זבחי שלמי ציבור בשבועות
"ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים" (ויקרא כג,יט) 'כל קרבנות הציבור הן עולה או חטאת. ואין בקרבנות הציבור שלמים, חוץ משני כבשים הבאים עם לחם התנופה בעצרת; והן הנקראין זבחי שלמי ציבור' (רמב"ם מעשה הקרבנות א,ד). כיון שזה קרבן חריג סימן שיש בו משהו מיוחד שקשור לזמן המיוחד הזה (מעבר לכך שכל קרבן ודאי בא כיון שקשור לאותו זמן). נראה שזה משום טעמו המיוחד של השלמים: '"שלמים" שמטילים שלום בעולם. ד"א, שלמים שיש בהם שלום למזבח ולכהנים ולבעלים' (רש"י ויקרא ג,א [וכן מובא בספרא. רק ששם לומדים עניין השלום גם לשאר הקרבנות. אולם נראה שבשלמים יש דגש במיוחד של עניין השלום שלכן נקרא ע”ש כך]). ממילא כיון שבא בדגש של השלום זה מתאים לשבועות שהוא זמן מתן תורתנו. כיון שבשלום יש חיבור גדול מאוד לקדושה, שלכן עומד כנגד רשעות הע”ז ולכן לא נענשים: 'רבי אלעזר בנו של ר' אלעזר הקפר אומר: שאפילו ישראל עובדין עבודת כוכבים ושלום ביניהם, כביכול אמר הקב"ה: אין השטן נוגע ביניהם, שנאמר (הושע ד): "חבור עצבים אפרים הנח לו”, אבל משנחלקו מה נאמר בהם (שם): "חלק לבם עתה יאשמו”, הא גדול שלום ושנואה מחלוקת' (במדבר רבה יא,ז). לכן התורה נקראת שלום: 'רבי אומר: זה שלום תורה, שנאמר (תהלים כט): ה' עוז לעמו יתן וגו'.' (שם). וכן ה' נקרא שלום: 'גדול השלום, ששמו של מקום קרוי שלום, שנאמר (שופטים ו): "ויקרא לו ה' שלום”.' (שם) שזהו חיבור לקדושה- בשלום מתחברים לשם ה'. לכן במתן תורה שה' הביא לנו את התורה היה קשר לשלום (היפך ממחלוקת): 'ויחן שם ישראל. כל מקום שהוא אומר "ויסעו" "ויחנו”, נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת, אבל כאן השוו כולם לב אחד, לכך נאמר "ויחן שם ישראל נגד ההר"' (מכילתא שמות יט,ב) ובצורה ברורה יותר אמרו חז”ל: 'חזקיה אמר חורי: גדול השלום, שבכל המסעות כתיב (במדבר לג, ה): "ויסעו" "ויחנו" נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת. כיון שבאו כולם לפני הר סיני נעשו כולם חנייה אחת הדא דכתיב (שמות יט, ב): "ויחן שם ישראל"..אמר הקדוש ברוך הוא: הרי שעה שאני נותן תורה לבני' (ויקרא רבה ט,ט). לכן יש דגש של עניין השלום בקשר למתן תורה, ולכן מקריבים שלמים שמדגישים את השלום. ותמיד יש מחלוקות, כמו שהיו במדבר ורק לקראת מתן תורה נעשו כאחד, לכן אין שלמים של ציבור, חוץ מבשבועות שכנגד זמן מתן תורה. ומביאים שני כבשי שלמים, להדגיש שבגופים אנחנו מופרדים, ולכן כשנים, אבל שניהם לשלמים, שמאחדם השלום, שכך יש אחדות מצד נשמתנו, כמו השלום שהוא שם ה', כך נשמתנו חלק אלוק. (לכן כשיש שלום מגלים את חלק נשמתנו, ודבקים בזה בה', ולכן זה עומד ומכסה על הע"ז שהוא מצד היצר- הגופים המחולקים, ולכן לא נענשים אז). ואולי זה כנגד: “ויבא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם את כל הדברים האלה אשר צוהו ה'. ויענו כל העם יחדו ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה" וגו' (שמות יט,ז-ח) שאמר לזקנים במעמד כל בנ"י, ובנ"י מיד ענו (ראה רמב"ן בפס'). לכן יש שנים, כנגד הזקנים וכנגד בנ"י, ושניהם שלמים- שניהם בשלום יחדיו ברצון לקבל את התורה. ואולי שני השלמים באים בעקבות שתי הלחם (ויקרא כג,יז-יט) ולכן אפשר שהלחם מחיטה רומז לתיקון עץ הדעת שהיה חיטה (לדעת ר"י. ברכות מ,א), ומביאים שני לחמים רמז לעוד עץ שהיה-עץ החיים, שהוא התורה (ברכות לב,ב). שמעלים את המציאות כולה לה', גם את היצר (עץ הדעת) מכוונים לשם ה': '"בכל לבבך" בשני יצריך, ביצר טוב וביצר רע' (משנה ברכות ט,ה). לכן כיון שזה נעשה ע"י התורה, לכן בחג מתן תורתנו מקריבים שתי הלחם. ובנוסף לזה מביאים שני שלמים שעושים שלום מעלה ומטה (למזבח לכהנים ולבעלים), הם מחברים את העולם לקדושה, ולכן 'גדולה השלמים, שהם עושים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים' (תנחומא "צו" סימן ז). וזהו קשור לשתי הלחם שמחבר את הכל לה', עושה שלום ביצריו שהם יחדיו לה'. '"ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים" אמר ר' שמעון: על מה שני כבשי עצרת מכפרין? על טומאת מקדש וקדשיו. אם כפר הראשון, על מה השני בא ומכפר? על טומאה שאירעה בין זה לזה. אמור מעתה כך היו ישראל צריכים בכל שעה, אלא שחיסך הכתוב את ישראל' (ספרא ויקרא כג,יט). המקדש הוא קדוש עליון, ואילו הטומאה שמטמאתו מפילתו מקדושתו לחומריות הרע שבעולם. כך שהשלמים שבאים לכפר על כך הם בעצם באים למנוע מהטומאה להתקיים, להחזיר חזרה את הקדושה למעלתה. וזה היה צריך להיות כך כל הזמן ('בכל שעה'), כי כל הזמן יש חיכוך בין הגשמיות הרעה לרוחניות. כך שבעצם שני הכבשים של שלמי ציבור פועלים לכפר-לתקן את הרע שבעולם, לטהר את הנעשה מהטומאה, כדי שהקודש יחזור להיותו קודש מושלם בטהרתו. כך שזה מרמז על תיקון עולם שיהיה טהור וקדוש לה', שהרי המקדש בא להיות מקום לשכינת ה' בעולם, שזהו תיקון עולם. ממילא לכן זה מתאים לשבועות חג מתן תורה, שה' הביא לנו את התורה כדי לתקן את העולם, להחזירו למעלתו, להיות מקום לשכינת ה'. לכן: 'אמר חזקיה: מאי דכתיב (תהלים עו, ט) "משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה". אם יראה למה שקטה, ואם שקטה למה יראה? אלא בתחילה יראה ולבסוף שקטה. ולמה יראה? כדריש לקיש. דאמר ריש לקיש: מאי דכתיב (בראשית א, לא) "ויהי ערב ויהי בקר יום הששי" ה' יתירה למה לי? מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימין, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו' (שבת פח,א). שבריאת העולם היתה בשביל בנ"י שיקבלו תורה ["בְּרֵאשִׁית בָּרָא"... בשביל התורה שנקראת (משלי ח כב) "רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ", ובשביל ישראל שנקראו (ירמיהו ב ג) "רֵאשִׁית תבואתו".' (רש"י. בראשית א,א)] לקדש את העולם, להפוך את הארציות לשמים, ולכן "ארץ יראה" מצד הארץ-ארציות בא הפחד שיחרב אם בנ"י לא יקבלו את התורה. לכן באים השלמים ועושים שלום בין הקב"ה וישראל (תנחומא שם) שיהיה אחדות, שזה ע"י התורה שבה אנו דבקים בה' ומתקנים את העולם מקשר לחטא להיות לשכינתו (ובכך קשור גם ללחמים כמו שאמרנו). וזה קשור לטהרת המקדש כמקור לשכינת ה' בעולם, אבל גם המקדש הוא המשך למשכן, שהוא המשך למתן תורה, ולכן כוח מתן תורה מתגלה במקדש. לכן בשבועות חג מתן תורה אנו ממשיכים כוח ממתן תורה לכוח המקדש, ובזה מכפרים על טומאת המקדש וקדשיו. וממילא בעקבותיו גם משפיעים כוח לתיקון העולם כולו, להיות טהור וקדוש לה'. אולי אפשר לומר שמביאים "שני כבשים" שהם כנגד שני לוחות הברית, והם "בני שנה" כנגד בנ"י, שהיו בשנה הראשונה ליציאתם לחירות מארץ מצרים, כך שכעין נולדו אותה שנה. שבנ"י עם התורה באים לתקן את העולם, ולכן גם יש "כבשים בני שנה תמימים שניים ליום" (במדבר כח,ג) וכן בשבת יש: "וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימים" (שם,ט). שאנו מתקנים כל יום ויום, מתקנים את כל הבריאה לקדושה, עד שתתקדש כולה כשבת שהוא מעין עוה"ב בקדושה. וכל זה מכוח התורה שקיבלנו במתן תורה, ולכן בשבועות חג מתן תורה מקריבים "שני כבשים" כתורה ותיקון העולם, וזה בשלמים כיון שבמתן תורה היה שלמות (עד שחטאו), וכן קיבלנו עלינו ב"נעשה ונשמע" ולכן יש צד שלנו, וזהו שלמים שיש חלק לה' וחלק לנו.