"דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" (שמות כה,ב). ישנה מחלוקת בחז"ל, ובעקבותיהם גם בראשונים לגבי ציווי המשכן. כמובא ברש"י: '"ויתן אל משה וגו'" - אין מוקדם ומאוחר בתורה. מעשה העגל קודם לציווי מלאכת המשכן ימים רבים היה, שהרי בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות, וביום הכפורים נתרצה הקב"ה לישראל, ולמחרת התחילו בנדבת המשכן והוקם באחד בניסן. (צ"ע טובא, דלמא הכל כסדר, וציווי הקב"ה למשה היה בארבעים ימים הראשונים טרם עשותם העגל. וקודם רדתו מההר עשו את העגל, ומשה לא הגיד לישראל ציווי המשכן עד למחרת יום הכפורים שהיו ישראל מרוצים להקב"ה. וכן הוא בהדיא בזוהר ויקהל, אשר על כן בציווי הקב"ה כתיב "מאת כל איש" דהיינו גם ערב רב, כמו שדרשו רבותינו ז"ל איש איש מלמד וכו'. ומשה בציווי אמר לישראל "קחו מאתכם" דייקא ולא מערב רב לפי שהם גרמו בנזקים. וק"ל)' (רש"י. שמות לא,יח). הרי שמובא המחלוקת ברש"י, ובתלמיד רש"י. וכן מובא בחז"ל: '"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" אימתי נאמר למשה הפרשה הזו של משכן? ביום הכיפורים עצמו, אף על פי שפרשת המשכן קודמת למעשה העגל. אמר רבי יהודה ברבי שלום: אין מוקדם ומאוחר בתורה, שנאמר: "נעו מעגלותיה לא תדע" (משלי ה ו), מטולטלות הן שביליה של תורה ופרשיותיה. הוי, ביום הכיפורים נאמר למשה ועשו לי מקדש. מנין? שכן עלה משה בששה בסיוון, ועשה ארבעים יום וארבעים לילה, ועוד עשה ארבעים, ועוד עשה ארבעים, הרי מאה ועשרים. ואתה מוצא, שביום הכיפורים נתכפר להם, ובו ביום אמר לו הקדוש ברוך הוא: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם”. כדי שידעו כל האומות שנתכפר להם על מעשה העגל. ולכך נקרא "משכן העדות”, שהוא עדות לכל באי העולם, שהקדוש ברוך הוא שוכן במקדשכם. אמר הקדוש ברוך הוא: יבוא זהב שבמשכן ויכפר על זהב שנעשה בו את העגל, שכתוב בו: "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב" וגו' (שמו' לב ג). ולכן מתכפרין בזהב' (תנחומא "תרומה" סימן ח). הרי שמובא כמו רש"י. לעומת זאת מובא בזוהר ההיפך, כמו שמביא תלמיד רש"י. (ראה הסבר עמוק לכל הבנת העניין של דחיית ציווי המשכן לאחרי העגל, ב'תורת המקרא' פרשת “תרומה", למרן שר התורה הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א). ואולי אפשר ליישב בין המקורות ולומר שיש שתי דרגות של משכן, כמו שבמקדש יש את ביהמ"ק הראשון, ויש את ביהמק"ד האחרון (של יחזקאל) שהוא שונה, סימן שיש בו מהות אחרת. כך גם נראה שהמשכן שנאמר לפני העגל הוא בעל דרגה אחרת מזו נאמר לאחר העגל, שקודם לעגל השכינה היתה שורה בכל העולם בפני עצמה, ולכן תפקיד המשכן הוא שונה, מאשר לאחר העגל שאז תפקידו להשראת שכינה. שזה דומה להבדל שנכתב בלוחות הראשונים מול השניים (שנאמרו שתי הלשונות ['שמור' ו'זכור'] יחד, אבל נכתב רק לשון אחת בלוחות), שזה ע"פ דרגתם שלפני ואחרי העגל (ראה ב'תורת המקרא' פרשות "יתרו" ו-“ואתחנן", למרן גדול הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א). כך נראה שגם המשכן כולו קשור להבדלים שבלוחות (שהלוחות בארון הם מרכז המשכן) שקשור ע"פ דרגתם השונה, ולכן הזוהר דיבר על המשכן בהקשרו שלפני חטא העגל, ואילו המדרשים מדברים על המשכן שלאחר העגל. (אולי זה קשור להשפעת הקדושה של הארון שהיה במקדש לעומת במקדש שלעתיד לבא, ראה בספר 'הר הבית' פרק ב', הסבר עמוק מאוד של מרן הגאון האדיר הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א). וכן מצינו בכהנים שעובדים במשכן, שבמקור זה היה צריך להיות הבכורות, אבל בשל מעשה העגל זה עבר לשבט לוי: '...וְכֵן בְּשָׁעָה שֶׁהִקְרִיב משֶׁה בְּסִינַי הַבְּכוֹרוֹת הֵן הִקְרִיבוּ, שֶׁנֶּאֱמַר : "וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" וגו', מַהוּ נַעֲרֵי, הַבַּחוּרִין שֶׁבַּבְּכוֹרוֹת. "וַיַּעֲלוּ עֹלֹת”, הָא לָמַדְתָּ שֶׁלֹא הָיָה אָדָם מַקְרִיב אֶלָּא הַבְּכוֹרוֹת, וְכֵיוָן שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אוֹתוֹ הַמַּעֲשֶׂה, אָמְרוּ יָבוֹאוּ הַבְּכוֹרוֹת וְיַקְרִיבוּ קָרְבָּנוֹת לְפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים”. אָמַר לָהֶם הָאֱלֹקים: אֲנִי נָתַתִּי פְּרוֹקוֹפִּי לַבְּכוֹרוֹת, וְעָשִׂיתִי אוֹתָן גְּדוֹלִים בָּעוֹלָם, וְכָפְרוּ בִּי וְעָמְדוּ וְהִקְרִיבוּ לִפְנֵי הָעֵגֶל, הֲרֵי אֲנִי מוֹצִיא אֶת הַבְּכוֹרוֹת וּמַכְנִיס אֶת בְּנֵי לֵוִי' וכו' (במדבר רבה ד,ח). [ולעתיד יחזור לבכורות, כמו שמובא בספרי: 'שבכל מקום שנאמר "לי" קיים לעולם ולעולמי עולמים... בכהנים... בלוים... בבכורות: “כי לי כל בכור בבנ”י”..' (ספרי במדבר יא,טז). הרי שלמדו שהפס' “כי לי כל בכור בבני ישראל באדם ובבהמה ביום הכתי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי אתם לי. ואקח את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל" (במדבר ח,יז-יח) שבו נאמר שהבכורות התקדשו במצרים, שהכוונה שהם הכהנים, ואח"כ מובא שהלוים החליפו אותם. ממילא ה"לי" שזה לעולם, נאמר על הבכורות שיהיו כהנים, וזהו שלעתיד תחזור הכהונה לבכורות, אלא שגם על הלוים ועל הכהנים נאמר "לי", שזה לעולם, כך שהעבודה תהיה גם בהם וגם בהם. וכך הביא האור החיים: 'והיו לי הלוים אני ה'. הכונה במאמר אני ה', לומר שהגם שאמרו רבותינו ז"ל: עתידה עבודה שתחזור לבכורות, לא ירדו הלוים מהיות לה', והוא אומרו והיו לי אני ה', כשם ששמי לעולם ועד כמו כן יהיו לי הלוים' (אור החיים. במדבר ג,מה). שיחזרו למעמדם הקודם, אלא שמעלים בקודש ולא מורידים ולכן גם הלוים ישארו במעמדם]. כך שיש הבדל בין עניין המשכן קודם לחטא ולאחר החטא, ולכן אפשר לומר שזהו שני ענייני משכן, שהזוהר דיבר על המשכן בעל המעלה הגבוה (כלעתיד לבא) שהוא נאמר קודם לחטא. והמדרשים מדברים על המשכן שלאחר החטא שהוא במעמד נמוך יותר, בהקשר של השראת שכינה, שהוא כדי שה' יהיה איתנו בתוך טומאותינו, ולכן הוא שייך רק לאחר העגל. לכן הראשון היה במעמד גבוה יותר של קשר לגילוי ה' גדול ומושלם בעולם (כלעתיד), שהוא קשור למעמד שלפני החטא, שהיו במעמד כמלאכים: 'דתניא רבי יוסי אומר: לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא יהא מלאך המות שולט בהן, שנאמר (תהלים פב, ו) "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם" חבלתם מעשיכם "אכן כאדם תמותון"' (ע"ז ה,א). שזה כמו האדם שקודם לחטא הקדמון של עץ הדעת, שלא הייתה בו מיתה. כיון שתוקן החטא מהעולם. וכך גם יהיה לעתיד: “בלע המות לנצח" (ישעיהו כה,ח). אמנם ישנה מחלוקת בגמ' שם, שישנה גם דעה חולקת שאומרת: 'לא קיבלו ישראל את התורה אלא כדי שלא תהא אומה ולשון שולטת בהן' וכו' (שם) אולם גם זה קשור לעתיד לבא, שלעתיד לא יוכלו לשלוט עלינו עם זר, שיתבטלו המלחמות (ישעיהו ב,ד). נראה שמחלוקת זו בגמ' קשורה למחלוקת מה יקרה לעתיד לבא, לרמב"ם ימותו גם לעתיד (מאמר תחיית המתים), ואילו ראשונים אחרים חולקים עליו (השגות הראב"ד בהל' תשובה ח,ב. ועוד). אולי זה תלוי במחלוקת זו שבגמ', שלמ"ד שאין המוות שלט לאחר מתן תורה, אז כך גם לעתיד לא ימותו, ולמ"ד שרק לא יכלו לשלוט בנו, כך גם לעתיד יהיה הרבה יותר טוב, אבל לא תתבטל המיתה לגמרי. ואולי אפשר ששתי הדעות בגמ' חלקו על הזמנים, שלדעה שלא ימותו זה מיד בסיני, ואילו לדעה שרק לא ישלטו בנו אויבנו, אח"כ יכנסו לארץ, ואז כשיהיו בארץ בשלמות הקשר לתורה (כיון שבארץ זהו מקומה של התורה [ספרי "עקב" מג]) אז יתכפר לגמרי חטא עץ הדעת, ואז תתבטל המיתה מהעולם. ומה שאמרו שעדיין ימותו זה נאמר דווקא על אותו הזמן של מעמד הר סיני. כיון שמעמד המשכן, או לפחות הלוחות (אם לא נקבל את העמדה שיש שתי אפשרויות של המשכן), היה במעמד של מלאכים או לפחות שאין שאר העמים יכולים לשלוט בנו, לכן הארון עם שברי הלוחות היה יוצא לפניהם למצוא חניה ולמלחמה: 'תני רבי יהודה בן לקיש אמר: ב' ארונות היו מהלכין עם ישראל במדבר: א' שהיתה התורה נתונה בתוכו, ואחד שהיו שברי לוחות נתונין בתוכו. זה שהיתה התורה נתונה בתוכו, היה מונח באהל מועד. הדא הוא דכתיב: (במדבר יד) "וארון ברית ה' ומשה לא משו מקרב המחנה". זה שהיו שברי לוחות נתונין בתוכו היה נכנס ויוצא עמהן, ופעמים שהיה מתראה עמהן. ורבנן אמרי: ארון א' היה, ופעם אחת יצא בימי עלי ונשבה' וכו' (יר' שקלים ו,א). ורש"י הביא כדעת ריב"ל: '"וארון ברית ה' נסע לפניהם דרך שלשת ימים" זה הארון היוצא עמהם למלחמה, ובו שברי לוחות מונחים. ומקדים לפניהם דרך שלשת ימים לתקן להם מקום חנייה' (רש"י. במדבר י,לג) כיון שבאו (הלוחות) מקשר למעמד מתן תורה שהיו אז כמלאכים שאין מלאך המוות שולט בהם, אז היה הארון קשור לנצחון על האויב, שמגן ומונע מהאויב להרגם. וכן למ"ד שלא ישלטו בנו, אז הוא קשור לכוח נצחון על האויבים, כדי שלא ישלטו בנו. וכיון שהוא מלפני החטא, אז היה במעמד של קדושה שנשפעת לכל העולם, ולכן הארון הולך מקדימה כביכול מסתובב בעולם כולו, כדי למצוא לנו חניה, כרמז לכוחנו להשפעת קדושה לכל הטבע. אבל הלוחות השניים לא יצאו מהמשכן, כיון שהם נתנו לאחר חטא העגל, שאז זהו בלי דרגתנו הגבוה, אלא הוא "לאהל מועד השכן אתם בתוך טמאתם” (ויקרא טז,טז), ולכן צריך להיות דווקא במקום קדוש, בתוך המשכן, שיהיה מבורר לקדושה ולא מעורב עם הטומאה, ולכן לא יצא מקה”ק. והנה אם נעמיד שישנם שני סוגי משכן, אז יהיה אפשר להסביר את הפס': "אלה פקודי המשכן משכן העדת אשר פקד על פי משה" וגו' (שמות לח,כא) שמדוע חוזרת התורה על המילה משכן? רש"י מפרש: 'שני פעמים, רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עונותיהן של ישראל' (ומקורו בשמו"ר נא,ג). אולם זה דרש ולא פשוטו של מקרא. (ראה 'תורת המקרא' "פקודי”, למרן הגרש”ג זצוק"ל זיע"א הסבר עמוק). אולי ע"פ דברנו מובן, שאומר ש"אלה פקודי המשכן” אבל לא זה שנאמר קודם, בפס' הציווי, אלא 'משכן העדות' המשכן שלאחר החטא שהוא מעיד שהקב"ה ויתר על חטא העגל