במדבר, חג השבועות

שבועות. חג שנעשו בו שתי שבועות: נשבע לנו הקב"ה שלא ימיר אותנו באומה אחרת. נשבענו אנחנו לקב"ה שלא נחליף אותו בא-ל אחר (אור החיים הקדוש).

התורה והמדבר

את פרשת במדבר קוראים תמיד לפני חג השבועות. ואם זה רצון ה', בוודאי יש קשר פנימי ומיוחד בין פרשת במדבר לחג זה, הוא חג מתן תורה.

"אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שמפשיל עצמו ומשים עצמו כמדבר" (עירובין נד:)

למה ניתנה תורה בסיני? "למען ילמד אדם להכניע את עצמו ולהיות שפל בעיניו, כדרך שעשה השם יתברך ברוך הוא, שמאס בהרים הגבוהים, ובחר בהר סיני, הנמוך מכולם (נועם אלימלך)

מספר המדרש כי כשבא הקב"ה ליתן תורה בסיני, היו ההרים רצים ומתדיינים אלו עם אלו. זה אומר עלי התורה ניתנת, וזה אומר עלי התורה ניתנת ומי שנבחר זה דווקא הר סיני, הנמוך בהרים, ומי שקיבל את התורה הוא דווקא משה רבינו, עניו מכל אדם.

העבודה הכי גדולה שלנו זה להיות לא כלום. להיות כמו הלבנה, שהיא רק ראי. היא רק מראה שאור החמה משתקף בה, חוץ מזה אין לה כלום. אבל אם מלטשים את הראי, אז כל האורות וכל הגוונים הכי נפלאים משתקפים בתוך הראי הזה.

ככל שנקטין את עצמנו, ככל שנסתתר, כך נזכה שיתגלה בנו האור האלוקי האינסופי שיש בעולם. כל החיים זה סולם של הסתרה וגלוי. מסתירים את עצמנו וזוכים לגלוי אלוקות.

אדם מקטין את עצמו בעולם הזה, יהיה גדול בעולם הבא כאומרם: "עולם הפוך ראיתי, עליונים למטה ותחתונים למעלה".

מה יפים הם חיים של ענווה וצניעות. כמה חן וקסם יהודי נסוכים עליהם. "אין לך יפה מן הצניעות". אומרים חז"ל.

דווקא במדבר? במקום נידח כל כך, במקום נמוך ושפל כל כך, "בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם" (ירמיה ב), דוקא שם בחר בורא עולם לתת לנו את נשמת חיינו, את התורה הקדושה והטהורה? אלא, כשאדם רוצה להתעלות, רוצה להתקדש, הוא חייב לעבור במקומות נידחים ושם יעמוד ויבקש ויתגעגע. שם תבקש נפשו להתקרב אל הקודש.

כי מי שרוצה להידבק בה' הוא במלחמה. מלחמה בתאוות, מלחמה ביישות, באגו הזה שלא רואה כלום, רק את עצמו. החיים זה התמודדות, התמודדות, התמודדות עם אינספור נסיונות. וכדי לנצח, כדי לזכות לדבקות בה', כדי שכל השמחה והחיות שלנו בחיים יהיו רק מהקדושה, לא מתאוות, צריך להרים את הראש אין ספור פעמים ולבקש ולהתחנן: אבא תעזור לי. כי קשה לי. כי מאד מאד קשה לי. כי לבד אני לא יכול.

רבינו הקדוש שולח אותנו ליערות, למדבריות, כי דווקא בדממת המדבר, בשממונו, מוצא האדם את רוחו, שם הוא לומד להקשיב לקול הנשמה, דווקא שם הוא שומע את קול השם קורא לו לשוב אליו.

לא לחינם מאריכה התורה בספור תלאותיהם של עם ישראל במדבר, דרך ארוכה רצופה נפילות וכשלונות. הכל כדי ללמד אותנו שגם אם הדרך נראית חסרת מוצא, כי תמיד נראה לנו אנחנו חוזרים לאותו מקום, היא יכולה להוביל אותנו למחוזות נפלאים אם רק לא מתייאשים באמצע הדרך, אם לא משלימים עם המצב השפל, אם ממשיכים לרצות ולייחל ולבקש.

המדבר מרכין ראש. הוא שותק. הוא דומם. ודוקא בדממה הזו אפשר להרגיש את נוכחות הבורא. יהודי צריך להיות כמו המדבר. שקט, נכנע, מעביר על מדותיו. קיבלנו תורה כדי לזכך את עצמנו, להכניע את הרע בתוכנו.

קל מאד להנמיך קומתו של אדם ולפגוע בכבודו. לפעמים מספיק הערה עוקצנית אחת שבה אתה אולי מפגין חריפות ושנינות אך תראה מה אתה עושה לשני. לפעמים מספיק שאתה מזכיר איזה טעות שלו מן העבר וזה מספיק כדי לתת לו הרגשה שהוא כשלון, שהוא לא יוצלח. הקב"ה רוצה את ההיפך. הוא רוצה שתהיה טוב לב, רך בדיבור, שתיראה את היופי של השני ותגיד לו מילים שיתנו לו כוח, לא שיחלישו אותו.

המדות שבין אדם לחברו הן המודד לאמונה שלך. כי אם יש לך אמונה, ואתה יודע שהכל מאת ה', והכל לטובתך, אתה לא תכעס ולא תקנא וגם לא תשנא אף אחד.

העבודה של תיקון המידות מכריחה אותך לחזק את האמונה שלך וכך לקיים את התכלית שבשבילה הגעת לפה.

שמים אותך באיזה מצב, תתחיל עם אמונה: ככה השם רוצה. ברגע שאדם מאשים את עצמו, מאשים מישהו אחר, חושב שעשו לו עין הרע, לא משנה מה הוא חושב, אם הוא לא אומר שזה השם, הוא לא מתחיל עם אמונה.

הכנעה זה אחד הסודות הגדולים של החיים. לדעת לוותר. להרכין ראש, לזכור שהכל מאת ה' והכל לטובה. כל פעם שאדם נופל ברוחו מאיזה שיבוש שקרה לו בתוכניות שלו, בכל פעם שהוא כועס, זה כאילו שהוא כועס על ה'. כאילו שהוא אומר לה': אתה לא מנהל בסדר את העולם.

המדבר שותק. צריך ללמוד ממנו. לפעמים עשויה שתיקה להרעים בעוצמתה יותר מאלף מילים.

כמו הסיפור שהיה עם אחד מראשי הישיבות בדור הקודם, שלכבוד החג הגיעו אליו תלמידיו והוא דרש בפניהם. כדוגמא לרעיון שאמר, הוא רוצה לספר להם על גדולתם הנפשית של הוריו, הוא החל לספר ומרוב התרגשות זלגו עיניו דמעות, גרונו נחנק, והוא לא יכול היה להמשיך בספור. פעמים אחדות הוא ניסה להתגבר על הרגש, ולבסוף התייאש ולא ספר את מה שרצה, אלא המשיך בדרשה ללא אותה דוגמא שלא הצליח לומר. התלמידים מעידים שאת הספור הם אכן אינם יודעים כי הרב לא סיפר, אבל כולם ראו בבהירות מה זה כיבוד הורים ומה זו הערצה. הם לא למדו זאת מהמילים שנאמרו אלא דוקא מהמילים שלא נאמרו.

חן של אמת יש לו במדבר. הוא נעדר צבע, והנוף שבו טבעי ובלתי מתקשט. הוא לא מזייף, הוא לא מנסה להראות שהוא יותר ממה שהוא באמת. התורה תורת אמת. "תורת אמת נתן לנו". וכך גם צדיקה.

מספרים על רבי אליהו מישקובסקי זצ"ל (ראש ישיבת כפר חסידים). שפעם החליטה הנהלת הישיבה – אחרי דיונים כואבים על תלמיד פלוני שיש להוציאו מהישיבה. התלמיד שעדיין לא ידע מכך, בא מעצמו להתייעץ עם ראש הישיבה, רבי אליהו, האם כדאי לו לעבור לישיבה אחרת... למרבה הפלא השיב לו שכדאי לו להשאר בישיבה... הנהלת הישיבה נדהמה מעצתו של רבי אליהו, הרי החליטו לגרשו ומדוע המליץ לו להשאר?! הסביר להם רבי אליהו: אמנם עבור הישיבה ראוי באמת שהתלמיד יעזוב, ויפה שעה אחת קודם, אבל כשבא לשאול אותי מה טוב בשבילו, צריך אני לומר את האמת שבלבי, שוודאי טוב בשבילו להשאר בישיבה... (מתוך מאמר לזכרו).

מי שהוא יהודי אמיתי, אם הוא רואה אמת, הוא מייד חוטף אותה. כי אנחנו רוצים לחיות חיים של אמת. "שלח אורך ואמיתך המה ינחוני". האור של האמת, שהוא ינחה אותנו. בשביל זה צריך להשליך מנגד את כל הדברים שמפריעים לנו ומבלבלים אותנו, את הישות, את האגו, את הכבוד, כל הדברים החיצוניים האלה שהופכים אותנו להיות כעסנים, לא מרוצים, מקפידים, מקופחים. כשזוכים לנטרל את כל הדברים האלה ולזכור שהכל מאת ה' והכל לטובה, זוכים לחיות חיים של אמת.

המדבר הוא המקום המתאים ביותר עבור אנשים שמאסו בשקר ומבקשים אמת. האמת מאירה את החושך. כי האמת זה הקב"ה בעצמו והקב"ה זה אור.

ככל שאדם יותר אמיתי, כך הוא זוכה שאור ה' מאיר בו יותר.

לפעמים האדם מקטרג על עצמו כי על פי האמת שלו הוא פגום ומרוחק מאד ועל ידי הוא מתייאש ומתרחק עוד יותר. זה אמת? אם זה מרחיק אותך מה' לא אמת! על ידי האמת אי אפשר להתרחק. האמת רק מקרבת. במקום להאשים את עצמך, תתחזק!!! אתה שייך לתורה הקדושה. אתה שייך ליהדות. הלימוד לא הולך לך, להתפלל בכוונה כמו שצריך לא הולך לך, אבל אתה שייך לתורה הקדושה! יש לך המון מצוות קדושות! אפילו אם אתה לא כזה מיוחד, אפילו אם אתה יהודי הכי פשוט, שרק חי לפי התורה, יש לך כל כך הרבה מצוות, גם אתה שייך לעבודת ה'.

לכל אדם ואדם יש את הדרך שלו שעל ידה הוא זוכה לשלימות נפשו והיא מיוחדת לו. אדם לא יכול להגיע לשלימות הנפש ולמנוחתה, אלא אם הוא הולך עם האמת שלו ולא עם אמת של אחרים. אדם צריך לבדוק את עצמו כל הזמן, האם אני במסלול שלי או חלילה של אחרים. אדם שכל הזמן מסתכל לצדדים לראות מה אחרים עושים, אדם שמנסה למצוא חן בעיני כולם, הוא מוותר בעצם על עצמו הוא אדם מאד אומלל. מאברהם אבינו ירשנו את אומץ הלב להיות במיעוט. הוא מתנהג כאילו הוא אחד בעולם. לא מסתכל לצדדים. לא מתחשב באופנה של זמנו. לא מתרגש מכך שרוב בני דורו עבדו אז עבודה זרה.

אנחנו לא מסתפקים באמת. אנחנו רוצים את האמת לאמיתה. כי אמת זה מושג מופשט. אנחנו רוצים את האמת ששייכת אלינו, ברגע הזה ובכל רגע ובכל שעה. רוצים לדעת כל רגע מה ה' רוצה מאתנו, בהקשר למשימה שלנו כלפי עצמנו וכלפי אלה שסובבים אותנו. "הדריכני באמיתך ולמדני... אותך קויתי כל היום". מבקש דוד המלך. כל היום, שבכל רגע ובכל שעה אני אדע מה אתה רוצה ממני, מה הדרך שלי להתקרב אליך אבא, מהי השליחות לי בעולם. כי לכל אדם יש את הדרך המיוחדת שלו.

חג שבועות – מתן תורה

איך זה שמכל העמים דוקא אנחנו זכינו לקבל את התורה? כי כל העמים חקרו ובדקו ומצאו שבתוך התורה יש מצוות שלא כל כך מתאימות להם. עם ישראל אמר מיד: נעשה ונשמע. מוכנים לקיים את הכל עוד לפני ששמענו מה כתוב בה. זה עם ישראל. מסירות נפש עד הסוף. אנחנו לא יודעים כלום, לא שמענו מה אתה רוצה מאיתנו בכלל, אבל זה מה שאנחנו רוצים לתת לך ה' : נעשה ונשמע. לתת לך את הלב, לתת לך את הרצון שלנו, להבטיח לך שאנחנו איתך. זה הסמל של עם ישראל, זה הקיום של עם ישראל.

מתן תורה זה לא רק תרי"ג מצוות. זה לא רק ספר חוקים שבא ללמד אותנו איך לחיות. כל החוקים והמצוות זה נוסף, אך עיקר כל מה שה' הוציא את עם ישראל ממצרים זה לכרות איתם ברית. כי עם ישראל זה אשת נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר. כשהוציא הקב"ה את עם ישראל הוא לא אמר להם: תדעו, תזהרו, אני נותן לכם עכשיו כללים, אחד, שתים, שלוש, ארבע, אם לא תקיימו את הכללים מי יודע מה יקרה, לא זה הוא אומר. הוא אומר משהו אחר לגמרי. הוא אומר: אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים, ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי. אתם בבת עיני. בני בכורי ישראל. כשמחנכים את הילדים ומדגישים להם את החיבה היתרה שהקב"ה מחבב את עם ישראל, את ההרגשה של "בנים אתם לה' אלוקיכם", שהילד מרגיש שהוא בן של הקב"ה והקב"ה אוהב אותו כאהבת אב לבנו, יותר קל לו להתחבר לתורה, לתפילה, לקיום המצוות. גם לנו יותר קל.

בחג השבועות יכול לזכות כל יהודי לקבל את התורה מחדש. מה זה לקבל מחדש? הרי קבלנו את התורה כבר הרבה פעמים?! לקבל מחדש זה לקבל חשק חדש ללימוד התורה. זה לזכות שהתורה תאיר לנו את האור שלה. שנזכה לקבל את החלק המיוחד שיש לנו בתורה וללמד אותו לאחרים.

ההכנה למתן תורה היא הידיעה שה' אוהב כל אחד ואחד מבני ישראל ורוצה לתת לו את התורה.

צריך להגיע לחג בגעגועים גדולים ועצומים שבאמת נזכה לקבל את התורה הקדושה. לזכור שה' יש לו חיבה מיוחדת לעם ישראל ולכל יהודי ויהודי. לכן מדברת התורה הקדושה בפרשת השבוע על המניין של בני ישראל. במניין – כולם שווים. מהגדול שבגדולים עד הקטן שבקטנים.

וכמו שה' אוהב אותנו, אנחנו אוהבים את ה'. התענוג הכי גדול זה כשאוהבים את ה'. כמרגישים בלב את האהבה המתוקה הזו. אהבת ה' זה הרגש הכי חזק שיכול יהודי להרגיש שמכוחו הוא יכול לוותר גם על חייו. אם אדם מרגיש את האהבה הזו, הוא זוכה להנחיל את זה לילדים שלו ואולי גם לנכדים שלו.

השמחה הכי גדולה שלנו, שאנחנו יהודים.שאנחנו מחוברים בטבור לברית הנצחית שכרת הקב"ה עם העם היהודי במעמד הר סיני. מי יתאר ומי ישער את גודל האהבה שיש לכל נשמה ונשמה מישראל להקב"ה, כמובן גם ההיפך.

זאת המהות הפנימית והאמיתית שלנו. מה שלא יהיה איתנו, תמיד נישאר יהודים. כמו בסיפור הבא:

השבת, נועם הנשמות

אני אומנם יליד הארץ, אך מיד לאחר נישואיי, נשלחנו רעייתי ואני לשליחות של קירוב, בתחילה לאודסה שם שהינו כמה שנים, ולאחר מכן גיחה קצרה לקנדה, שם לא ממש הסתדרנו, ובסוף נחתנו ברומא.

בשלב הזה היו לנו ארבעה ילדים, שהגדול ביניהם הוא בן 12. קבענו לנו תאריך יעד לסיום מוחלט של השליחויות שלנו כשהבן יגיע לבר מצווה, אבל למען האמת זה לא קרה. הסיבה הייתה בתנו השנייה, בת עשר. מאז שנולדה סבלה מבעיה בכליות ואנו היינו בריצות ובטיפולים בכל העולם. מובן שהתמודדות זו רוששה אותנו והצריכה אותנו כל העת, לקחת משימות למימון הטיפול בה. באותו זמן שבו התרחש הסיפור, הגיעה בתי למצב די קריטי והודיעו לנו, כי היא חייבת השתלת כליה וכי אם לא נעשה זאת היא לא תשרוד. התחלנו בהתרוצצויות בין לאומית להשיג כליה. התברר לנו כי המחיר הוא 180,000 דולר, לא סכום שיכולנו לגייס. בישראל החלה משפחתנו לגייס סכומים, אך בינתיים לא הגענו אפילו לשליש מהמחיר, ובתנו הולכת ודועכת מול עינינו, מנופחת כולה מקורטיזון, הדבר שבר את ליבנו עד מאד.

באחד מלילות שבת, כשהלכנו ברחובות רומא צועדים רגלית את המרחק העצום מבית הכנסת אל הבית, ראינו זוג מוזר. הם נראו מיוזעים ובגדיהם מלוכלכים. הבעל היה בלי נעליים והאישה עם נעליה בידיה. הם נראו נסערים ביותר. למרות הסקרנות לא הראיתי התעניינות והמשכתי לצעוד כביכול לא ראיתי דבר. הגבר הבחין בי ומיד ניגש ושאל אותי באנגלית: "אתה יהודי, נכון?" "נכון". הגבתי. "גם אני יהודי", אמר, "אנחנו מגרמניה, נחתנו כאן לפני כמה שעות ופשוט שדדו אותנו, אנחנו מסתובבים כאן בלי כסף, בלי תעודות, בלי אוכל ואפילו את השעונים לקחו מאתנו. במשטרה יצרו קשר עם השגרירות, אבל כמעט כל הסגל בחופש, ורק ביום שני יתפנו אלינו". "תראו", אמרתי, "לו היה עלי ארנק הייתי נותן לכם שתוכלו לשכור חדר במלון עד שהשגרירות תטפל בענייניכם, אבל אין עלי ארנק". הם הביטו בי באי אמון ואני הוספתי, "ליהודים אסור לקחת ארנק בשאבעס". "שאבעס קויידש", אמר. "כן, שאבעס קויידש". עניתי לו. הוא דיבר כמה מילים בגרמנית עם בת זוגו ולאחר מכן אמר: "אוקי, אנחנו ננסה להסתדר". הם החלו ללכת, וכן גם אני וילדיי. ילדי בן ה 12 שאל: "אבא, אם הם יהודים, למה שלא נזמין אותם אלינו?" "ומניין לך שהם יהודים"? "שאבעס קויידש, גוי לא יכול לומר ככה". זה היה משפט חכם. הסתובבתי לאחור. "אולי תרצו לבוא לאכול בביתנו את ארוחת השבת"? "שלשיד'ס", אמר הגבר. רציתי להסביר לו שמדובר בשולחן ערב שבת ולא בסעודה שלישית, אך לפתע הבנתי שהוא עצמו לא יודע מה הוא אומר. הוא מדקלם משהו ששמע ושקשור לארוחת שבת. "שלשיד'ס", אישרתי. הוא נראה מרוצה מאד מעצמו ושלח מבט ניצחון לרעייתו.

רעייתי קיבלה אותנו בשמחה ומיד התחברה עם מצוקתה של האישה וסייעה לה להסתדר. שרנו "שלום עליכם" "ואשת חיל" בקול רם והם הביטו בנו נרגשים. לאחר מכן ברכתי את הילדים על פי סדר יורד וכל ילד הלך לתת נשיקה לאמו. הם עקבו אחר הנעשה ונראו נפעמים. עשיתי קידוש והסעודה החלה. הם היו מורעבים מאד וטרפו את המנות הראשונות. לאחר שרעבונם הגדול נרגע התחלנו לשיר את זמירות השבת. בתחילה שרנו את הזמירות הרגילות, ולפתע עצר בני בכורי: "אולי נשיר את שאבעס קויידש"? לא שאלתי אפילו מדוע, בני ששמע את הגבר משמיע את המושג הזה, הבין שיהיה נכון לשיר שיר שיחבר את האורח לשולחן השבת. התחלנו לשיר את השיר "קה אכסוף". ראיתי שהגבר מתרגש, בעצם היה שם מאבק אמיתי שלא לפרוץ בבכי. הוא פקח ועצם את עיניו עד שהגיע הפזמון. ובפזמון שרנו: "שאבעס קויידש שאבעס קויידש... נפשי חולת אהבתך". הפסקנו את השיר באמצע, כי הגבר התמוטט בבכי קורע לב. אשתו ניסתה להרגיע אותו, אך הוא בכה ובכה וכל גופו רעד מבכי. אשתי רמזה לי פשוט להמשיך לשיר, וחשבתי שזה רעיון טוב. האורח שלנו לא הפסיק לבכות אף לא רגע אחד ובשלב מסוים רעייתו הניחה לו כי הבינה, שהבכי זה מגיע מאיזשהו מקום.

סיימנו את שולחן השבת ואשתי הציעה להם להישאר לישון אצלנו. היה לנו חדר לאורחים והם לא התנגדו כלל, כי לא נראה שהיה להם מקום אחר לישון. האשה התנצלה על התפרצות הבכי של בעלה ואמרה, כי אין לה מושג מה עובר עליו. בבוקר לאחר התפילה עשינו קידוש ואכלנו את סעודת שבת בבוקר, שוב שרנו שירי שבת ושוב בכה הגבר הפעם בכי חרישי ומתמשך. הם הביטו כל העת בבתנו החולה, אשתי ספרה לה ממה היא סובלת, הם התעניינו מאד ממחלתה ובמאמצנו להשיג לה כליה חדשה, מאמצים שכללו מעבר לארץ אחרת, זה ריגש אותם מאד.

אחר הצהריים התפללנו מנחה ובאנו לסעודה שלישית. "עכשיו זה שלשיד'ס", אמרתי לו והסברתי באנגלית את עניין שלוש סעודות השבת, הקידוש, השירים ודברי התורה. הם התרשמו עד עמקי נשמתם. בשעת רעווא דרעווין העזתי לשאול אותו, מהיכן הוא יודע את המילים : 'שאבעס קויידש' ו'שאלשידיעס'. הוא היסס קצת ולאחר מכן ספיר: כשהייתי בגיל עשר התגורר בביתנו סבי, למשך חצי שנה. הוא היה זקן וחולה ובעצם בא לחיות את שארית ימיו בביתנו. באחד הימים הוריי הלכו ואני נשארתי לבד בבית. להפתעתי שמעתי את סבי שר שיר מוזר. הוא ישב ליד שולחן קטן עם שתי לחמניות וצנצנת חזרת ודגים ואכל, ומדי פעם שר". שאלתי אותו: "סבאל'ה, מה השירים האלה". הוא אמר: "סתם שירים ששרו לי בילדותי". "ומה אתה אוכל"? שאלתי. "זה שלשידס", אמר. אני זוכר שניסיתי כמה פעמים להגיד את המילה הזו ולא הצלחתי, עד שבסוף הצלחתי וסבא שלי מחא לי כפיים. אח"כ קלטתי את המילה "שאבעס קויידש". התחלתי לצעוק: "שאבעס קויידש", וסבי הזהיר אותי שלא להשמיע זאת להוריי כי הם יתרגזו. שאלתי אותו מדוע ובהיסוס רב הוא סיפר לי, שאלה הן מילים של יהודים ושאנחנו יהודים.

פעם אחת ישבתי בחדרי ודקלמתי "שאבעס קויידש" ו"שלשיד'ס" ולא שמתי לב, שאמי נמצאת ליד הדלת ושומעת הכל. היא שאלה מאיפה המילים האלה ואני בהתחלה לא רציתי לומר, אבל בסוף אמרתי שזה מסבא. אמי הזדעזעה ושמעתיה מספרת לאבי. למחרת לא ראיתי את סבי. הם אמרו שהוא לא מרגיש טוב ומדבר שטויות וכעת הוא בבית אבות. בתוך ליבי ידעתי שהם הרחיקו אותו באשמתי, אך הדחקתי זאת. כשהתחלתם לשיר את "שאבעס קויידש" הזכרתם לי את סבא שלי. הסבא שסיפר לי שאני יהודי ושבגלל זה גירשו אותו מהבית והניחו אותו בבית אבות, בגללי. ה"שאבעס קויידש" הזה פצע אותי לגמרי. הלילה ירד. השבת כבר יצאה. כולנו ישבנו ובכינו לשמע סיפורו. אמרתי לו כי השבת הסתיימה, וכי הוא יכול להישאר עד למחרת בביתנו ואסדר לו את כל הבעיות.

וכך היה. נפרדנו בדמעות והם חזרו לגרמניה. שבוע לאחר מכן קיבלנו מכתב ממנו. "מעולם לא חווינו חוויה גדולה מזו שחווינו בביתכם. שיתפתי אתכם בסיפור אישי ולפיכך לעולם לא נהיה זרים זה לזה. אני רוצה לכסות את דמי השהייה בביתכם, ולכן רשמתי המחמאה על סך 5000 מארק שלא יוכלו להביע את תודתנו והערכתנו. למכתב היה מצורף עוד פתק. "ופרט לכן, רעייתי התחברה עד מאד לילדה הקטנה והסובלת. מכיוון שיש לנו אמצעים חשבנו שיהיה זה נכון לסייע להציל אותה, ואולי סבי שבשמים יסתכל מלמעלה וישמח שבזכות ה "שאבעס קויידש" שלו, יהודייה אחת ניצלה ממוות".

על החתום ג'ק מילר. לוגו החברה המוזהב בדף הבהיר את הכל. האיש היה הבעלים של תאגיד המחשבים הגדול ביותר בגרמניה. אה, בפנים הייתה המחאה על סך 180,000 דולר.

בתנו עברה את ההשתלה בהצלחה. חזרנו לישראל. אין לנו קשר מיוחד עם בני הזוג מילר למעט ברכת שנה טובה הדדית. אך דבר אחר נשאר: בכל ליל שבת כשאנו שרים את "שאבעס קויידש נפשי חולת אהבתך", שום עין לא נשארת יבשה. (חיים ולדר, סיפורים מהחיים).

תפילה

רבונו של עולם

תעזור לי לזכור את כל החסרונות שלי ואת כל הפגמים שאני פוגם, גם אם אני מסתיר אותם, כי זה מה שיעזור לי להפסיק לראות פגמים אצל אחרים. וכשלא רואים, גם לא מדברים.

כי אם אני אזכור את כל הפגמים שלי, אני לא אעיז להתעסק עם הפגמים של כל אחד כי אצלו הפגם גלוי, אצלי הפגם לא גלוי, אני יודע להסתיר את הפגם שלי, אני הרבה יותר פגום ממנו, הרבה יותר גרוע ממנו אז איך אני יכול לפסול אותו?

רבונו של עולם, אני יותר מדי בקלות מוצא חסרונות באחרים, ועוד יותר בקלות מדבר עליהם.

כשאני זוכר איפה אני מונח, וכמה אני פגום, אז אני ממש לא רוצה להתעסק עם חסרונות של אחרים, אני ממש מתבייש לעשות את זה.

רבונו של עולם, אנחנו עכשיו לפני מתן תורה, איך אני יכול לקבל את התורה אם אין לי אהבת חברים, אם אני לא אוהב כל יהודי ויהודי בלב ונפש, אם אני לא זוכר שכולם בנים שלך, שהנשמות של כולם נחצבו תחת כסא הכבוד. תעזור לי אבא להתפלל על זה, וכל פעם שאני עומד להיכנס לבית הכנסת, לישיבה, למקום העבודה, ובטח לתוך הבית שלי, לכל מקום שיש שם בני אדם, לבקש ממך שוב ושוב לראות רק טוב, להסתכל בעיניים טובות על כולם, לראות רק מעלות, ואם בכל זאת ראיתי משהו שקשה לי לחשוב שזה טוב לחפש ולבקש ולמצוא כף זכות ובטח ובטח לא להגיד מילה רעה על השני. כי איך פגום ומלא חסרונות כמוני יכול להעיז לפתוח פה ולדבר לא טוב בשני?

רבונו של עולם, החיים כל כך יפים ברגעים האלה שאני אוהב את כולם, ומתפעל מכולם, שאני רוצה רק ככה לחיות. תעזור לי.