בספירת העומר סופרים ארבעים ותשעה ימים, וביום החמישים חל חג שבועות, שאותו לא סופרים. "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה... עד ממחרת השבת השביעת תספרו חמשים יום" וגו' (ויקרא כג,טו-טז). נראה אולי שבא לרמז על כך שמתן תורה היה ביום הנ"א, כיון (שלכו"ע בבבלי) בשבת נתנה תורה (שבת פו,ב) ויציאת מצרים לר"י הייתה ביום חמישי (שבת פח,א) יוצא שמתן תורה היה ביום החמישים ואחד. וזה משום שמשה עיכב יום אחד בשל חולשת הדרך, שלא אמר אלא למחרת [ראה דברי מרן פאר הדור הרה"ג שלמה גורן זצוק"ל זיע"א ('תורת המועדים'- 'שבועות כחג מתן תורה')]. לכן כרמז לשתיקת משה שגרם להוספת יום, אז שבעה שבועות זה בספירה והיום הנוסף, שבו יוצא כנגד זמן מתן תורה הוא בלי ספירה, כמו אי האמירה של משה יום אחד. או ששבעה שבועות זה כנגד שבתות, רמז לקדושה בעולם (שבת), והיום החמישים זה כרמז לרקיע, שכל רקיע הוא חמישים שנה: 'ואתיא דר' חייא כר' יודה דתני בשם ר' יודה: עוביו של רקיע מהלך חמשים שנה... נמצאת אומר שעוביו של רקיע אחד מעשרה ביום. וכשם שעוביו של רקיע מהלך חמשים שנה, כך עוביה של ארץ ועוביו של תהום מהלך חמשים שנה' וכו' (יר' ברכות א,א) נראה שמרמזים בזה (ביר') שהתורה נתנה לעולם כדי לתקנו, וזה ניתן במתן תורה ע"י עשרת הדברות שבהם כלולים כל תרי"ג מצוות: 'הַלּוּחוֹת הָיוּ בָּהֶן תרי"ג מִצְווֹת, כְּנֶגֶד אוֹתִיּוֹת מִן (שמות כ, ב): "אָנֹכִי" עַד (שמות כ, יד): "אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ", לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר' (במדבר רבה יח,כא). וכל הדברות נאמרו יחד: '"וַיְדַבֵּר אֱלֹקים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר," מְלַמֵּד שֶׁכָּל עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת אָמַר בְּדִבּוּר אֶחָד' (שם יא,ט), והתורה ירדה אלינו משמים, לכן מרומז ברקיע. זהו: 'עוביו של רקיע אחד מעשרה ביום' שמשמים יצא הקול מהעשרה כאחד, וכאן ניתנו עשרה דברות, שזהו יום מתן תורה, וממנו ממשיכים לתקן את העולם בכל הימים ע"י התורה. והארץ היא חמישים וכן רקיע ותהום. רמז שע"י התורה שנתנה בחמישים יום, אפשר לקיים את מצוותיה או ח"ו לחטוא, שכך אתה מתחבר כרקיע השמים, קדושה כמלאכים וככסא הכבוד, או ח"ו יורד לתהום של גיהנום ('וחשך על פני תהום זה גיהנם'. שמו"ר יד,ב). וכיון 'שעוביו של רקיע מהלך חמישים שנה' אז שבועות חג מתן תורה הוא כנגדו ביום החמישים, שהתורה נתנה לקדש את העולם להיות קדוש, כרקיע (כאמרתו הידוע של הרב'ה מקוצק: השמים שמים לה', והארץ נתן לבני אדם- לעשות מהם שמים). ולכן 'מהלך' רמז לאדם בעולם שהוא מהלך, שבכך מתחזק ומתקן את העולם. לכן ארבעים ותשע יום סופרים כדי להדגיש את עניין השבת, שבה מתקנים את העולם, ולכן לא סופרים את היום החמישים, שהוא כעין הרקיע, כדי שתודגש עניין השבת בעולם. אבל גם שבשמים המלאכים אומרים שירה, ואילו אנחנו בעולם מתקנים במעשינו את העולם, דבר שלא שייך למלאכים (כמו שמשה ענה למלאכים [שבת פח,ב-פט,א]) ולכן כנגד זה לא סופרים, כעין שאנחנו לא כמלאכים שרק שרים בפה, ולכן כנגד הרקיע שמזכיר מלאכים, לא מוציאים בפה, כי אנו לא בשמים כמלאכים, אלא בעולם שמתקדש כשמים. חג שבועות יכול לצאת באחד משלושה תאריכים בסיון: ה,ו,ז. נראה שיום חמישי הוא כנגד מתן הלוחות, שבכל לוח היו חמש דיברות, כך שזה מרמז על הלוחות (אי אפשר כנגד כל העשרה, כי אין עשרה ימים בשבוע). ועוד שעשרת הדיברות מתחלקים בלוחות ע"פ מצוות שבין אדם למקום (בלוח אחד), ובין אדם לחברו (בלוח שני). כך שזה כעין זה כנגד זה, כלפי ה' וכלפי אדם. וזה מול זה: 'כֵּיצַד נִתְּנוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת? חֲמִשָּׁה עַל לוּחַ זֶה, וַחֲמִשָּׁה עַל לוּחַ זֶה. כְּתִיב "אָנֹכִי ה' אֱלֹקיךָ", וּכְנֶגְדּוֹ "לֹא תִרְצָח", מַגִּיד הַכָּתוּב שֶׁכָּל מִי שֶׁשּׁוֹפֵךְ דָּם, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מְמַעֵט בִּדְמוּת הַמֶּלֶךְ' וכו' (מכילתא שמות כ,יב). ממילא עשרת הדברות מתחלקות כלפי העולם (בין אדם לחברו) וכלפי שמים (לה'), זה מול זה, לחבר את העולם כולו לה'. לכן יום חמישי מרמז על הדברות, שהם כעין חמש כפול, וזה כנגד תורה שבכתב, שהדיברות כתובות כמו תורה שבכתב, ויש בהם תרי"ג מצוות (ויש קשר לאדם, שאנו מסבירים מה נכתב בתורה), לכן מרומז בחמש כמו חמשת החומשים. וכן נראה שזה מרמז על רקיע (שהוא חמישים שנה, שבקטן זה חמש) כיון שהתורה שבכתב היא התורה העליונה, התורה שקשורה לשמים, מעלינו. לכן הלוחות ירדו משמים, כנגד תורה שבכתב שהיא של שמים-מעלינו. לעומת זאת יום ו' הוא כנגד תושב"ע, שבה יש ששה סדרי משנה, שהם היסוד של התושב"ע, שזהו החלק השייך לנו, שאנו לומדים בה ומקשרים את התורה למעשה שביומיום. לכן היא ששה סדרים, כעין ששה ימי מעשה אותם אנו מקדשים (לעומת חמשה חומשים שזה עד חמישי, לא כולל אדם, כיון שבאדם הוא תושב"ע, וכן יש חלוקה של שבעה ספרים [שבת קטז,א] כנגד שבת שהיא קודש לה' בלא חול). 'אמר ר"ל: מאי דכתיב (ישעיהו לג, ו) "והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת" וגו'. "אמונת" זה סדר זרעים, "עתיך" זה סדר מועד, "חוסן" זה סדר נשים, "ישועות" זה סדר נזיקין, "חכמת" זה סדר קדשים, "ודעת" זה סדר טהרות' (שבת לא,א). נראה שכל אלו כנגד ימי השבוע, והסיום: 'ואפ"ה (ישעיהו לג, ו) "יראת ה' היא אוצרו"' (שם) ('היא אוצרו - הוא עיקר החשוב בעיניו לאצור ולעשות סגולה לזכרון'. רש"י) זה כנגד שבת, שהיא האוצר של הקדושה בעולם, שאין כנגדו סדר בתושב"ע, אבל הוא כלול בכולם, קשור בקדושתו לכולם, הסגולה של יראת ה' שחלה על כל הסדרים כאוצר שלהם, שממנו שואבים קדושה לתקן את כל העולם לה'. נראה שיום ראשון זה כנגד סדר נזיקין כיון שנרמז בו על ההיזק של המלכויות שיהיה בעולם (שזה שיא הנזק) [בראשית רבה ב,ד], וכן היה חושך, והמזיקים מעדיפים חושך, שלא יראו שהזיקו (כגנבים). כנגד יום שני זה סדר טהרות, שבו חולקו המים, ובמים נטהרים. כנגד יום שלישי זה סדר זרעים, כיון שבו נברא הצומח. יום רביעי כנגד סדר מועד כיון שבו נתלו המאורות, ועל פיהם אנו קובעים את המועדים. כנגד יום חמישי זה סדר קדשים כיון שבו נבראו המלאכים (ב"ר א,ג) והם אומרים קדוש, וכן בו העופות שיש מהם לקרבנות (אמנם רוב הקרבנות ביום שישי, קרבנות בהמה, אבל מאז [יום חמישי-בריאת העופות] החל להיות בעולם דברים לקרבנות [אמנם יש גם קרבנות מהצומח שהחל ביום שלישי, אבל לא צמח עד שאדם התפלל (ילקו"ש רמז ח) כך שבינתיים לא היה שום דבר לקרבן. ובנוסף קרבן מהצומח צריך להכין ממנו קמח וכו' ולא מוקרב כמות שהוא, שלא כמו מן החי שמוקרב כמות שהוא) [ולדעה שהמלאכים נבראו בשני, אז יש לקשר את סדר קדושה ליום שני (מלאכים), ואת סדר טהרות ליום חמישי כיון שבו נברא החי הקשור למים, רמז לטהרה במים]. יום שישי זה כנגד סדר נשים כיון שבו נבראה האישה. כך שיוצא שהאדם בחיבורו עם התורה (שזהו התושב"ע), שקשור לעולם למעשה (שהתורה מתפרטת דרך התושב"ע למעשה בעולם), זה קשור לימי המעשה בבריאה, ולכן ששה (ששה סדרים כנגד ששה ימים), וכנגדו ו' סיון. ז' סיון מרמז על יום השבת, שמרמז על תיקון העולם השלם, שלזה נתנה לנו התורה (לתיקון), וכך נעשה עד שחטאו בעגל (שלכן לא שלט בהם מלאך המוות או שלא יכלו זרים לשלוט בנו [ע"ז ה,א]). שכך גם התורה מתחלקת לשבעה ספרים, שזה מטעם שזהו מקומה כשבעה ספרים, או כדי להפסיק מהפורענויות (שבת קטז,א) שאולי מרמז על השלמות כשבת (שזהו שבעה ספרים) וקשור להפרדה מהפורענות, כמו שיהיה לעתיד לבא שתתבטל הרעה מהעולם. וכיום (שחל שלא ע"פ הראיה) נקבע ביום ו' סיון, כיון שאנו קובעים ע"פ הלוח ולא ע"פ הראיה כמו שנאמר בפס' התורה, שזה נעשה מכוח תקנת חכמים- שזהו מכוח התושב"ע, ולכן זה שייך ל-ו' סיון שהוא כנגד התושב"ע. וגם שכיום אין מקדש שיעלה מאוד את קדושת העולם, ושיראה בזה גילוי פנים, לכן כדי להידבק בשכינה לתיקון גדול בעולם ולהאיר בעולם כראוי, צריך במיוחד להידבק מאוד בתורה ובבנ"י ביחד, ולכן מודגש במיוחד צד התושב"ע, שדרכו מאירים בעולם, ולכן ו' סיון.