מסופר במדרש: 'עובדא הוה בחד בר נש דהוה קא רדי (מעשה באדם אחד שהיה חורש), געת חדא תורתיה (געה אחד השוורים). עבר עלוי חד ערבי (עבר שם ערבי אחד). אמר ליה מה את? (אמר לו: מה אתה?) אמר ליה: יהודאי אנא (ענה לו: אני יהודי). אמר ליה: שרי תורך ושרי פדנך (אמר לו שחרר שורך ומחרשתך). אמר ליה: למה? (שאלו למה?). אמר ליה: דבית מקדשון דיהודאי חרב (ענה לו: בית המקדש היהודי נחרב). אמר ליה: מנא ידעת? (שאלו מניין ידעת?). אמר ליה: ידעית מן געייתא דתורך (ענה לו: ידעתי מגעית שורך). עד דהוה עסיק עמיה געת זימנא אחריתי (תוך כדי שמתעסק-מדבר איתו, געה השור שוב). אמר לו: אסר תורך אסר פדנך דאתייליד פריקהון דיהודאי (אמר לו: קשור שורך ומחרשתך כי נולד מושיע היהודים). אמר ליה: ומה שמיה? (אמר לו: מה שמו?) אמר לו: מנחם שמיה (ענה לו: מנחם שמו). ואבוי מה שמיה? (ומה שם אביו?) אמר ליה: חזקיה (ענה לו: חזקיה). אמר ליה: והיכן שריין? (שאלו היכן הם נימצאים) אמר ליה: בבירת ערבא, בדבית לחם יהודה... אמר רבי אבון: למה לי ללמד מן ערביי, ולא מקרא מלא הוא? דכתיב (ישעיה י, לד): "והלבנון באדיר יפול”. וכתיב בתריה (שם יא, א): "ויצא חטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה"' (איכה רבה א,נא). מדרש זה (שמופיע גם ביר' ברכות ב,ד) בא לומר שעם החורבן נולד גם הגאולה המשיחית, שהגאולה יכולה לבא רק מתוך החורבן. ראה הסבר לזה ב'צמאה נפשי' שער ה פרק ו (עמ' 167-172), למרן גדול הדור הרה"ג חיים דרוקמן שליט"א. נראה להוסיף שאולי זה בא לרמז נגד הנצרות, שהם טוענים שיש"ו הוא המשיח, ושהוא הזהיר מראש שיהיה חורבן המקדש. לכן באים כאן ואומרים שקודם בא החורבן ואח"כ בא המשיח, ולא להיפך. והוא בא לנחם (שמו מנחם) על החורבן, ולא לדכא ולומר שמגיע לנו החורבן. ולכן רמזו שזה בבית לחם, לרמז על אותו האיש.. ולכן גם שאלו מה הוא, רמז לנוצרים ששיבשו מי הם בנ"י (שהם טוענים שבנ"י הוחלפו). ושם אביו חזקיה, רמז לחזקיהו המלך שעשה: "הוא הסיר את הבמות ושבר את המצבת וכרת את האשרה וכתת נחש הנחשת אשר עשה משה כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו" (מלכים ב,יח,ד) שביער ע"ז מישראל (עד לזמן משה). רמזו בזה להיפך מאותו האיש: 'והתניא, בערב הפסח תלאוהו לישו. והכרוז יוצא לפניו מ' יום קודם שהוא יוצא ליסקל, על שכישף והסית והדיח את ישראל' (סנהדרין מג,א). ובהמשך קילקלו הנוצרים והחליפו לגמרי את התורה (שנתנה ע"י משה). והערבי הבין מגעיית השור, כעין רמז שזה מול טענת הנוצרים למעלת יש"ו, שמספרים שבהולדתו קיבלו הרועים מהמלאך שיש"ו נולד, לכן מובא דווקא ערבי שיודע שפת החיות, כעין רמז לרועה שמכיר את הבהמות (וכן רמז שנודע מבהמה ולא מלאך, כעין אמירה מול הנוצרים, שלא מלאך הודיעם, אלא אם כבר זהו הגשמיות הבהמית שלהם, היא זו שגרמה לדמיונם על מעלת יש”ו). נראה עוד לומר שיש בסיפור כאן רמזים על איך הגאולה באה, שהערבי אמר ליהודי שישוב לחרוש כי נולד הגואל, שכך כשמגיע זמן הגאולה צריך לעבוד את אדמת א"י ולהפריחה, לקיים: 'ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה שנאמר (יחזקאל לו, ח) "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל" וגו'' (סנהדרין צח,א) לכן בעבודת אדמת ישראל מחזקים את כוחו של המשיח ומביאים את הגאולה. וזה אף מרומז בפס' שמביא רבי אבון שמדובר על המשיח בסגנון של צמיחה: "ויצא חטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה". והערבי אמר לו, רמז לגאולה שנאמרה בלשון ערב: "והיה לעת ערב יהיה אור" (זכריה יד,ז). וזה בהקשר לשור, רמז ליוסף: "בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו בהם עמים ינגח יחדו אפסי ארץ" (דברים לג,יז). שיוסף קשור לכיבוש א"י (ראה רש"י בפס') שכך בגאולה יש עניין של כיבוש הארץ והקמת שלטון ישראל (וזהו בית לחם שמשם דוד המלך). וכן מיוסף ראיה לגאולה 'קמעא קמעא' (תנחומא "דברים" סימן א). וכן בפס' זה בסגנון צמיחה, שמשיח נאמר במשל של צמח, לרמז על לאט כצמיחה. (וכן בפס' בהמשך מובא שהמשיח ישפוט ויוכיח, כך שלא יתנהגו כראוי, ולבסוף על כולם נאמר "כי מלאה הארץ דעה את ה'” [ישעיהו יא,ט] הרי שזה תהליך. והסמיכות של החורבן והולדת הגואל, מרמז גם על האסונות שיהיו בזמן הגאולה (סנהדרין צח,ב). ומה שלמשיח קוראים מנחם ולאביו חזקיה, נראה שבא לרמז על הפס' שמביא רבי אבון, שפרש"י בפס': '"ויצא חוטר מגזע ישי" - ואם תאמרו הרי תנחומין לחזקיהו ועמו שלא יפלו בידו, ומה תהא על הגולה אשר הגלה בחלח וחבור, שמא אבד סברם?- לא אבד, סוף שיבא מלך המשיח ויגאלם. "חוטר" - שבט מלוכה. "ונצר" - ל' יונק אילן. "ונצר משרשיו יפרה" - וכל הענין ובסופו והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו הרי שנאמרה נבואה זו לנחמת הגולים מאשור'. ממילא פס' אלו מרמזים לנחמה, שזהו מנחם, ויש קשר לחזקיה שבהקשרו נאמר, שזהו שם אביו חזקיה.