי, היינו מי שבוחר ללמוד מקצוע כזה או אחר, אם תוך חמש שנים אינו מתמקצע בעבודתו

כראוי, שיעשה חושבים מחדש האם המקצוע שבחר מתאים לו.

ידוע, מה שאנחנו אומרים בתפילת שחרית בכל בוקר בקורבנות: 'כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל

במעמדם' והם בעצם ג' מחנות שישנם בעמו וצאן מרעיתו: מחנה כהונה, מחנה לויה ומחנה ישראל. ובציווי

ה' יתברך חולק שבט לוי ביד משה רבינו ע"ה לג' מחנות פנימיות לעבודת משא אוהל מועד, על פי בניו של

לוי בן יעקב אבינו ע"ה, והם: גרשון, קהת ומררי. כאשר לכל איש לבית אבותיו למשפחתו הייתה הגדרת

תפקיד משלו, ואסור היה לו לעשות תפקיד של מישהו אחר שלא שייך לבית אבותיו ומשפחתו, ואפילו היה

חילוק בתפקידים בתוך המשפחה, היינו כל אחד ידע בדיוק מה הוא צריך לעשות, כדי שלא תהיה מחלוקת

זה עם זה, שנאמר (במדבר ד, י"ט): "איש איש על עבדֹּתו ואל משאו". היינו עבודת בני קהת היו מנושאי ארון

הקודש וכליו, עבודת בני גרשון הייתה באוהל מועד והם נשאו את יריעות המשכן, ואילו בני מררי עבודתם

הייתה נשיאת האדנים ו-מ"ח(=48) קרשי המשכן.

ואף על פי שגרשון הוא הבכור נמנו בני קהת לפניו בסוף הפרשה הקודמת, כי הם היו מחשובי בני לוי מב'

טעמים: האחד שיצא מהם אהרן הכהן וזרעו אחריו, ולכן הם נקראים גם מחנה כהונה. ולפיכך, עבודתם היא

בקודש הקודשים. הטעם השני, שבני משפחות הקהתי היו מנושאי ארון הקודש שבו הייתה שוכנת התורה,

ולכן גם היו נקראים מחנה כהונה מחנה השכינה, היינו בזכות התורה. ועל כן תפקיד הכוהנים הוא גם ללמד

את העם תורה, כמו שכתוב (מלאכי ב, ז): "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו". ולפיכך, אפשר

לתת הסבר למה בני הקהתי נבדלו ונספרו בפרשה הקודמת ואילו בני גרשון ובני מררי בפרשתנו, כי אולי

רצה הכתוב להבדיל בין מחנה הכהונה שהוא קודש קודשים לבין מחנה הלוויה שהוא קודש.

העולה מכל האמור לעיל, שיש תפקידים ומעמדות בעבודת ה'. היינו התפקיד והמעמד הגבוהה ביותר הם

הכוהנים בעבודתם, אחריהם הלווים בדוכנם, כאשר בתוך הלווים ישנה חלוקה פנימית, הראשונים במעלה

הם בני קהת בגלל שנשאו את ארון הקודש כנ"ל, אחריהם בני גרשון כנ"ל, ואילו האחרונים מבין אלו שבאו

לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא היו בני מררי. אומנם, עבודתם של בני מררי הייתה בקודש, אבל ביחס

לבני קהת ובני גרשון מעמדם היה כביכול פחות במעלה, שהרי עבודתם הייתה נשיאת האדנים ומ"ח קרשי

המשכן שהיו כבדים מאוד, ולכן הוצרכו לעבוד פיזית קצת יותר קשה.

וכן לאחר הכוהנים בעבודתם והלויים בדוכנם כנ"ל, באים ישראל במעמדם. ולכאורה, הדבר יוצר כביכול

איזה שהוא פער והבדל מעמדות בעבודת ה', דבר שיכול לגרום למחלוקת, כמו שמצאנו עם קורח ועדתו

שחלקו על הכהונה בפני משה ואהרן. אלא שחייב לדעת שזהו רצון השם יתברך, כי הנגלות לנו ולבנינו

והנסתרות לה', היינו הקדוש ברוך הוא מייעד תפקיד לכל אחד, לפי עבודת השם שמתאימה דווקא בשבילו,

ולא בעבור מישהו אחר. ולפיכך, אסור לעורר מחלוקת או להתרעם על כך, חלילה וחס.

ועוד איפכא מסתברא, דהיינו ראוי וכדאי שכל איש ואיש יהיה שלם עם התפקיד שממנו הוא בא לעבוד את

ה', על דרך שאמרו חז"ל (אבות פ"ו, ו): "התורה נקנית בארבעים ושמונה דברים... ואחד מהם... הוא המכיר

את מקומו", ופירשו רז"ל: שיכיר את ערכו ומדרגתו ויתרצה בחלקו וישפיל עצמו בפני הגדולים ממנו (מילי

דאבות ומדרש דוד). כי בסופו של דבר כולם שקולים לפני המקום בחיבה (מדב"ר פר"ו, י:). ואף על פי אם מעמדו

ותפקידו כביכול פחות ביחס לאחרים, כדוגמת בני גרשון, או שעבודתו קשה יותר, כדוגמת בני מררי כנ"ל,

אל יסתכל על זה כך, שהרי אמרו חז"ל (אבות ה, כג): כי לפום צערא אגרא!.

ולפיכך, יש להבין ולראות בתפקידו ומעמדו שזה רצון ה' יתברך, וכל אחד צריך לעבוד את ה' יתברך בדיוק

מהמקום ששם הוא מניח אותך. ואדרבא, יש לנו ללמוד מהלויים, כי שלמרות שתפקידם ומעמדם היה פחות

מהכוהנים הם היו באים לדוכנם 'לעבוד עבודת עבודה' היינו בשירה וזימרה, בשביל להקל על עבודתם ועל

עבודת הכוהנים.

כי ניגון וכלי שיר בקודש מעוררים החשק לעבודת ה', וכך המשא של עבודת אוהל מועד הופך להיות 'נשֹא'

לשון רוממות, בבחינת (דברי הימים ב יז, ו): "וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה'", כי על ידי זה יגבר החשק על הטורח של

העמל. וזה שדרשו חז"ל (מד"ר פר"ו, י): אין יישאו אלא לשון שירה, כמו שנאמר: "שְׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹף כִּנּוֹר

נָעִים עִם נָבֶל" (תהילים פא:), כי על ידי השירה והניגון זוכים להתרוממות הנפש. כי כאשר הנפש שומעת שירה

וניגוני קודש היא מתפשטת ורוצה לעבוד את בוראהּ, ומזה היא מקבלת כוח וחיוּת בעבודת ה' יתברך, ועל

ידי כך יגבר ויתעלה החשק לעבודתו הבורא יתברך. ה' הטוב יזכנו להכיר את מקומנו בעבודת ה' ולא לחכות

אחרים, כי כל אחד ועבודת ה' שמתאימה דווקא לו ולא למישהו אחר, וטוב שנרגיל עצמנו להוסיף ניגון של

שמחה בלבנו ובפינו, ועל ידי כך נזכה לראות כוהנים בעבודתם, לויים בדוכנם, וישראל במעמדם. אכי"ר.

                        פינת העצה - מתורותיו של רבי נחמן מברסלב

נִגּוּן וּכְלֵי שִׁיר יֵשׁ לָהֶם כֹּחַ גָּדוֹל לְהַמְשִׁיךְ אֶת הָאָדָם לַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, עַל־כֵּן טוֹב לָאָדָם לְהַרְגִּיל אֶת עַצְמוֹ לְהַחֲיוֹת

אֶת עַצְמוֹ בְּכָל פַּעַם עַל־יְדֵי אֵיזֶה נִגּוּן, לְשַׂמֵּחַ אֶת נַפְשׁוֹ וּלְדַבֵּק אֶת עַצְמוֹ לַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עַל־יְדֵי זֶה, בִּפְרָט בְּשַׁבָּת

וְיוֹם טוֹב וַחֲתֻנָּה שֶׁל מִצְוָה (סימן נגינה, אות יא).

                                                          "נר ה' נשמת אדם "

  מוקדש, לע"נ מור-זקני מסעוד עמאר בן תמו ז"ל, נלב"ע בי"ד במרחשוון התשע"א, תנצב"ה

                ולע"נ מרת-סבתי רחל ילוז בת עישה ע"ה, נלב"ע בא' באדר התשס"ז, תנצב"ה

                       ולע"נ מור-דודי אהרן(ילוז)שקד בן רחל ז"ל, נלב"ע בב' בכסלו התשנ"א, תנצב"ה

                              ולע"נ יעקב(ינקי) לוי בן גיטה ז"ל, נלב"ע בכ"ד בשבט התשע"ד, תנצב"ה

                        ולע"נ הני רביב בת קלרה ע"ה, נלב"ע בי"א באדר ב' התשע"ו, תנצב"ה

            ולע"נ מר יוסף בעדאש בן נוארה ותשובה ז"ל, נלב"ע בי"ח במרחשוון התשע"ו, תנצב"ה