"נמשלו דברי תורה במים... ומה המים מניחין מקום גבוה והולכים במקום נמוך, כך תורה מנחת מי שדעתו גבוהה עליו ומדבקת במי שדעתו נמוכה עליו... מה מים אם אין אדם צמא אינה ערבה בגופו, כך תורה אם אין אדם עייף בה אינה ערֵבה בגופו".

(שיר השירים רבה, פרשה א, יט)

על פי המדרש בכדי שהאדם יזכה לקבלת התורה הוא צריך: לבטל גאוותו ולהיות "צמא" לתורה.

המים יורדים ומחלחלים לכל מקום שאליו הם יכולים לחדור, ולבסוף נעצרים ונקווים במקום הנמוך ביותר שאליו הם יכולים להגיע. אף דברי תורה נכנסים רק לאדם בעל ענוה, הניגש לתורה ללא גאווה - הוא זה שאליו תיכנס התורה.

כדי למלא מים בכלי, יש להביא את שפת הכלי אל מתחת לפני המים. כל עוד יש חלק מן הכלי הבולט מן המים - לא יכנסו המים אל הכלי.

כל עוד מרגיש האדם את עצמו כעליון - אין התורה יכולה לחדור אליו, ורק ההבנה כי הוא נמוך - היא זו שמכניסה את שפע דברי התורה אל האדם. המרגיש עצמו עליון מן הכל ומביט אל המציאות מלמעלה למטה - התורה עוזבת אותו, והמרגיש עצמו נמוך - אליו התורה נכנסת.

פעם אחת שאלו חסידים את האדמו"ר מרוז'ין, רבי ישראל, זיע"א, מה פשר השבח שאנו משבחים את הקב"ה: "ה' מָלָך, גֵאוּת לָבֵשׁ"?

אמר להם הרבי בדרך הדרוש: מהגאווה שבני ישראל משליכים מעליהם, הקב"ה עושה לו מלבוש נאה! ה' מָלָך – גֵאוּת לָבֵשׁ!

במים אין חומרים הנותנים טעם מצד עצמם. מדוע, אם כן, שתיית המים ערֵבה לאדם? כיון שהוא צמא. הצָמַא - השקיקה והרצון למים - הנובעים מתחושת החיסרון של נוזלים בגוף, היא ההופכת את שתיית המים לערֵבה ואז המים גם מתערבים בגופו. השותה ללא תחושת צימאון, אין המים ערבים לו ואינם מתערבים בו כראוי.

אף בדברי תורה כן. הרצון לדעת ולהבין, הנובע מתחושת החיסרון, הוא הבונה את הדברים בנפשו ובשכלו של האדם.

כל הופעה גדולה הצריכה להופיע בעולם, צריך שיקדם לה חסרון, בקשה וחיפוש, ורק באופן זה יתקבלו הדברים בצורה ראויה. ללא שאלה אין ערך לתשובה, וללא בקשה וחיפוש אין ערך ללימוד. אין התורה ערֵבה בגופו של אדם אם איננו עייף בה, אם איננו צמא ומבקש.

השפעת התורה על האדם ובנין רוחני ונפשי של אישיותו תלויים בהיותו שואף ומבקש, ואיננו מסתפק באשר השיג, הרי אז תיכנס התורה ללבבו ותישאר בידו לעולם - כ"מַיִם קָרִים עַל נֶפֶשׁ עֲיֵפָה" (משלי כה, כה).